סיגל, 45, ניצבת בימים אלה בפרשת דרכים. היא צריכה להחליט אם היא רוצה להחדיר לרחמה את העוברים שמחכים לה כבר למעלה משנתיים במקפיא של אחת ממרפאות הפוריות הפרטיות בארץ, או לוותר על החלום להיות אמא, חלום שהיא כבר לא בטוחה שהיה שלה בכלל, אלא של סביבתה, ואולי גם של הרחם שלה שאותת לה בגיל 39 שהזמן אוזל.

 

בגיל צעיר יותר, היא נכנסה לפרק טיפולי ההפריה בחייה באופטימיות זהירה. היא החליטה לוותר על האופציה של הורות משותפת ולהרות מתרומת זרע. לאחר אינספור דקירות ובדיקות, הודיע לה הרופא שהאחוזים לא לטובתה ועליה למהר לפני שתעבור את גיל 41, שבו יקמלו ביציותיה, יחד עם הסיכוי להרות. היא החלה בהזרעות וקיוותה ששם זה ייגמר, אבל ההיריון המיוחל לא הגיע. וכך, בגיל 42, לאחר שעברה שלושה הזרעות ושלושה ניסיונות הפריה, הציע לה מומחה הפריון הפרטי שאליו עברה, לאחר שנואשה מהמערכת הציבורית, לקנות ביציות ממזרח אירופה.

 

היא לקחה הלוואות וקנתה ביציות מופרות, ולאחר ששני ניסיונות החזרה כשלו, היא החליטה לקחת הפסקה מהטיפולים המתישים והקשים, נפשית ופיזית. ככל שהזמן עובר והיא לא מצליחה לחזור לטיפולים, ברור לה שכנראה החליטה לוותר על ההורות, אבל כל עוד הביציות נמצאות שם, ומחכות לה, היא לא מצילחה להודות בכך בפני עצמה: "אני כבר לא רוצה להיות אמא". 

 

"חייבים לומר את האמת למטופלת בנוגע לסיכוי שלה להרות"

על פי נתונים שהציגה באפריל האחרון האגודה הישראלית לחקר הפוריות (איל"ה), שנאספו מ-2014, ומקורם במסד הלאומי למחזורי הפריה חוץ-גופית, 31.3% מהטיפולים אצל נשים מתחת לגיל 35 מסתיימים בלידה. לעומת זאת, בשל הירידה הטבעית בסיכויי ההצלחה להריון עם הגיל, רק 3.8% מהטיפולים שנעשו בקרב נשים בנות יותר מ-43 הסתיימו בלידה.

 

טיפולי פוריות קשים פיזית ונפשית

 

לדברי פרופ' טליה אלדר-גבע, יו"ר האגודה ומנהלת היחידה לאנדוקרינולוגיה וגנטיקה של הפריון בבית החולים שערי צדק, "כשליש מטיפולי ההפריה בישראל הם בקרב נשים מעל גיל 40, היות שישראל היא המדינה היחידה בעולם שמממנת טיפולים לנשים עד גיל 45 כמעט ללא הגבלה". מבין 37,270 מחזורי הטיפול שבוצעו בשנה שעברה, 37.4% היו בקרב נשים עד גיל 35, 26.2% בקרב נשים בנות 39-35, 23.7% בנשים בגילאי 42-40 וכן 12.7% בנשים בגיל 43 ומעלה.

 

לפני כשנתיים המליצה איל"ה לרופאים להימנע מביצוע טיפולי פוריות כשהסיכוי להיכנס להריון שיסתיים בלידה הוא פחות מ-1%. ועדת האתיקה של האגודה טענה שכשיעורי ההצלחה נמוכים כל כך, הטיפולים הופכים לטיפולי סרק שנוטעים תקוות שווא אצל הזוגות ומונעים אלטרנטיבות נוספות. איל"ה עומדת עדיין מאחורי המלצתה, אבל כל עוד החוק לא ישונה, מחויבים מומחי הפריון גם במקרים "חסרי תועלת".

 

לדברי אלדר-גבע, המסד נוצר רק ב-2014, לאחר שהנושא נמצא בדיון של שנים בין משרד הבריאות, מכון גרטנר, איל"ה ויחידות ה-IVF השונות בארץ. "נוצר צורך להגיע למצב שבו תהיה הסכמה בין הגורמים השונים. כיום משרד הבריאות מתקצב את איסוף הנתונים בתת תשלום. מכיוון שלא כל היחידות ממוחשבות ובעלות ממשק לנתוני מכון גרטנר, נדרשה הקלדה נוספת של הנתונים. בעצם, נכון להיום, המדינה לא משלמת מספיק עבור הנתונים. בעינינו ובעיני פורום היחידות של IVF מדובר באיסוף מאוד חשוב. ככל שהיחידות יהיו יותר ממוחשבות, הנתונים יזרמו ועיקר העבודה תהיה ניתוחים של נתונים סטטיסטיים".

 

אלדר-גבע סבורה כי כל מומחה פריון מחויב להגיד את האמת בנוגע לסיכויי ההצלחה של המטופלת. "אצלנו בשערי צדק יש גרף עם הנתונים שלנו ואנחנו מציינים את כל האמת. אני מקווה שרוב הרופאים בתחום נוהגים כמוני. אנחנו סבורים שהציבור לא מודע מספיק לחשיבות הגדולה של גיל האישה, כפרמטר שקובע את מידת הפריון. בגיל 35 פוריות האישה יורדת בצורה ניכרת. מנגד, גם נשים שמכירות את הסטטיסטיקה הזו סבורות שהרופא יוכל לתקן זאת ולגום להן להיות פוריות, אבל אנחנו לא יכולים לעשות זאת. יש מקרים בהם זאת שגיאה לאפשר טיפולי פוריות על חשבון המדינה, לא רק מההיבט הכלכלי, אלא לטובת מצבן הנפשי והבריאותי של נשים שמאמינות שהסיכוי עוד קיים. אנחנו מבקשים לפחות להוריד את גבול גיל הטיפולים ל-44.

 

כל מומחה פיריון מחוייב להגיד את האמת. פרופ' טליה אלדר-גבע

כל מומחה פיריון מחוייב להגיד את האמת. פרופ' טליה אלדר-גבע

 

"מתן טיפולים לאשה שסיכוייה להרות הם 1% בלבד הוא שגוי בעינינו. ישנם סיכונים בטיפול עצמו, שכולל הרדמה מלאה, הזרקת הורמונים וכדומה, ואולי אף סיכונים לטווח הארוך, שעוד לא נחקרו לעומק. זה לא הוגן לתת לנשים להחליט לוותר, כשהן כמהות לילד. גם אם אומר לה שהיא מסכנת את עצמה, היא תיקח את הסיכון, כל עוד משרד הבריאות מאפשר לה. גם כשרוב הרופאים מציינים את הסיכויים הקלושים, זה לא תמיד עוזר, לכן זה צריך להגיע לפתחו של המחוקק. כיום המחוקק מחייב רופא לטפל בה, אבל מבחינה כספית זהו תעדוף שגוי של משרד הבריאות: עדיף שישקיע בתחומים אחרים, כמו מימון שימור פוריות לנשים צעירות שיש להם רזרבה שחלתית נמוכה, הווה אומר הקפאת ביציות, הליך שעלותו היום נאמדת ביותר מ-10,000 שקל עבור המטופלת".

 

מתקשות לוותר על החלום

ואכן, רוב הנשים יתקשו לוותר על החלום הזה על דעת עצמן, וימצו את כל האפשרויות הפתוחות בפניהן, גם אם מדובר באשליות, לפני שירימו ידיים. ואולם יש כאלה שקיבלו את ההחלטה הקשה בעצמן וויתרו על חלום הילד הביולוגי. "במשך שנתיים-שלוש ניסיתי טיפולים יותר קונבנציונליים, לראות אם יש בכלל ביוץ, ולאחריהן הרופא הציע הפריה חוץ גופית", מספרת רות שפירא. "הייתי כבר בת 44, ובשאיבה הייתה ביצית מסכנה שלא הייתה פורייה בכלל. הרופא חשב שכדאי להמשיך ואני סירבתי, אז פניתי למסלול של אימוץ. כבר הייתה את האפשרות של תרומת ביצית, אבל כל הטיפולים ההורמונליים הנלווים הם לא פיקניק, והעדפתי לוותר".

 

היא מציינת כי עד שהתקבלה בלבה ההחלטה לאמץ, היה לה קשה לוותר על החלום לילד ביולוגי. "המשכתי ללכת לאותו רופא פרטי, עד שהחלטתי לאמץ. נשים ישבו בקליניקה שלו שעות על גבי שעות, ועברו את התהליך שוב ושוב". עד גיל 40 ילדים לא עניינו אותי. כשהרגשתי שהגיע הזמן, חשבתי שאכנס להריון בשנייה, מכיוון שבעבר נכנסתי פעמיים להריון לא מתוכנן עם התקן תוך רחמי. לא ראיתי עצמי כעקרה, אלא הבנתי שהגיל עשה את שלו. אבל אם את מאמצת, במיוחד כשמדובר בילד שלא דומה לך, כתוב לך על המצח שאת לא יכולה ללדת".

 

כיום בתה של שפירא, שאומצה מווייטנאם, כבר בת 20. "הסביבה שלי תמכה מאוד באימוץ", היא נזכרת. "אני חושבת שעשיתי נכון, אבל יש נשים שבכל זאת ממשיכות לנסות. במקביל לרופא שטיפל בי, הלכתי להתייעץ עם רופא מבית החולים וולפסון שאמר לי לעזוב את ההורות הביולוגית ולאמץ. מדובר במעבר לא קל, מכיוון שמסלולי האימוץ לא פשוטים בכלל. זה דורש מילוי של הרבה ניירת והמתנה ממושכת. זה כמו הריון קשה, ואחר כך שוכחים את הייסורים. גם לאחר שקיבלתי את לין, ביליתי איתה בצד השני של העולם במשך חודשיים. קיבלתי אותה בגיל 7.5 שבועות והתגוררתי עמה במלון. בסופו של דבר, אני לא חושבת שהייתי יולדת דבר כזה מקסים בעצמי". שפירא אף כתבה ספר על המסע לאימוץ, "הירח אותו ירח: אודיסיאה לווייטנאם" (הוצאת פרדס).

 

היא סבורה שישראל מאפשרת יותר מדי טיפולי הפריה על חשבון המדינה והתוצאה היא שנשים רבות לא מוכנות לוותר על החלום, גם כשהסיכויים קלושים. "חלק מהרופאים מציגים סטטיסטיקות וסיכויים בתחילת הטיפולים, אבל נשים רבות לא רוצות לשמוע ומקוות שיהיו באחוזים הבודדים שכן מצליחים. גם הממסד הרפואי מעודד זאת: אני זוכרת אחות שאמרה לי: את לא תצאי מפה בלי ילד, כי הכל נראה תקין בהתחלה: הביוצים והביציות נראו טוב ויפה, ועובדה שבכל זאת זה לא הצליח. 

 

"קשה מאוד לוותר על החלום בישראל. באירופה לא כל אחת צריכה ילדים. בישראל את לא אישה של ממש עד שאת לא אמא. הרגשתי שבארץ ההורות היא כרטיס כניסה לחבר'ה המקובלים. אחרי האימוץ, קיבלתי תגובות ברחוב מאנשים זרים, שהתלהבו מהתינוקת ומכך שאני אמא. מה שכן, למרות שהחברה הישראלית אוהבת ילודה, המדינה לא הולכת לקראתך כל כך כאם חד הורית. כמו כן, כשמדובר באימוץ, המדינה לא משתתפת בפסיק מן ההוצאות. זה עולה בסביבות 20 אלף דולר, פחות מ-15 סבבים של הפריית מבחנה. אבל בטיפולים אפשר לעשות ילדים ביולוגיים". 

 

"בחרתי לחיות בלי ילדים. אני לא מתחרטת"

בניגוד לשפירא, ישנן נשים שמוותרות לחלוטין על חוויית ההורות והן שלמות עם ההחלטה לחלוטין: בעקבות פרוצדורה רפואית שולית ביותר, שעברה שירה (שם בדוי) בגיל 40, היא החליטה שאם הכל בסדר היא מתחילה סבב של טיפולי הפריה. "הרגשתי שזה מין צורך ביולוגי לחלוטין. עד אז לא חשתי קנאה כשראיתי חברות או נשים אחרות עם ילדים. לא הרגשתי צורך ממשי לילד משלי. הצורך הזה התעורר רק בסביבות גיל 40. כנראה שזה משהו מאוד אבולוציוני: רגע לפני שאת הופכת ללא פורייה, הגוף מתעורר ורוצה להספיק להביא ילד, שנייה לפני שזה בלתי אפשרי".

