אז אמן שאת מאוד אוהבת התקיף מינית. הטריד, ביצע מעשים מגונים, אנס. השתמש בכוחו ובעמדתו כדי לפגוע במישהי והותיר צלקת. מה עכשיו?

עם שטף המפורסמים שנחשפים כתוקפים וכמטרידנים, כבר אי אפשר להתעלם מהחשש שגם האמנים האהובים עלינו יתגלו ככאלה. חלף מעל לחודש מאז חשיפתה של פרשת הארווי ויינשטיין שהתניעה את הכל והשמות לא מפסיקים לעלות ולשבור לבבות, בכל תחום, גם מעבר לים וגם בחצר האחורית שלנו.

אליס גלאס, שהיתה חצי מהצמד האלקטרוני Crystal Castles עד לפני שלוש שנים, חשפה בהצהרה מצמררת את מערכת היחסים המתעללת והאלימה בינה לבין החצי השני של הדואו, אית'ן קאת', שדיכא אותה, תקף אותה ומנע ממנה חיים חופשיים במשך עשור. ג'סי לייסי, סולן להקת האימו המוערכת Brand New, הואשם בניצול מיני קשה של שתי צעירות כשעוד היו קטינות והודה במעשיו. וכמובן קאשה, שבמלחמתה הארוכה בבית המשפט על שחרורה מהחוזה עם המפיק שאנס אותה חשפה את ההתנהגות המזעזעת שלו כלפיה. למרות שמדובר בלהקות בקנה מידה יחסית קטן, הסיפורים הללו מעוררים דיון סוער מאוד בקרב חובבי מוזיקה, מעריצים וגם לא. הנושא הזה מצליח ללחוץ על כמה מהנקודות הכי רגישות שלנו כאנשים שפותחים את הלב למוזיקאים ויוצרים בכלל, ועלולים לפתע לגלות שאורח הכבוד הוא למעשה בן אדם חרא, מסוכן ונצלן.

נכון, בסיבוב הזה תחום המוזיקה עדיין לא ספג פגיעה כבדה ורחבת היקפים כמו זה שסופג עולם הקולנוע או הטלוויזיה. אולם בשלב זה כבר אפשר לומר די בבטחה שהחשיפות אינן חלק מטרנד זמני, ושהזעם לא יחלוף בקרוב. לא. בשלב זה הדבר כבר נראה כניקוי אורוות חסר פשרות אחרי שנים של זוהמה שהצטברה בפינות וגם במרכז הבמה. זה כנראה אומר שיש גם אמנים שאהובים עליכם או עליי שעומדים להיחשף, במוקדם או במאוחר. וזה דבר שרגשית, רצוי להיערך לקראתו.

להיערך? יש אשר יזלזלו באמירה הזו. אולם מי שכמוני חווה חיבור חזק ועמוק עם המוזיקה שהיא שומעת, או באופן כללי עם היצירות שהיא מעריכה וצורכת, לעיתים קרובות יחוו חיבור לאדם שיצר אותה – וברגע בו מוסריותו מוטלת בספק, נשאלת גם שאלה מוסרית בנוגע להאזנה, לצריכה ולעידודה של היצירה שלו. האם זה מוסרי לצפות בסרט ישן של במאי שכעת מואשם באונס? האם התחושות שהיצירות האלו מעוררות משתנות על רקע ידיעה כזו? האם לגיטימי לרכוש אותן, או אפילו להמשיך ולהמליץ עליהן?

 

אליס גלאס מקריסטל קאסלס

מאחורי המוזיקה שיצרה עמדה מסכת מזעזעת של התעללות ודיכוי. אליס גלאס, צילום: Shutterstock

בין היצירה ליוצריה

התייעצתי ודנתי בנושא עם כמה וכמה חברים בטרם ניגשתי לכתוב עליו, שכן התשובות לשאלות האלו משתנות מאדם לאדם, ממקרה למקרה ומיצירה ליצירה. ציפיתי לשמוע דעות נחרצות מחלקם, והופתעתי לגלות עד כמה גם הדעתנים ביותר שבהם שמרו לעצמם את זכות השיפוט של כל מקרה לגופו. ואולי זה לא מפתיע. כשזה מגיע לתרבות ולמוזיקה בפרט, החשש שתילקח ממך אהבה גדולה מדי, מרכיב יסודי או חזק מדי באישיותך, הוא סיכון שקשה לקחת. קשה לדמיין מצב בו יום אחד תאזין לשירים ששינו את החיים שלך ותרגיש כל מילה ומילה חרוטה בנשמתך, ויום למחרת יתגלה שהאיש שאחראי למילים האלו עשה מעשים נוראים – האם בין לילה תוכל להתנער מהרגשות האלו ולהתנכר אליהם? האם תוכלי להתכחש או לקטוע את החיבור העמוק שנוצר?

"חייבים לנתק את היצירה מהיוצר שלה", הייתה התשובה של רבים כשהפניתי אליהם את השאלה הזו. "בעבר שירים היו הופכים מיד לנחלת הכלל, אף אחד לא הכיר את הטרובדורים שהכירו אותם, אלה היו שירי עם", הציעה חברה אחת, שמאמינה שאסור לערבב את האינטלקטואל המוסרי עם הרגש שביצירה. היא לא טועה. גם היום לעיתים קרובות להיטי ענק גדולים מהיוצרים שלהם, ובמקרים רבים לאף אחד לא אכפת מהאדם שעומד מאחוריהם – הוא יכול להישאר אנונימי בעוד שהשיר שלו צובר מיליוני צפיות.

אך ימי הטרובדורים חלפו מזמן. כיום, האזנה למוזיקה, צפייה בסרט או בסדרה, קריאת ספר וצפייה בהופעה מכל סוג, כרוכים בהעצמת יוצריהם. זה לא רק הכסף שזורם (או אמור לזרום) אל כיסיהם בגין הצריכה שלנו, בתמלוגים, בכרטיסים או בצריכה של עותק מהיצירה. בראש ובראשונה, הצריכה היא האדרה של היוצרים. צריכת היצירה והדיון בה היא בהכרח הכרה בהם, תמיכה ונתינת לגיטימציה לאמנותם ולמעמדם. האם אנו מקבלים על עצמנו לתת לגיטימציה לאנשים שביצעו פשעים נוראים? האם אנו רוצים לתרום לשיכרון הכוח שכמעט תמיד מהווה קרקע לביצוע אותם פשעים ממש?

לצערי, אי אפשר להתחמק מהעובדה ששימור הקונצנזוס סביב יצירה מסוימת תורם ישירות לכיס, למעמד ולאגו של האמן שמאחוריה. יש אמנים שלא יתנו לזה לעלות להם לראש, או שיתמודדו עם זה אחרת. אבל כשזה מגיע לאלו שתקפו מינית, אין ספק שהמעמד שיצירותיהם הקנו להם קשור למעשים שלהם, והוא גם זה שעלול לאפשר להם להמשיך בהם בעתיד. בין אם זה שיכרון כוח שגורם לאמנים להרגיש כל-יכולים, שמותר להם ומגיע להם, ובין אם זה מעמד של אדם נערץ ש'אף אחת לא תגיד לו לא' – לשמר את מעמדם של אנשים שניצלו את כוחם כדי לפגוע ולתקוף זו סכנה חברתית שאסור לנו לתת לה מקום. עלינו לעשות הכל כדי להוריד את האנשים שמתחוורים כסכנה כזו ממעמד כזה.

נכון, זה לא תמיד מתיישב עם המציאות. מה לעשות, זוהר ארגוב לנצח יהיה אחד הזמרים החשובים והגדולים במוזיקה הים תיכונית, ולואי סי.קיי לעד יהיה אחד הקומיקאים המשמעותיים והמהפכניים בדורנו. אי אפשר לקחת מהם את זה. אבל באותה נשימה, חובה לזכור ולהזכיר שלמרות אמנותם – כבני אדם, הם ההפך המוחלט ממודל לחיקוי. עלינו ללכת בין הטיפות ולהבין שמה שאפשר לקחת מהאמנות שלהם, אסור לנו לקחת ממי שהם היו, ולהבחין בהשלכות של כל שיעור שלמדנו מהם. בדומה לשמוליק קראוס, שכבר אי אפשר להפריד בין יצירתו לאלימותו כנגד ג'וזי כץ, והיחס אליו לעולם לא יהיה חף מאשמה. רק ככה נוכל לעצור את שיבוח שמם של אנסים ותוקפים ששמם כיוצרים גדולים הולך לפניהם.

זוהר ארגוב. אמן ענק ואנס מורשע. צילום: ויקיפדיה

זוהר ארגוב. אמן ענק ואנס מורשע. צילום: ויקיפדיה

משבר אמון

אם פעם יכולנו ליהנות מחמת הספק ולטעון שכל עוד אין הרשעה בבית משפט האדם חף מאשמה, כיום ברור שאין זה המצב. ברור שהדיונים המוסריים האלו לעיתים קרובות כלל לא עוברים בבית משפט, אך אין זה מסיר ולו קמעא מחומרתם. היום יותר מאי פעם ברור שסולידריות ואמונה בקורבנות שבוחרות להוציא את האמת לאור צריכות להיות ערך עליון כדי שנצליח להוקיע את החולי הזה מהחברה שלנו. זה אומר שגם אמנים שהאמנו לכל מילה שיצאה להם מהפה עד היום ייפלו בדרך, ואין לנו הזכות לחכות להרשעות רשמיות.

פרשת הקטינות של אייל גולן היתה אחד הרגעים בהם השאלות האלו סערו לראשונה. כולנו יודעים שמבחינה משפטית הסאגה הזו לא נחתמה בהרשעה, ומערך יחסי הציבור העסוק של גולן מיטיב לעשות הכל כדי שדבר לא יידבק בשמו, או יימנע ממנו לחזור ללב ליבו של המיינסטרים. לראייה, המוני הפוסטרים עליהם מתנוססים שיריו ופניו, תוכניות הריאליטי בכיכובו כמנחה וכמכתיב דעת קהל, השירים החדשים שמתנגנים ללא הרף ברדיו והעובדה שהזמר ממשיך ליהנות מהמעמד היוקרתי של "זמר השנה" כבר כמה שנים טובות ברצף.

ואמנם, יש דברים שלא ניתן להשיב לאחור. רבים מעדיפים לאטום אוזניים בשם החוק ולזעוק שהוא יצא נקי, אך הפרשה הזו והסתעפויותיה חשפו ללא עוררין את הבסיס המוסרי הרעוע מאוד עליו גולן עומד. קשה להתנער מהבחילה שעלתה מהעדויות על ה"פותמוביל" ועוד שורה ארוכה של ראיונות וציטוטים שהאירו באור קשה את גולן ומוסריותו. ומה בין זה לבין המוזיקה? כמי שהתרגשה מכמה מלהיטיו של גולן והעריכה אותו כזמר מוכשר, בז'אנר שבו ההגשה, הרגש והאמינות הם כמעט הכל, לעולם לא אוכל להאזין לקולו באותו אופן. הדמות שנחשפה בעקבות הפרשה לעד תופיע מול עיניי למשמע שיריו.

כך שמעבר לעניין הערכי, לפיו אין מקום לתמוך ולהאדיר יוצרים שניצלו את כוחם כדי לנצל נשים ולפגוע (וגולן הוא דוגמה מצוינת לכך, גם אם לא ברמה החוקית), יש פה עניין נוסף – עניין של אמון, ובגידה בו. של אמן שמוכר לנו כנות ורגישות, ובפועל משקר או מסתיר שלדים נוראים בארון.

את Brand New שעוד תכננתי להכיר, כנראה כבר לא אשמע. את Lost Prophets שחיבבתי מאוד כנערה הפסקתי לשמוע ברגע בו סולנם הסגיר עצמו כפדופיל שפגע בתינוק בן שנה – וזה לא משנה שהוא הסגיר את עצמו, כי לי אין שום רצון לתת אמון ולהיפתח ליצירה של אדם שפגע כל כך קשה בנפש חיה אחרת.

כפי שהביע היטב ניב הדס, גם לואי סי.קיי שבר את האמון של מעריציו, כשנחשף שלמרות שסימן עצמו כפמיניסט וקול מוסרי חשוב, הוא עצמו פגע מינית בנשים תוך ניצול גס של מעמדו וכוחו. "אבל הוא התנצל", אמרו לי, "לא מגיעות לו נקודות על זה? לא היית מעדיפה שמי שכבר עשה את מה שעשה לפחות יתנהג ככה ולא יכחיש?". כן, הייתי מעדיפה שתוקפים מיניים יודו במעשיהם דרך קבע וייקחו על עצמם את מלוא האחריות. לא, אני ממש לא חושבת ש"מגיעות לו נקודות" על זה. בעיניי זו הייתה הדרך הטובה ביותר עבור סי.קיי לשמר את מעמדו כדמות מוסרית ומוערכת במים הסוערים אליהם נקלע, ולא מיוזמתו. כל הנחה שיקבל על סמך ההתנצלות הזו היא הנחה שתאפשר לו להישאר במעמד הכוח שהוביל אותו לעשות את מעשיו מלכתחילה. גם אם לא יתקוף שוב, זה לא מגיע לו.

לואי סי קיי

זה לא רק עניין של מוסר, זה עניין של רגש - זו בגידה. צילום: Shutterstock

האחריות שבהערצה

הגיעה השעה לקבל החלטות. רגע לפני הגילוי הבא, זה שייפגע קרוב ללב, אנו צריכים למנוע ככל האפשר מרגשות לערער את הראייה המוסרית שלנו, ולהבין כבר עכשיו את ההשלכות של מעשינו כמעריצים. מותר להשאיר מקום לספק, כי בכל זאת מדובר בעניינים הרגישים ביותר של הלב, אך ההשלכות של המעשים שלנו כמעריצים חייבות להיות ברורות.

אני מאמינה שלא אפקוד את הופעותיהם של אלו שהתגלו כתוקפים. במקרים מסוימים וגלויים אף אטיף לאחרים שלא לעשות כן. לא אתרום להם מכספי לרכישת כרטיסים, אלבומים או מוצרים אחרים.

האם אאזין להם? כאן אני משאירה לעצמי את הזכות לשפוט מקרה לגופו ולראות איך אני מרגישה לגבי זה, לבחון האם אני מוכנה לתת בהם שוב אמון או אם היצירה מצליחה לעמוד בפני עצמה, במנותק מפשעי יוצריה. אך גם אם אמשיך לאהוב את אמנותם, לא אתרום לשיח הציבורי סביב היצירה שלהם. לא אמשיך להלל ולהאדיר אותם, לא אוסיף לקדם אותם ולא אאפשר לעוד אנשים להיפגע מהם. בגבולות הנכונים והמוסריים אף אקפיד להזכיר ששמם קשור לא רק ביצירתם, אלא במעשים נבזים ופסולים שאל לנו לאפשר. להזהיר אחרים שעלולים לפספס את המידע הזה, לתת את אמונם ביוצרים האלו, ולהיפגע מהבגידה.

כך שאם תשאלו אותי איך מתייחסים למוזיקה או בכלל ליצירה של אמנים שהתגלו כתוקפים, הייתי אומרת – לכו עם הלב שלכם. אם הלב שלכם רוצה לראות עולם שבו אין מקום לתקיפות מיניות, לניצול כוחני של מעמדות ולשיכרון כוח שמוביל להרס ולדורסנות, אל תאפשרו לאנשים שנהגו כך לעבוד עליכם ביצירתם. גם אם האמנים האלו יצרו שירים שהפכו לחלק מפסקול חייכם.

אני מוצאת את עצמי שוב ושוב חרדה מלגלות שהאמנים החשובים בחיי פגעו באדם אחר, מקווה בכל מעודי שלא ייחשפו במערומיהם כחלאות אדם, מקווה בכל מעודי שהם עושים הכל כדי להיות בני אדם טובים, ולא ייאלצו אותי להיפרד מאמנות שהיא חלק אדיר בחיי. מפחדת מעוד שיברון לב שכבר ספגתי מאמן אהוב שהתגלה כאפס מאופס. אבל לנו כקהל אין שום דרך אחרת לוודא שהאנשים שאנו מאדירים ומעריצים יהיו מוסריים. אנו חייבים לדרוש זאת. אנא מכם, היו בני אדם.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp