אני יכולה לתרץ ולהגיד שהקנאה שלי הגיעה כתוצאה מזה שבגדו בי פעם, אבל זה התחיל הרבה לפני. נולדתי קנאית. כשהייתי ילדה התעצבנתי על חברות שלי כשהן היו משחקות עם בנות שאני לא אוהבת. המעטתי לחלוק צעצועים ותמיד קינאתי במישהי שהייתה משהו יותר ממני. זה יכול להיות כל דבר. רזה יותר, יפה יותר, מקובלת יותר. אם זה היה יותר, אכלתי את עצמי מבפנים. באיזשהו שלב הבנתי שגם אני, בתקופות מסוימות בחיי, הייתי ה "יותר" של נשים אחרות. הרוטציה הזו היא אינסופית. כל אחת היא מושא לקנאה למישהי אחרת לפחות פעם אחת בחייה. הכבוד הזה ניתן לנו בלי יודעין ולכמה רגעים בודדים יש מישהי ששונאת אותי כמו שאני שונאת את הבלונדינית החטובה שמדלגת בקלות על העקבים כאילו מעבר החציה הוא מסלול דוגמנות.

 

קנאה כלפי אנשים חלפה לי מהחיים לפני כמה שנים. זה קרה כשהערך העצמי שלי התחיל לעלות ואיתו הפידבקים החיוביים מהסביבה. עד אותה נקודה לא האמנתי להם. לא האמנתי לעצמי. קנאה בתוך זוגיות זה סיפור אחר. זה כבר מזמן נמצא אצלי בקטגוריית "זה מה יש" כי אני וויתרתי. התסכול והמאמץ הנפשי שנדרש ממני כדי "לעבוד על עצמי" בכל הקשור לנושא הזה הוא מלחמה בתחנות רוח. שנים שיקרתי שאני טיפוס פתוח וזורם עד שהבנתי שאני לא עובדת על אף אחד. בעיקר לא על עצמי. אני אתחקר את הגבר שלי על כל אישה שמתקשרת אליו ואעקם פנים למשמע שמות של ידידות כי זה גדול ממני.

 

 

חוויתי קנאה בתוך מערכת יחסים עם החבר הראשון שהיה לי. האקסית שלו הייתה איזו חברה של המשפחה ואני שנאתי אותה מהרגע הראשון. עוד לפני שהספיקה לפתוח את הפה שנאתי אותה. יכול להיות שפספסתי בן אדם חכם, מצחיק ומתנדב עם ג'ירפות בקניה אבל עדיין, שנאתי אותה. הייתי בת 18, אז בהתחלה קטלגתי את זה כטפשת נעורים אבל לא. הרגש הזה הלך והעצים.

 

הבחור הבא אחריו נהג לטפל ברכב שלו במוסך שבו האקסית שלו עבדה כמזכירה. עד שלא ידעתי את הפרט הזה, היה לי רוגע בחיים. המוח שלי לא עבד שעות נוספות ובנה קונספירציות יש מאין. היה לי טוב ונעים ושלו ואז היא התקשרה. "היי מאמי, האוטו שלך מוכן". כששמעתי את המשפט הזה כל הדם נעלם לי מהגוף. התחלתי לרעוד והלב שלי דפק כאילו אני עומדת להיכנס לתוך קיר לבנים ולא מצליחה לעצור. התרסקתי. פצועה, חצי מדממת, אני מגבשת את המשפט הכי הגיוני שנראה לי באותו רגע. "אני באה איתך". הוא הנהן כי הבין שאין לו ברירה ונסענו לשם.

 

אף פעם לא הייתי טיפוס של סצנות. אני נרקבת מבפנים וכשזה מספיק מסריח אני מתחילה להצליף חזרה. לא הרעפתי עליו אהבה מוגזמת במוסך והאמת, לא טרחתי אפילו לזכור איך קוראים לה. הייתי צריכה לקבל פנים לשנאה שלי. נסעתי כדי להסתכל לה בעיניים ולסמן אותה בפנקס השחור הקטן, אבל חייכתי יפה ואמרתי שלום. כולם יצאו מרוצים ויום למחרת הוא החליף מוסך. בעשר השנים האחרונות הצלחתי להבין איפה עובר גבול ההגיון ואיפה עובר הגבול שלי. אני שמה את כל הקלפים על השולחן והפעם מודה בקול "זה גדול ממני".

 

 

יש המון סרטים ודרמות סביב הנושא של קנאה ולא מעט דם נשפך לאורך ההיסטוריה. לאנשים יש נטייה להגיד שקנאה מגיעה מביטחון עצמי נמוך או מחוסר ביטחון בקשר. אני לא מסכימה עם זה. כן, זה נכון בחלק מהמקרים אבל זה לא נכון בצורה אבסולוטית. קנאה מגיעה מרכושנות. אני מקנאה לבן זוגי שלי כי הוא שלי ורק שלי. הזוגיות שלי היא המקום הבטוח בחיי וכל בחורה אחרת שהייתה חלק מהחיים שלו קודם, חולקת איתי את הזוגיות הזו. אני שונאת אותה נטו בגלל העובדה שהיא קיימת. בגלל שהיא הייתה שם לפני והכי גרוע – בגלל שהיא מכירה אותו. הם שכבו. היא יודעת ממה הוא נהנה, איך הוא נראה בבוקר, מה מדליק אותו ומה גורם לו לצחוק. היא יודעת איפה לגרד לו את הגב, מה להגיד כדי להרגיע אותו ואולי היא יודעת יותר ממני. האהבה שלי היא הדבר הכי טהור ונקי שצריך להיות לי בחיים. זוגיות היא חוויות והרגעים בתוכה הם לא נחלת הכלל. העבר הוא נטל ואקסיות הן כתם חרדל על שמלת שבת שלא יורד גם אחרי קירצוף מאסיבי. אהבה היא דבר כל כך נדיר שלכשהוא מגיע, את לא רוצה לחלוק אותו עם אף אחת. ביטחון הוא לא פאקטור בכלל והרכושנות היא לווא דווקא כלפי אותו בן אדם, אלא בעיקר כלפי הרגש.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp