המבט שלו גרם לי להסמיק, המגע שלו העביר בי צמרמורת של ציפייה לדברים מדהימים, הרגשתי שאני מרחפת, כמו שתמיד קורה לי בחלומות. התעוררתי עם תחושת השתוקקות. השתוקקות לאהבה, הקלישאה הכי נוראית והכי נכונה שקיימת בעולם הזה. מיליוני נשים צמאות לאהבה מסתובבות בעולם ועל הדרך עושות המון שטויות: ביניהן התכתבויות הזויות בטינדר, סקסטינג עם גברים זרים שרק מחפשים לגוון את האוננות היומית שלהם באמצעות השיחה וגם – עוד טרנד פופולרי לא פחות: שידוכים.

לא, הכוונה היא לא לשידוך מסורתי כמו אצל החרדים (אם כי נשמע שלפי "שטיסל" יכולים לצאת מזה דברים נפלאים) אלא על פוסטים שנשים מעלות ברשת בו הן מכריזות קבל פיד ועדה: "יצאת לחפש אהבה". יש גם פוסטים של חברות שמשדכות את החברות שלהן. ויש גם את השידוכים שמשום מה טרם נעלמו מהעולם וחבל שכך: שידוכי ה"בואי אכיר לך מישהו חמוד שעובד איתי / נוסע איתי באוטובוס/ חי בהרצליה ומתאים לך בול".

יש לי טראומת שידוכים. בגיל 16 צלצל הטלפון אצלי בבית. מצדו השני של הקו היה בחור שסיפר לי שנסעתי באוטובוס עם אמא שלו לפני יומיים ונתתי לה את הטלפון שלי, כי היא הציעה להכיר ביני לבינו. הייתי בערך שנה בארץ, העברית שלי הסתכמה במושגים משיעורי היסטוריה (תקופת הבית השני) וערוץ הילדים ("ששטוס" ו"בברלי הילס 90210"). הסברתי לו כמיטב יכולתי שלא יכול להיות שחילקתי את הטלפון שלי באוטובוס לנשים זרות שרוצות חברה רוסייה לבן שלהן (כבר בשנת 1991 זה היה שוס) ושאלתי אותו  איך אני נראית. התשובה הייתה: "בלונדינית גבוהה עם עיניים כחולות". הכל היה נכון חוץ מזה שאני עם שיער חום, נמוכה ועיניים ירוקות. אחר כך התברר לי שחברתי לכיתה רצתה שהאמא הנודניקית תעזוב אותה בשקט ופשוט נתנה לה את המספר שלי.

בסופו של דבר הוא שכנע אותי לצאת איתו, בחור בן 18 בסובארו פשע, שסבל מאד מפערי השפה ולכן החזיר אותי הביתה אחרי שעה ופחית של קינלי תפוז. מאז לאורך השנים ניסו לשדך לי כמה פעמים, בכל פעם ללא הצלחה – פעם אחת מישהו שהיה נמוך ממני, פעם אחרת גבר בן 35 (אני הייתי בת 19 והוא גר עם ההורים)... בקיצור, אפשר להבין מכל הסיפור הזה ששידוכים ואני זה הכי לא.

אל תשדכו לי. יש לזה כמה סיבות:

  1. אני לא מחפשת מערכת יחסים

כלומר אני כן, אבל אני גם לא. אני לא מעבירה את ימי בלהחליק ימינה שמאלה בטינדר (אין לי טינדר!). מעולם לא "עבדתי בזה" והשקעתי שעות ארוכות בשורה של דייטים כושלים. אני יודעת שבסופו של דבר יש נשים שמצליחות להמיר את הכמות לאיכות, אבל לי אין סבלנות לכך. מצד אחד – אני אחלה קליינטית לשידוך, כי הנה, אני מאצילה סמכויות ומבקשת שמישהו אחר יברור עבורי את הגברים ויביא לי אותם אבל יש גם סיבות נוספות ברשימה.

  1. זה לא נעים אם זה לא יסתדר

למרות הרושם של "לא מזיז לי מה חושבים עלי" עמוק בפנים אני בן אדם שמאד חשוב לו לצאת בסדר עם כולם. ולכן השידוך הכי מופלא, אם הוא לא ייצא טוב, יגרום לי לסבול, להצטער, להתחרט, למשוך את הקץ ובסופו של דבר לפגוע במישהו. אני לא מוכנה לבזבז את זמני על משהו שאין לו עתיד, רק כי לא נעים לי. אני לא מוכנה גם להתנהג מגעיל כדי לגרום לצד שני לזרוק אותי (כי תמיד יש סיכוי שהוא לא זרק אותי מיד כי גם הוא מרגיש לא נעים).

  1. למרות הכוונות הטובות, אתם משדכים לי "שאריות"

לשדך לאחרים זה לרוב כמו לחלק עוף צלוי בארוחת החג. אתה לוקח לעצמך את הנתחים הכי עסיסיים ואת השאר מחלק לאחרים. לפעמים, אחרי כל החלוקה, מה שנשאר זה רק התחת של עוף – שמנוני ולא אכיל, וזה לא ישנה כלום, גם אם השיווק שלו יהיה מושלם ומפתה.

אני קוראת את סיפורי סינדרלה המודרנית, על נשים ששיתפו את כל העולם שהן מחפשות אהבה ואחרי חצי שנה הגיע הנסיך הקסום, כדי להניף אותן על הידיים ולסחרר אותן בהוריקן התשוקה. פעם אחת אפילו כתבתי פוסט כזה שלא יצא מזה כלום. עקומת הלמידה שלי עקומה מספיק כדי להחליט שפוסטים כאלה לא יעלו יותר אצלי. חוץ מזה, אני חושבת שבעולם בו גבר רואה שליחה של תמונה של איבר המין שלו סתם ככה כמשהו לגיטימי, רק כי עבר על הפרופיל שלך ומצאת חן בעיניו, זה מסוכן לכתוב פוסט שאת מחפשת אהבה. אף אחד לא מבטיח לי שאהיה כמו דוד המלך שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה. וכל עוד אין הבטחה כזו, אני לא אבזבז את זמני על שידוכים. פתגם סיני אומר: אם תשב מספיק זמן על גדת הנהר, תראה את גופת האויב שלך נסחפת עם הזרם. אז אני אחכה לי. יום אחד זה יקרה.