את האסקפיזם שניסיתי לסגל לעצמי במהלך החג קטעה כתבה אחת, שמילאה את הפיד שלי בפייסבוק – הכתבה של איתי ורד לערוץ 10, שתעדה את החיפושים אחר הנעדרים בכנרת.

 

עוד באון לייף: 

 

אני מניחה שוורד התכוון לצלם את המשפחות המודאגות על החוף ואת עשרות האנשים שמחפשים בתוך המים את שלושת הצעירים שנעלמו מאז יום רביעי, אבל במקום זה הוא מצא משהו אחר לגמרי. או כמו שהוא ניסח זאת בבלוג שלו: "הגיל הממוצע: 16 – 25. הלבוש – פחות ממינימאלי והחוף מסריח. מסריח מאלכוהול. הבקבוקים זרוקים, גם האנשים. הם רק מתקרבים ואתה מריח. גפרור מוצת, והאזור עלול להידלק מהאדים. מאות אנשים בחוף, מתוכם עשרות מסתובבים שתויים, והשעה הייתה שתיים בצהרים בלבד. לא "שיכורים קלות". שתויים עד אובדן חושים. כמעט כל אדם שני עם כוס ביד. אחד בירה, אחת ערק, שלישי וודקה. כשהם באים לדבר איתך – העברית עילגת אפילו יותר מן הסטנדרטים המקובלים כיום, שגם הם לא גבוהים. המשפטים לא מתחברים, המילים נעלמות. שוב, אני יודע שאני נשמע כמו מחריב מסיבות בן 100, אבל תאמינו לי – מה שהולך שם מוגזם. 100 מטר מהחוף רואים את הסירות שמחפשות את הנעדרים, עדות לטרגדיה שקרתה שם רק אתמול. הרוח נושבת, עדיין מסוכנת והם נכנסים עם מזרונים למים, כוס משקה ביד. שיקול הדעת טבע מזמן".

 

התגובות לכתבה לא קלות. בינהן למשל זו שכתבה "דור של גועל נפש... מה שמעניין אותם זה רק האלכוהול שלהם.3 נערים נעדרים והם בחגיגות שלהם שמים פס כאילו כלום לא קרה - פשוט בושה וחרפה". או: "איזה כיף לי שלא עשני אמא ברוך ה'! האלכוהול וחסר שכל יעשו את הסינון בדרך הטבעית ואין הרבה מה לעשות. זה אסון כשהעדר הולך ומתעצם בטימטום שלו".

 

אפשר בהחלט להבין את המגיבים. הכתבה הזו נותנת בוקס בבטן. קשה לראות את החגיגה המטורפת וחסרת כל צלם אנוש הזו על החוף, כשברקע חיפושים אחר צעירים שככל הנראה איבדו את חייהם. אבל עוד יותר מכך היא מוכיחה עד כמה אנחנו מנותקים. מידת ההפתעה שלנו לגלות שזה מה ש"הולך היום" (וסליחה על הסלנג הזקן), מעידה על עצימת העיניים שלנו.

 

 

פסטיבל האהבה החופשית על חוף הכנרת לא צמח יש מאין. זה לא מצב שנוצר בניתוק למה שעובר על בני הנוער ביום יום. וזה ממש לא "מה שקורה בכנרת נשאר בכנרת". הדבר הזה צומח לנו מתחת לאף כל הזמן, רק שאנחנו מתעלמים ממנו, או מבטלים אותו באיזו אמירה של "שטויות של ילדים".

 

אנחנו בכזו חרדה שהילדים שלנו יהיו מושא לבדיחות בבית הספר, או לחרמות, כל כך מפחדים שהם ירגישו מנותקים ויהיו מבודדים, עד שאנחנו קופצים לכל בקשה שלהם. אחרי הכל – מה כבר יכול להזיק בסלולרי? הרי לכולם יש. ואז מה אם הם מעלים תמונה לרשת והופכים לאובססיבים לכמות הלייקים? הרי כולם עושים את זה.  

 

 

אנחנו משתפים פעולה עם כל גחמה ומפחדים להיות הזקנים הטרחנים שמתלוננים כל הזמן, אז אנחנו לא אומרים כלום כשפרסמות כמו זו שלTNT  משודרת, שבה יש מיניות בוטה של נערים ונערות, בין השאר של נערה ששופכת קטשופ בחושניות (כן, זה אינפנטילי כמו שזה נשמע), או זוג שמתחרמן על הספה בעוד שנער אחר מצלם אותם להנאת כולם. הרי סקס זה מה שהולך היום, גם אם חברת האופנה הזו מיועדת לבני נוער וגם אם המסרים שלה בעייתיים. אנחנו לא נהיה אלו שנתלונן ונהרוס את המסיבה. גם אם המסיבה הזו הורסת לנו את הילדים.

 

 

הרבה מהתגובות לכתבה של ורד האשימו את אוזלת ידה של המשטרה, ואת המחסור בחוקים כמו בהרבה מקומות בחו"ל, שאוסרים על שתייה בקרבת החופים, כאילו בני הנוער של היום שותים רק בקרבת חופים. אז נכון, הם גם אשמים, אבל כך גם הזמינות של סרטי הפורנו (רק תתארו לעצמכם מה הבת שלכם מוצאת בגוגל כשהיא רוצה לקנות מתנה לחברה כוס יפה לשתיה), המיניות הבוטה בפרסומות שכבר אי אפשר לעמוד מולה (למה שבר רפאלי לא תלבש חזיה בפרסומת למשקפי שמש? מה לא הגיוני בזה?), הלהיטים עם המילים המזמינות, הסרטים מלאי האלימות והמיניות וכמובן הרשתות החברתיות, שמעודדות צעירים להגיע ליותר ויותר מצבי קיצון על מנת לשבור שיאי לייקים.     

ויותר מכל אנחנו אשמים על דבר פשוט – שאנחנו מנסים להיות קולים. מנסים להיות ההורים המגניבים במקום לנסות לעצור את תאונת הדרכים הזו ולהציב גבולות. אבל כמו שאמר אורי כראדי, דודו של לירון כראדי בן ה-17 שגופתו נמצאה אתמול: "תקחו את הילדים שלכם הביתה. שהם יבכו יום אחד בבית ואתם לא תבכו כל החיים".