מחר בערב (יום שלישי ה-31.10) יתקיים משדר מיוחד לרגל המעבר של ערוצי הטלוויזיה לערוצים חדשים, במהלכו תתארח בערוץ 22 אורנה בנאי בתפקידה המיתולוגי כ"לימור" מ"רק בישראל". תירוץ מצוין לצלול לחומרים של אחת מתוכניות האירוח שהכתירו את ארז טל כ"גאון טלוויזיה" ואת בנאי לבדרנית מובילה בפריים טיים עד ימינו.

אורנה בנאי מצחיקה אותי, לכן ציפתה לי הפתעה לא נעימה. "רק בישראל" המהוללת, בעיניים עדכניות היא חלטורה נחותה, מביכה, שכושלת במבחן הזמן בכל אספקט בערך. זה לא באמת מפתיע, כבר ב-2007 מעדה התכנית המיתולוגית באיחוד לא מוצלח שהבריח את הצופים, וחשף אותה במערומיה כאנאכרוניסטית, ומבוססת על בדיחות מפגרות כמו לימור מתגלחת. פסגת החידודין הייתה ונותרה לימור שעושה "שפם שחי, וגבות". נו באמת.

את הדיבייט שלה עשתה בנאי בתוכניתו של דודו טופז. אל המערכון שחשף את אורנה לפריים טיים כבר באתי בלי ציפיות גדולות, ולמרות זאת הימם אותי, במובן הרע של המלה. כפי שאולי תזכרו, מדובר בשיחה שלימור מנהלת בטלפון. מי זכר שהיא כוללת שורות אודות בעלה של לימור כמו: "הביא לי כאפות נוגרות בעיטות לפנים, הרג אותי" שמלוות בנאקות צחוק מהקהל. האם זה היה עובר גם היום, עם המודעות המתגברת לאלימות במשפחה וספציפית רצח נשים על ידי בני זוגן?

גם אם המערכון הנ"ל מצחיק יותר מהחומרים עם ארז טל, הצפייה בו מעוררת תחושה לא נוחה. מצוקתן וצערן של השכבות המוחלשות הן הן הבדיחה. אם לימור מוכה או נבגדת היא בהשלמה מוחלטת לגבי זה: "פייר, הגיע לי, הייתי רעה, הוא גבר, יש לו יצרים" (נימוק החוזר פעמיים), ובכך היא משחררת את הצופים וכל בעלי ההשפעה מאחריות למצוקתה. אפשר לצחוק חופשי, כי הסיבה למצוקה היא לא רקע סוציו אקונומי גרוע שהוכתב מראש, אלא התרבות המזרחית המפגרת עצמה. כיוון שכך, זהו בידור ואפשר ליהנות מהתיאורים הקשים: "הלכתי לקופת חולים, גילו שיש לי זלזול מוח (מהמכות)", והקהל נקרע.

למרות שלימור התקדמה אקונומית בין תוכניתו של טופז לזו של טל, היא נשארת מלכת העילגות. ניסיונותיה להישמע משכילה (או כדבריה "מושכלת") נדון לכישלון. ביטויים גבוהים הופכים לשיבושי לשון כמו "התפקעו לי העשתונות", "הולך איתי סחום סחום", "כבודו של אדם במקומו מונח". היא יכולה ללבוש שמלות פאר אצל ארז טל, אבל לנצח תישאר המתחזה שלא מסוגלת להסתיר את הוולגריות של הפריחה.

ביום העצמאות האחרון התפרסמה כתבה על דמויות הדגל של "ארץ נהדרת", וחשפה ארסנל של סטריאוטיפים גזענים נלעגים ומכוערים כמו לובה הקופאית, ורועעעעעיי העולה הציוני. הכל מוגש באצטלה של הפוך על הפוך, שמשמשת עד היום את תוכנית הדגל הזו כדי ללעוג במסווה של העצמה: לובה חוברת בסוף לפועל הערבי, ולכן התוכן הוא למעשה חתרני ומודע לעצמו, רועי הרוסי הגלותי יוצא כשידו על העליונה, בסגנון "רוסי, אבל לפנייך", ולכן הכל נסלח. כך גם האתיופי המטומטם מהמערכונים של תום יער בים, שמגלה סולידריות עם החנון הלבן. האם אין זו מורשתה של לימור כאבטיפוס המקורי לכל זה? על כל ביקורת בסגנון זה מושמעת הטענה הקומפולסיבית שהתכנית צוחקת גם מאשכנזים. אבל הרי נציג השפיות והאיזון הוא המנחה אייל קיציס האשכנזי, הוא המולך על הטירוף, מתווך ומשליט סדר, בדומה לארז טל ב"רק בישראל".

יש פגם בלהפנות את האשמה אל השחקנית המזרחית עצמה, במקום אל מי שממקם את הדמויות שהיא עושה כתמצית כל המזרחים באשר הם. אורנה באה מהעולם הזה, ואם היא עושה עוול למזרחים הריי היא עושה עוול לעצמה, בניגוד לדודו טופז וארז טל שבאים מהתנשאות אמיתית ורק גורפים בזכותה הון ופרסום (ולא, ארז טל אינו "מזרחי" מבחינה סוציאלית ואקונומית למרות ששמו המקורי "טלולא").

אם במכות עסקינן מקודם (של בעלה של לימור המכה אותה), מתבקש לכוון עוד את הזרקור אל מי ש"גילה" את אורנה בנאי, ובחר במערכון הזה לתוכניתו, דודו טופז. אם המערכון מוציא דיבת המזרחים כפושעים אלימים כאקט שבשגרה, וכחברה שאלימות כלפי נשים בתוכה היא לא יותר מאנקדוטה לשיחת טלפון, דודו טופז היה הדבר האמיתי - אלים במציאות, מאפיונר כוחני, פושע ואיש אגרוף ששכר בריונים להכות קשות את קברניטי ערוץ 2 שהפנו לו עורף, לטענתו. אז מי פה האלים?

לימור איננה בעיני עדות מפלילה נגד בנאי עצמה, אלא נגד התפקידים השמורים עד היום למזרחים. היא מראה את היחס כלפי מזרחים עד היום, מותר להם להצליח, אבל רק כשהם מאששים את הסטיגמות המוכרות, וגם פוטרות את הצופה מכל אשמה להיווצרות סטיגמות שכאלה.

 

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp