פז רובינזון, כתב השטח בתכניתה של לוסי אהריש 'שיחת היום' (רשת) נשלח לראיין את השחקניות דנה פרידר ורונה לי שמעון על התפקידים שהן מגלמות ב"סירות בודפשט", מחזמר של תיאטרון הקאמרי, המתעד קבוצת שורדים במחנה עבודה שעל גבול הונגריה ב-1940. את הריאיון הזה הוא בחר לסיים בבדיחה לא מצחיקה במיוחד- ?הגברת הזאת גם מתמודדת לשחקנית השנה על 'סיפור הפרברים' (מצביע על רונה לי שמעון) וזאת (מצביע על פרידר) סתם בחורה מקסימה שאוטוטו מתחתנת, מחזיר את השידור אלייך, לוסי?.

 

 

 

 

מי שמביט בפרידר על המרקע קולט מיד את ההלם על פניה וההלם ברור. איך הופכת שחקנית שמגלמת תפקיד רציני במחזה רציני, עליו אגב קצרה שבחים רבים, ל"סתם בחורה מקסימה שעוד רגע תלבש לבן ותעמוד מתחת לחופה"? מה חשב לעצמו הכתב שרידד והשטיח כך את פרידר בשידור חי? למה גם כשאת נותנת את נשמתך במקצוע שלך מישהו טורח להחזיר אותך למשבצת הבחורה שכל מה שיש לה להעניק לעולם הוא יופי (והיופי הזה אפילו לא שלנו, כן? כי היא מ-ת-ח-ת-נ-ת)? וכמובן- האם רובינזון היה מעז לקרוא לעוז זהבי שנחשב לגבר נאה במיוחד או לאיתי טיראן, גם הוא גבר נאה ונחשק, בתואר "סתם גבר מקסים שעוד רגע מתחתן"? ברור שלא. כי לא משנה מה כמה יפים ואטרקטיביים זהבי וטיראן ויהודה לוי ואחרים, ברור לכולנו שהם קודם כל שחקנים עמוסי כישרון שעושים את המקסימום שלהם כדי לגלם את התפקידים שהם מקבלים על הצד הטוב ביותר.

 

היחס השונה לו זוכים גברים ונשים בעלי קריירה מן הסתם לא בא לידי ביטוי רק באמנויות הבמה. כשמדינה שלמה מתעסקת בהשוואה בין אורך הרגליים של מלניה טראמפ לאורך הרגליים של שרה נתניהו או כשעולם שלם תוהה האם השמלה של ראשת ממשלת אנגליה תרזה מיי לא הייתה קצרה מדי, יהיה זה אך טבעי להתעסק בשולי ובתפל כשמדובר בשחקנית. כי נשים - בין אם הן דוגמניות, שחקניות, מנכ"ליות או נבחרות ציבור – הן קודם כל נשים.

 

אבל דנה פרידר, "הבחורה המקסימה שאוטוטו מתחתנת", הוכיחה בחצי שניה שהיא כל כך הרבה יותר מזה. בזמן הקצר בו רובינזון העביר בחזרה את השידור מתאטרון הקאמרי לאולפן, היא הספיקה להשתחרר מההלם שאחז בה נוכח דבריו, לסנן "אתה דושבאג" ולעזוב בהפגנתיות את הריאיון ממש מול המצלמות. היא הצליחה להבהיר בזמן אמת ובפשטות איך מקובל עליה שידברו אליה ואיך לא. היא לא הורידה את הראש, לא חייכה במבוכה, לא התעלמה ולא השלימה עם היחס המשפיל הזה. היא הגיבה. וכל אישה יודעת כמה קשה להגיב ברגע האמת.

 

כולנו מאוד חכמות בדיעבד. כולנו שומרות תגובות מעולות בארסנל לשלל מצבים ואמרות שפר אבל ברגע האמת - קשה מאוד לשלוף את התגובה הראויה במהירות. בדרך כלל ההלם תופס כל כך הרבה מקום שלא נשאר מקום לשום דבר אחר. לו הייתי אני בנעליה של פרידר, סביר להניח שהייתי מחייכת חיוך אווילי בתגובה לדברים וזקוקה לכמה דקות כדי לקלוט בכלל מה לכל הרוחות נאמר לי כרגע. אחרי שהייתי קולטת היה מגיע השלב בו הייתי מלקה את עצמי על העדר התגובה שלי. אבל פרידר התעשתה מיד והגיבה מיד ועל כך מגיע לה כבוד גדול.

 

מאוחר יותר פרסם הכתב פז רובינזון התנצלות בעמוד הפייסבוק שלו:

 

 

הנה דוגמא לאדם שיודע להתנצל. בלי מכבסת מילים מיותרת ומתחמקת, בלי להסתובב סחור סחור ולמצוא צידוקים, בלי לתרץ ובעיקר בלי להאשים את האישה בה פגע (טקטיקה ידועה ומשומשת לרוב). האיש בחר לומר בפה מלא: טעיתי, אני מבקש סליחה. וכן, לא רק התגובה של דנה פרידר נדירה במחוזותינו. גם ההתנצלות של רובינזון נדירה.

 

אם נשים יכולות ללמוד מדנה פרידר משהו על מהירות התגובה וחד המשמעיות שלה, גברים יכולים ללמוד מפז רובינשטיין מה לא לגיטימי לומר לשחקנית בריאיון ומשהו על התנצלות כנה ואמתית. עדיף היה שהאירוע הזה היה נחסך מכל המעורבים בדבר אבל אם כבר קרה - כולנו הרווחנו שיעור חשוב. 

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp