הוא הגיע!

הגבר החתיך שלי הגיע!

שבוע אחרי שהזמנתי את המזגן החדש, דפק אצלי בדלת הנציג של תדיראן והביא איתו את האיינוורטר- המזגן השווה ששירן המליצה עליו. למה אני קוראת לו חתיך? ובכן, כי הוא באמת חתיך. אשכנזי לבנבן בגודל בינוני עם צג מבריק שמראה את המעלות. וכמו כל אשכנזי ממוצע, גם הוא לא עושה רעש. בכלל. נאדה. גורנשיט. בחיי שלא שמתי לב כמה המזגן הקודם הרעיש לעומת זה. כנראה שפשוט התרגלתי.

 

 

כבר שבועיים שאנחנו חברים טובים. הוא מחכה לי כל יום כשאני חוזרת מהעבודה מתה מקור, כשאני יוצאת מהמקלחת היישר לזרועותיו וכמובן- הוא מחמם אותי בלילה. אין מה לומר. גבר-גבר.

 

אבל ההתרשמות שלי לא שווה כלום בלי האישור של האישה שהכניסה אותו לחיי. זו שקבעה לנו את הדייט הראשון. זו שבלעדיה כל זה לא היה קורה- שירן. האישה והאגדה. היא כמובן ידעה שקיבלתי את המזגן החדש כי עדכנתי אותה מיד אחרי שהנציג הלך אבל לא ידעה שמערכת היחסים בינינו כל כך מוצלחת.

 

אתמול הזמנתי אותה לקפה. היא הגיעה נמרצת כהרגלה, חיבוקים, נישוקים, נימוסים בסיסיים וכו'. חיכיתי שהיא תגיד משהו, שתשים לב שמשהו השתנה, שהעיניים שלה ייפלו כבר על המזגן החדש אבל לשווא. זה לא קרה. מה שכן קרה זה היא התחילה לדבר והרבה. היא סיפרה על האידיוט האחרון שהיא יצאה איתו, דיאטת הפליאו החדשה שהיא מנסה (את חייבת גם! זה מדהים!), הבוס הנודניק בעבודה והמניקוריסטית שלה שעושה לק- ג'ל במחיר מציאה. כמו תמיד- היה כייף והשיחה זרמה והזמן עבר.

 

מעניין מתי היא תקלוט את הבונבון החדש שלי, תהיתי לעצמי. וחוץ מהעובדה שהיא אשכרה לא שמה לב שקניתי מזגן בדיוק לפי ההמלצה שלה, קרה עוד משהו מוזר- היא לא העבירה ביקורת. בכלל. על כלום. מי שקרה את הפוסט הקודם יודע שזה לא אופייני לשירן. היא לא מסוגלת להיכנס אצלי בדלת (ואם אתם שואלים אותי גם בכל דלת אחרת) בלי להתלונן על משהו. והנה, אנחנו כאן, בבית שלי והכל בסדר. היא מברברת את עצמה לדעת, שותה את הקפה שהכנתי לה, לא מתלוננת שהקירות לבנים מדי וש"את חייבת לתלות פה איזו תמונה" כמו שהיא אומרת תמיד וגם- לא אומרת שקר לה או חם לה או משהו עם מזג האוויר. הכל טוב.

 

האידיליה נמשכה שעתיים, אפילו שעתיים וחצי. פתאום התחשק לה עוד קפה. לא היה לי חשק לשחק אותה מארחת למופת ואני מרגישה מספיק נוח עם שירן כדי להגיד לה "אחותי, תקומי ותכיני לבד. הכנתי את הראשון. השני- עלייך". ואז היא באמת קמה וניגשה לקומקום ופתאום היא דפקה צרחה: "יואו!!! יש פה מזגן חדש!!!".

 

זהו, היא קלטה אותו. סוף סוף היא ראתה את הצ'ארמר שלי.

 

צחקתי.

 

"טוב ששמת לב אחרי מיליון שנה שאת פה. חיכיתי שתגידי משהו".

 

"די! איזה  קטע, לא ראיתי עד עכשיו, באמת נעים פה ממש. סוף סוף לא מרגישים אצלך כמו בסיביר. איך הוא?"

 

היא כמובן שאלה איך הוא אבל התכוונה לשאול "נו, איך אני? איך ההמלצה שלי?"

"את מהממת, שירן", עניתי לה בדיוק מה שהיא רצתה לשמוע, "והא גם מהמם. לא מבינה איך לא עשיתי את זה קודם".

 

"גם אני לא מבינה. טוב שאני מגיעה מדי פעם, אחרת היית חיה במערה", אמרה ופתחה את הקומקום כדי למלא בו מים. פתאום היא צווחה שוב.

 

"איכס! מה זה הדבר הזה?!"

 

אני: איזה דבר?

 

היא: הקומקום! יש בו מלא אבנית!

 

התפתלתי בספה ושתקתי.

 

היא: תגידי, אור, ת'אמת, כמה זמן הקומקום הזה פה?

 

אני: מממ...

 

היא: שנה? שנתיים? שלוש?

 

אני:

 

היא: נו, כמה?

 

אני: מהבית הקודם.

 

היא: טוב, את לא נורמאלית. איכס, למה את לא קונה קומקום חדש?

 

אני: מה אני מבינה בקומקומים?

 

והנה ברגע אחד היא גם הבחינה במזגן החדש וגם מצאה משהו להתלונן עליו. אין ספק, שירן חזרה להיות שירן וההיסטוריה שוב חזרה על עצמה. השלב הבא אחרי שגערה ונזפה בי היה שמחר היא תשלח לי וואטסאפ עם השם של הקומקום החדש שאני "פשוט חייבת לקנות כי זה לא הגיוני לחיות עם קומקום כזה".

 

מעניין כמה פגים נוספים היא עוד תמצא בבית שלי, האישה הזאת. בכל פעם שהיא מגיעה אני יוצאת בנזק כספי אחר. אין כמו חברות טובות, תאמינו לי.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp