ככה הכל התחיל

בכלל רציתי לכתוב. הגעתי ללמוד ב"כותרת" כדי לכתוב בסופשבוע. רציתי להיות אורנה קדוש כזו. נורא אהבתי אותה. במסגרת של "כותרת" למדתי אצל ישראל סגל טלוויזיה. כשנפגשתי עם המצלמה, הבנתי שזו הדרך שלי לספר סיפור. 

 

עוד באון לייף: 

 

קריירה חילופית

לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי עושה את זה. זה נס קוסמי כמעט. העבודה הזו כל כך מתאימה לי בכל כך הרבה מובנים. כל פעם שאני מצלמת סצנה, עורכת אותה בחדר עריכה, או מנהלת שיחה עם בן אדם ופתאום הוא מספר לי משהו שהוא לא סיפר לאיש, שהוא לא תיאר לעצמו שהוא יספר, זה מרגיש לי שאני במקום שאני צריכה להיות בו.

 

"יש בי תכונה כזו של התקרצצות בכל מחיר", פריים מתוך ה"חיפוש" באדיבות ערוץ 10

 

היצירה בזמן ההתנתקות

אנשים איבדו את הבתים שלהם ואני עשיתי סיפורי אהבה. הלכתי לשלושה שבועות להתנתקות. מצאתי את הדרך שלי לספר את הסיפור: לבוא בקטן עם מצלמה קטנה, לבוא אינטימי ולחפש משהו אחר בסיפור. יצא כמעט סרט על אהבה. כשאין לך צוות, הכול בלתי אמצעי ובלתי מאיים ואני חושבת שזה עובד וזה מתאים לי, כי אז אני לא באה בטענות לאף אחד אלא רק לעצמי. אני בן אדם מאוד מסודר וזה לא פשוט להפיק את זה בעצמי, אבל אני חושבת שהתוצאה מוכיחה עצמה.

 

העבודה על הסרט "כל אנשי הקמפיין"

שבועיים אחרי שהתחלתי לעבוד עם הפרסומאי ראובן אדלר, אריק שרון התמוטט. הבנתי שקורה משהו ונסעתי אחרי אדלר ויועץ התקשורת גיל חורב לירושלים (לבית החולים. ט,ג). חיכיתי שם בחוץ. בסוף אדלר וחורב הסכימו לצאת החוצה, ופשוט נכנסתי להם לאוטו. היה ברור שזה רגע שאף אחד לא רוצה שאני אהיה שם, זה נורא לא נוח, אתה מבין שאתה הבן אדם האחרון שהם רוצים לראות באותו רגע, אבל הבנתי שזה הרגע להיות בו. יש בי תכונה כזו של התקרצצות בכל מחיר.

 

הקול האישי

אני מספרת סיפור בטון לא פומפוזי, בניגוד לסרטים שאני רואה, שיש בהם טון פומפוזי יודע כל. אני חושבת שזה משהו שקשור לאישיות שלי. הרוב זה דאחקה. לא המצאנו שום דבר, לא צריך לנפח, לא צריך להתנפח. גם בשפה שאני כותבת קריינות וגם באופן הטיפול שלי בדברים - זה הכל שכונה.

 

"יש מקצועות הרבה יותר מסוכנים מלהיות עיתונאי", פריים מתוך ה"חיפוש" באדיבות ערוץ 10

 

הגדרה עצמית

תמיד אומרים לי שאני לא ממוקדת. שואלים אותי מה את - את מגישה? את בימאית? דחקיונרית? יש משהו קצת לא ברור. אני נגיד רואה עד כמה רביב ממוקד, כמה ברור מי הוא ומה הוא וזה מאד מקל. והוא באמת מספר אחד בתחומו, ויכול להיות שמעבר לכישורים הרבים שהוא ניחן בהם, הוא פשוט ממוקד, הוא יודע מה הוא אוהב לעשות. אני אוהבת המון דברים ואני פשוט עושה אותם וזה קצת מבלבל מבחינת הזהות העיתונאית שלי.

 

הסיפוק שביצירה

כשאני יוצרת אני הכי מאושרת. אני כל הזמן אומרת "די, תנו לי לפרוש", ואז בא הדבר הבא שאני מתה לעשות ואני עושה אותו. אז נכון, אני מקטרת בלי סוף, אני קודחת לרביב מחילות במוח של קיטורים ומרמורים, אבל אני חיה בחדר העריכה ואני מאה אחוז שם.

 

לחיות עם האויב של ראש הממשלה

כל הרעש סביב הפרשיות הביטחוניות של הצוללות הלחיץ אותי, בגלל שמעורבים בהם הרבה אנשים עם הרבה כוח. אבל זה לא נכנס למערכת, לא נתנו לזה לחלחל פנימה. היה שבוע לא נעים ומביך וגמרנו. גם יצאנו, עשינו הליכות רגליות באותו שבוע והכל היה בסדר. רביב יודע להשרות ביטחון ולא מפחד בעצמו, אז אני לא מפחדת. זה לא שאני לא חרדתית, אבל לא במקרים כאלה. ובכל מקרה, יש מקצועות הרבה יותר מסוכנים מלהיות עיתונאי.

 

ההתמודדות עם ההסתה והאיומים

היה איזה שבוע שהסתובבו פה מאבטחים. אחד ששמר על רביב פיזית, ואחד ששמר על הבית. זה היה מוזר ולא אהבנו את זה, ובקשנו אחרי שבוע שזה ייפסק. אני שמחתי שיש את זה ושאני לא צריכה לדאוג לזה בעצמי, אבל זה היה בעייתי מול הילדים שלא הבינו את זה. לא פחדתי, לא פחדתי גם עליו. כשהוא יצא לימי צילום וידעתי שיש מישהו ששמר עליו, זה הרגיע אותי, אבל הייתי מסדרת גם בלי זה. שמחתי מאוד שערוץ 10 התגייס והיה מאוד מסור. זה הרגיש שיש משהו ששומר עליו. לא המאבטח, אלא הערוץ.

כשניסיתי לחמם את עצמי אמרתי שמספיק מטורף אחד שקורא פוסט ומתעצבן כדי שיקרה משהו, אבל זה נורא לא רציונלי. לא האמנתי לזה בעצמי. כשנבהלתי לא האמנתי לבהלה של עצמי. לא היה לי פחד אמתי. ויש התנהלות בבית של לא לפחד, במובן של לא להכפיף את החיים לפחדים ופרנויות. רביב לא מתנהל כמי שמאזינים לו ומקליטים אותו והוא מסרב לשתף פעולה עם הפרנויה הזו. זה מאוד נוח לי ומאוד מתחבר לי, כי ככה קל יותר לחיות. זה טירוף חיצוני שאת מחליטה לא לקחת בו חלק. 

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp