השבוע, בפעם המי יודע כמה, זה שוב קרה. הייתי בסופר עם הילדה, שמתקרבת לגיל שנתיים, ולפתע ניגשה אלינו אישה שמעולם לא פגשנו, פצחה ב"פוצי מוצי" ושלפה את ציפורניה האדומות מלק בשביל לצבוט את הקטנה בלחיים. חייכתי בנימוס וחמקתי משם באלגנטיות, מרגישה כמו קורבן הטרדה שלא נעים לה לומר לתוקף שהיא לא מעוניינת, שלא ייעלב. אחרי ההלם הראשוני הגיע הכעס. הרי לכולם זה נראה בסדר שבכל יום המון אימהות חוות את מה שאני חוויתי – את הקלות הבלתי נסבלת שבה זרים גמורים מרשים לעצמם לגעת בתינוקות שהם לא מכירים - לא אותם ולא את הוריהם - אך ורק משום שהם תינוקות. ותינוקות הם חמודים כל כך, שאי אפשר שלא לגעת בהם. "היא כל כך יפה ומתוקה, לא יכולתי להתאפק, הייתי מוכרח ללטף אותה"- אני בספק אם היה היום שופט שהיה מקבל את הטיעון הזה במשפט של גבר שמואשם במעשים מגונים כלפי נשים שראה ברחוב. אבל כשמדובר בתינוקות, הכל מותר.

 

עוד באון לייף: 

קשה לעמוד בפני תינוק מתוק. באמת שאני מבינה את זה. וזה גם ידוע שתינוקות זקוקים למגע. אבל אם אתם כל כך רוצים לחבק תינוק, יש עמותות כמו "חיבוק ראשון" שמשוועות לידיים מחבקות עבור תינוקות נטושים שבאמת ובתמים זקוקים למגע הזה. אבל אם אתם רואים תינוק מרוצה בזרועות אמו, כנראה שטוב לו עכשיו. באמת שאין צורך לנסות לדגדג אותו, להצחיק אותו ולהתפלא שהוא לא נופל לזרועותיכם המושטות.

 

 

 

כשהאחיינית שלי שהיום היא בת 16, נולדה, ביקרתי את אחותי בבית החולים. סביב מיטתה היו קרובי משפחה בדרגות שונות וחברות, וכולם העבירו את התינוקת שזה עתה נולדה מיד ליד, כאילו היתה צעצוע חדש ונוצץ במיוחד. השתוקקתי גם אני ללטף ולחבק את היצור העדין הזה שהפך אותי לדודה, אבל ויתרתי. הרגשתי שהיא ידעה כבר מספיק ידיים ושמה שהיא צריכה עכשיו, אחרי שיצאה מהחושך והשקט של הרחם אל האור וההמולה שבחוץ, זה רק זוג ידיים אחד – של אמא שלה.

 

מעבר לעובדה שתינוקות כל כך רכים שעדיין לא בנו את מערכת החיסון שלהם חשופים הרבה יותר למחלות, ושווירוס קטן של צינון שיכול להסתכם אצלנו באי נוחות לכמה ימים עלול להסתיים אצלם באשפוז, יש כאן עניין של כבוד למרחב הפרטי של היצור האנושי הזעיר הזה, שעדיין אינו יודע לעמוד על שלו. פעמים רבות הם דווקא מוחים ובוכים כשזרים נוגעים בהם, אבל אנחנו לא לוקחים את זה ברצינות רבה מדי. אפילו מתנצלים. מסבירים לסובבים אותנו שהילד קצת ביישן, שהוא בדיוק התעורר מהשינה, שהוא קצת לא מרגיש טוב. לא נעים לנו להסביר לסובבים שהילד לא רוצה שכל העולם יחבק וידגדג אותו, שממש כמונו, יש לו העדפות ורצונות משלו. איכשהו, לא נעים לנו לומר את זה. שלא יחשבו שיש לנו ילד "לא נוח", "בכיין" או "קשה".

 

 

החברה שלנו מצפה מילדים החל מגיל אפס שיתמסרו בכל ליבם למגע של זרים ושיחייכו ויושיטו ידיים לכל מי שרק רוצה בקרבתם. וכשהם מתחילים לדבר, אנחנו חשים נבוכים כשהם מפגינים קשיחות או עוינות כלפי אנשים שאינם מכירים שמנסים לדובב אותם. "בדרך כלל הוא מאוד חברותי" נסביר בהתנצלות, כאילו שמי שעומדת מולנו היא אחות טיפת חלב ואנחנו מסבירים לה שבבית התינוק דווקא כל הזמן מוחא כפיים, זה רק שהוא מצטנע ולא רוצה להפגין את היכולות שלו דווקא עכשיו. הדבר המדהים הוא שכשהילדים שלנו גדלים, אנו מצפים מהם בדיוק את הדבר ההפוך: לא לדבר עם זרים, לא לקבל סוכריות ממי שאינם מכירים, לא לתת לאנשים אחרים לגעת בהם, במיוחד אם אינם מעוניינים בכך. אי אפשר לחנך את הילדים להתעלם מהצרכים והרצונות שלהם עד גיל מסוים, ואחר כך להיות מופתעים שהם גדלים להיות ילדים ומבוגרים מרצים, שעושים דברים שהם לא מעוניינים בהם רק כי הם למדו להדחיק את הרצונות של עצמם. כדי שהילדים שלנו יבינו את חשיבות הפרטיות והמודעות לצרכים שלהם, צריך להתחיל בזה שאנחנו ניתן כבוד לצרכים שלהם, וזה צריך להתחיל כבר מגיל אפס.

 

ברור שכל מי שרוצה לחבק ולנשק את התינוקות שלנו עושה את זה מכוונות טובות, בחום ובאכפתיות, וזו בדיוק הסיבה שאנחנו מרגישים אי נעימות להדוף את מתקפות החיבה האלו. ולמרות כל הכוונות הטובות, נסו בבקשה לחשוב איך זה מרגיש כשידיים זרות ממששות לך שוב ושוב את הפנים או צובטות לך בלחיים. תנו קצת כבוד למרחב הפרטי שלנו, ואם אפשר, בבקשה, תורידו את הידיים מהילדים שלנו.  

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp

חם מרחבי הרשת