 

שירה החלה טיפולים בצורה מדורגת, לפי הפרוטוקול: מתחילים בהזרעות עם כדורי הורמונים, ממשיכים עם הורמונים בהזרקה ואחרי עשר הזרעות עוברים ל-IVF. "כשעברנו להפריה, הגוף הגיב ממש בסדר. לא היו לי תופעות לוואי נוראיות, לא הפסקתי להתאמן ולעבוד במקביל, ולא נשברתי מכל טיפול. ואולם אחרי ניסיון ההפריה הרביעי התנפחו לי בלוטות הלימפה בבית השחי ובעצם הבריח. זה כאב נורא ומאוד הבהיל את רופא המשפחה שלי. קיבלתי טיפול אנטיביוטי, ובסופו של דבר הרופאים הגיעו למסקנה שזה תוצאה של הטיפולים וכל ההורמונים שהזרקתי.

 

"רופאי הפריון ייעצו לי לקחת הפסקה של כמה חודשים וכך עשיתי. אבל אחרי הטיפול החמישי, חוויתי את אותה תופעה נוראית, ואז הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך את הטיפולים. זה נראה לי טירוף להקריב את גופי ולעבור עינויים איומים כאלה. עברו כבר שלוש שנים וחצי מהרגע שהתחלתי את הטיפולים, ולא הבנתי בשביל מה אני סובלת כל כך. אני מעריצה נשים שיכולות ללכת עד הסוף, אבל גם קצת מרימה גבה. נשים קונות ביציות וזרעים ועושות אלף קומבינציות כדי להגשים את חלום התינוק, ואני הרגשתי שאני לא מסוגלת. אז גם הגיעו שלל עצות מהסביבה: 'תאמצי, תהיי משפחה אומנה, תקני ביצית, תקחי פונדקאית'. יש לי דירה שקניתי עם משכנתא עד גיל 70. בשביל לממן את כל זה הייתי צריכה למכור דירה, ולא הבנתי בשביל מה אני צריכה לעבור את כל זה".

 

שירה מציינת שכן הוצגו בפניה סטטיסטיקות. "אין ספק שהסיכויים הולכים ויורדים מגיל 35. אין לי הרבה תלונות, חוץ מזה שמדובר בתהליכים ביזיוניים. את צריכה לשאת עמך את הזרע למשל, ואת לא יודעת מה את בוחרת והכל בידיים של הרופאים. הם אנשים טובים, אבל גם אנשים עם אגו ויותר חשובה להם הסטטיסטיקה שלהם מאשר שתצליחי. אני חושבת שלא מסבירים לנשים את הסטטיסטיקה עד הסוף, מכיוון שהם מקבלים המון כסף המדינה על הפרוטוקולים האלה. זו תעשייה משגשגת".

 

התשוקה להרות ילד ביולוגי

 

במקביל לטיפולים, התייעצה שירה עם הגינקולוג הקבוע שלה מקופת החולים, בעצמו מומחה פריון. "כשסיפרתי לו על תופעות הלוואי, הוא אמר לי: 'אני מחכה לנשים אמיצות שיגידו שהן בוחרות לחיות בלי ילדים. רק נשים עושות את זה לעצמן. מה שהן עוברות בדרך לילד זה לא הגיוני'. גם חברתי הטובה, אמא לשני ילדים מגיל צעיר, אמרה שיש חיים גם בלי ילדים והם יכולים להיות חיים טובים. היא ביקשה שאביא זאת גם בחשבון". פרט לקרובים אליה, בחרה שירה שלא לשתף את הסביבה בחוויות הטיפולים ובהתלבטויות. "את כל התהליך עשיתי עם עצמי. אני גם לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. קיבלתי את ההחלטה לבד, לא שיתפתי את כל העולם ולא מעניין אותי מה חושבים, וזו דרך החיים שבחרתי. יכולתי להיות אמא נהדרת, אבל לא בכל מחיר".

 

"אמא שלי לא לחצה עלי בכלל. אני חושבת שהיא קצת פחדה ממני. היא ידעה הכל ואנחנו קרובות, אבל היא קיבלה את זה. היא מצטערת בשבילי ובשבילה. יש לה תחושת פספוס, אבל אמרתי לה לא להיות עצובה בשבילי. בסופו של דבר אנחנו לבד בעולם, גם אם אנחנו נשואים עם ילדים. אף אחד לא יחיה בשבילי את הצער והשמחות שלי. גם לאמא שלי יש חיים ונכדים אחרים. לאחרונה עברתי לגור ליד אחי ומשפחתו. אנחנו לא קרובים מדי, אבל הקרבה הזו אפקטיבית. הבנתי שבזקנתי אני רוצה להיות ליד המשפחה. העניין היחיד שנותר קצת בעייתי הוא שהגברים שאני יוצאת איתם הם לרוב גרושים עם ילדים, והם שואלים את עצמם אם משהו לא בסדר אצלי. אבל זו כבר בעיה שלהם, לא שלי".

 

היום, כמעט עשור אחרי הטיפולים, יכולה שירה לומר בלב שלם שהיא לא מתחרטת על ההחלטה. "לא מזמן נפגשתי עם פרופסור לפריון במסגרת עבודה. כששמע שאין לי ילדים, אמר שגם בגילי, 52, עוד לא מאוחר לנסות. אבל עבורי זה תם ונשלם. הטיפולים האלה הותירו צלקת מסוימת. עליתי 10 ק"ג ונדרשו שנים להרגיש שהגוף התנקה וחזר לעצמו. בעצם חשפתי את עצמי לסוגי סרטן שונים. חבל שזו התוצאה, אבל אני מודה שזה לא טרגי מבחינתי. אני לא יכולה לבכות על חלב שנשפך. עם זאת, אין ספק זה סוג של הדחקה כי בכל זאת התחלתי משהו וויתרתי, זה סוג של כישלון. 

 

עם כל הקשיים, היא מרגישה שהניסיון שלי הוא כאין וכאפס לעומת מה שזוגות נשואים עוברים בטיפולים. "הם מגיעים לאחר ניסיונות מרובים, כשהם יודעים כבר שמשהו לא עובד כמו שצריך".

 

"בסוף בחרנו לאמץ"

רינת (שם בדוי) ובעלה עברו את מסכת הייסורים הזו יחדיו: "מגיל 16 הייתי בטוחה שהייעוד שלי הוא להיות אמא לילדה. היה לי ברור שזה יקרה במהירות. התחתנו בגיל צעיר, ושמרתי על עצמי עם גלולות במשך שנה שלמה. כשהפסקתי את הגלולות, היה לי איחור מטורף במחזור והייתי בטוחה שאני בהריון. אני תמיד מסמנת זאת כנקודה בזמן כי עד אז עוד האמנתי שאהיה אמא לבנות ושהכל ילך לי בקלות.

 

"רק אחרי שנה של ניסיונות התעברות, נכנסנו לעולם הטיפולים שמתחיל בהזרעות. פחדתי לעשות את ההפריות. מעולם לא עברתי פרוצדורות רפואיות וזה נראה לי סיוט. זה היה סבל נוראי, גם ההתעללות הפיזית בגוף, גם החשיפה הזו. למשל, כשהתעוררתי מאחת ההפריות ואמרתי שכואב לי, האחות אמרה: 'אל תדאגי. הכנסנו לך נר'. הייתי בהלם שפלשו לי ככה לגוף. מה גם שהגבתי מאוד לא טוב לזריקות. בשלב הזה לא חשבתי על אימוץ. דיברנו על זה כאנקדוטה: זה יהיה מגניב אם תהיה לנו ילדה סינית קטנה. הבנו שזה ייקח זמן רב בכל מקרה, והחלטנו להירשם ולהתחיל בתהליך האימוץ. התייחסנו לכך כמעין תכנית גיבוי, שלא באמת תקרה".

 

בשלב הזה החליטה רינת לעשות הפסקה בטיפולים, והתחילה בטיפול של תטא הילינג. "זה היה חדש יחסית בארץ, ומאוד האמנתי בזה, במיוחד כשהמטפלת אמרה שברור שאהיה בהריון. ביום שפקידת הסעד התקשרה להגיד שיש תינוק, אמרתי לה: 'מה זאת אומרת? יהיה לי ילד משלי. אני אהיה בהריון'. היא צעקה עלי שאתאפס על עצמי. ברגע שהיא התקשרה די נבהלתי. תוך 24 שעות עברתי את כל שלבי האבל בוויתור על חלום ההיריון. חוויתי גיהינום והרגשתי שאני נפרדת מהקונספט של הריון ולידה, תוך שאני יודעת שזה לא קשור לחוויית האמהות. אין בי שום תחושת חסר. היה לי ברור שאני לא חוזרת לטיפולים. תוך חצי שנה מאותה נקודה אימצנו את הגדול, ושם ההורות התממשה ולא חשבתי יותר על הריון, כי מימשתי את ההורות, ואז אימצנו את השני. כמובן שהייתי שמחה לתינוקת, אבל לא במחיר הזה. מה שיש לנו זה מספיק ומספק".

 

זוג בטיפולי פוריות

 

לדבריה, רופא פוריות מסתכל על השחלות שלך וכמה הן מסוגלות לייצר, ועל היוקרה שלו כמובן. "היום, במבט לאחור אני מבינה את זה. בתקופת הטיפולים, לא עשיתי טיפול מדי חודש בחודשו, אז כשהייתי מגיעה אליו הוא לא היה זוכר מי אני ומה היה בטיפול הקודם. אני לא מצפה ממנו לזכור כל מטופלת, אבל לפחות תקרא את התיק לפני שאני נכנסת אליך. זו הייתה תחושה של מפעל תינוקות".

 

רינת ובעלה החליטו לאמץ ילדים מישראל, כיום בני 10.5 ו-8. "אני חושבת שעשינו צעד נכון. מכיוון שבסופו של דבר אימצנו לאחר 10 שנות נישואים, הסביבה נורא שמחה בשבילנו, כולם רצו שיהיה לנו כבר ילד. היינו מאחור מבחינת החברים שלנו, והייתה ציפייה כוללת שנהיה הורים. יחד עם זאת, יש המון בורות בכל נושא האימוץ בארץ. בישראל יש אומנה מאוד חזקה, ופעמים רבות ילדים נשארים בתוך המשפחה המורחבת, אבל לא מאומצים. לאט לאט הבינו שעדיף שילדים יאומצו, כי זה לכל החיים. הם מקבלים תעודת זהות חדשה, ויש לנו תעודות לידה, שבהן אני רשומה כאמא שלהם, כאילו ילדתי אותם".

 

היא נזכרת כי בערך ארבעה חודשים לאחר האימוץ הראשון בנה היה חולה, והחום שלו עלה ל-40 מעלות. "עבורי, זו היתה המחלה ראשונה שלו. הוא בכה והזה, ואני נורא נבהלתי ובכיתי, ולראשונה הבנתי שאני לא זוכרת בכלל שהוא לא יצא לי מהרחם. בתחושתי הוא היה שלי לגמרי, ועד היום זה כך עם שניהם. זה עניין שמדובר באופן חופשי בבית, אבל זה לא משהו שמורגש. הם אמרו לי כמה פעמים שהם היו רוצים להיכנס לי לבטן. הדבר היחידי שאני עדיין מרגישה הוא העובדה שלא ילדתי, כי כמעט כל אישה עוברת את זה. בגיל 39 הרגשתי שינוי הורמונלי מאוד קיצוני, ואני חושבת שזה היה איתות ביולוגי של התקרבות לתום תקופת הפריון".

 

רינת סבורה כי היום נשים רבות נכנסות לטיפולים ללא סיבה מוצדקת. "מעבר לעלות הכלכלית, אם עושים זאת באופן פרטי, יש מאמץ נפשי גדול. כל הפריה שלא מצליחה היא הפלה, זה מוות קטן. ויש גם משמעות גופנית: אמנם הטיפולים לא השפיעו עלי פיזית, אבל כן הרגשתי את ההורמונים שיצאו לי לחלוטין מהגוף רק בתום שנתיים-שלוש.

 

"כשאני עברתי את הטיפולים, לא היה שירות סוציאלי נפשי. כשניגשתי לחפש ספרות, היה רק ספר אחד והוא לא היה ממצה. כך גם לגבי אימוץ. שמחתי לגלות שהיום יש עובדת סוציאלית בכל מחלקת פוריות. זה לא היה קיים בתקופתי, וחבל. משפחות מתפרקות על הרקע הזה. הסיבה היחידה שאנחנו עדיין יחד היא שהיינו מאוד חזקים, וזכרנו שבסופו של דבר מה שחשוב לנו זה להיות הורה ולהקים משפחה. יש לחץ חברתי על טיפולים כל הזמן. אני מאמינה שכל אשה מתחת לגיל 33, ללא בעיה רפואית מובהקת כמו במקרה שלי,

נכנסת לזה סתם. בסופו של דבר הייתי יכולה להיכנס להריון באופן ספונטני. אני יודעת את זה, אבל אני כבר לא רוצה להיכנס לזה: היום אני אמא, וזה מה שחשוב".

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp