אני זוכרת את עצמי בגיל 16 חושבת: "מי ירצה אותך? את נכה. העולם מלא בנשים, יפות, חכמות, מוכשרות ובריאות, למה שבחור צעיר ובריא יבחר לקבל על עצמו את המטען הכרוך בזוגיות איתך? את נטל".

שש שנים חלפו, ואני (מעט) התבגרתי, הפרופורציות כמו ההורמונים התאזנו, ואני נמצאת בזוגיות עם בחור מדהים כשנתיים. אני יודעת מי אני ומה אני שווה, אני יודעת שאני כל כך הרבה מעבר לרגל חלשה ויד משותקת. ועדיין, אני לא מסוגלת שלא לתהות – איפה המגבלה שלי פוגשת את בן הזוג שלי? איך הוא מרגיש לגביה? ומה המקום שלה בקשר שלנו?

אני שואלת אותו את השאלות האלה כל הזמן וזוכה לתשובות אוהבת וכנות, אמנם גם מגוננות. לכן, יצאתי לחפש תשובות "אובייקטיביות" יותר. שוחחתי עם דינה (23) ודובי (40), כל אחד מהם מקיים זוגיות ארוכה עם אדם הסובל ממגבלה. ולמען האמת, הסיפורים שהם חשפו בפני הפתיעו אותי. אלה הסיפורים שלהם.

 

"כשאת רואה אותו בחברה שמקבלת אותו, גם לך זה נראה טבעי" / דינה וגיל

דינה (23) הכירה את בן זוגה, גיל (26), דרך פורום עיצוב באינטרנט לפני קצת פחות מעשור, כשפורומים עוד היו הפלטפורמה הכי חמה ברשת. העיסוק המשותף של השניים בצילום הצית קשר ווירטואלי שהוביל לפגישה. "הוא אמרי לי לפני שיש לו צליעה קלה ומגבלה מוטורית ביד. הייתי סקרנית לראות במה זה מתבטא, אף פעם לא שמעתי ולא ראיתי אנשים עם שיתוק מוחין", היא מספרת. "כשנפשנו שמתי לב בעיקר לצליעה, אבל העניין לא הטריד אותי ברמה שתגרום לי לא לצאת איתו בגלל המגבלה. כשהקשר התפתח הופתעתי לטובה. כשאת רואה אותו בתוך חברה שמקבלת אותו, פתאום גם לך זה נראה טבעי. אם אף אחד אחר לא מתייחס לזה אז גם אני לא".

על השאלה "כיצד משפיעה הנכות על הקשר?" היא מתקשה לענות, מבחינתה היא בקושי נוכחת במערכת היחסים. לעומת זאת, אצל גיל הנושא מהדהד בחוזקה. במהלך הראיון גיל ישב מולה והיא חיפשה בעיניו את התשובה "הנכונה", כאשר שפת הגוף שלה שקפה אמת אחת ברורה – המגבלה של גיל הפכה לאורך השנים כמעט לבלתי נראית עבורה.

את משק הבית הם מנהלים יחד. "בתחום הבישול התפקיד שלי הוא החותכת. אני חותכת והוא מבצע, מקפיץ וכל השאר", דינה מסבירה. "אני לא אוהבת לשטוף כלים אז אני עושה לו 'רגשי' כדי שהוא ישטוף. אז הוא עושה לי בחזרה", גיל מדגים את השיטה כשהוא מקפל את יד ימין ולמעשה מדגיש את השיתוק והשניים מתפקעים מצחוק.

האינטראקציה בניהם ציירה תמונה יפהפייה, ואני לא יכולה שלא להזדהות. מצד אחד ישנה דינה, בת זוג אוהבת ומכילה שהנכות של בן זוגה היא מאפיין טבעי ובלתי נפרד ממנו, אך בו בזמן חסר חשיבות. מהצד השני ישנו גיל, בחור חזק שניצח את השיתוק המוחי ולא נותן למגבלה שלו להגביל אותו.

יחד עם זאת, גיל מוטרד לגבי האופן בו הנכות שלו משפיעה על בת זוגתו, יותר ממנה עצמה. כולנו חסרי בטחון באשר "לפגמים" שלנו, בעיקר במערכת יחסים, ואנחנו ממעיטים לחשוב על האפשרות שהם לא כאלה איומים.

היית רוצה שגיל ייוולד בריא?

"הייתי רוצה שהוא ייוולד בריא בשבילו, כי אני יודעת כמה הוא סובל. אבל אין לי בעיה עם איך שהוא גם עכשיו. הייתי מעדיפה שהוא יישאר כמו שהוא, רק בלי הכאבים".

"אם הייתי נולד בריא, בלי שיתוק מוחי, לא הייתי מי שאני", גיל מוסיף.

דינה ארונסקי וגיל מזרחי

דינה ארונסקי וגיל מזרחי, צילום ביתי

 

"למדתי לעשות דברים בעיניים עצומות דרכה" / דובי ושלי ברזל

גם דובי ושלי הכירו בדרך פחות שגרתית – הם שוחחו לראשונה בתכנית הרדיו "לאב מי" לפני שמונה שנים. השדרן הציג מספר נשים והזמין את המאזינים להתקשר למערכת התכנית כדי לשוחח עמן.

"עליתי לשידור ושאלו אותי את מי אני רוצה להכיר, ועניתי את זו מחולון. לא שמעתי את הקדימון בו נאמר שהיא לקוית ראייה," מספר דובי. בשיחה פרטית השניים תאמו פגישה ובסיומה היא הזכירה את לקות הראייה. "פתאום נפל לי האסימון, לא ידעתי איך להגיב ואמרתי 'טוב יאללה נצא לכוס קפה'. זה הלחיץ אותי. החשבתי את עצמי לבן אדם רגיל וחשבתי שמגיעה לי משהי רגילה, שאין לה מגבלה מסוימת. היה לי לא נעים ולא ידעתי איך להשתחרר מזה" .

ההכרות הראשונית של שלי ודובי לא הייתה מזהירה. "אספתי אותה והיא בקשה ממני להוביל אותה. מרגע זה תיארתי לעצמי שהיא עיוורת לגמרי וחשבתי 'מה, אצטרך להיות המטפל שלה'?", הוא נזכר בתחושות הראשוניות.

המשפט האחרון צרם באוזני. הפחד להוות נטל חזק אצל כל אדם הסובל ממגבלה במיוחד בהקשר הזוגי. התפיסה לפיה אדם נכה תלוי בסביבתו במאת האחוזים הופכת את המגבלה לחזות הכל, ומצמצת את מכלול התכונות של האדם לכדי הנכות שלו.

ואמנם, במהלך הדייט הראשון נוצר בניהם חיבור מידי וההמשך ידוע מראש. "ישבנו לכוס קפה, ואנחנו מדברים ומדברים, אני לא שם לב ופתאום השעה 2 בלילה. באתי עם אפס ציפיות ורצון עז לסיים את המפגש, אבל ממש נהניתי".

 איפה המגבלה של שלי פוגשת אותך?

"הכרתי אותה עם כלב נחיה. היא הייתה עצמאית, היא לא גרה עם ההורים, היא שכרה דירה וגרה לבד, בישלה לבד וכיבסה לבד. בכל מפגש היא הפתיעה אותי מחדש בעצמאות שלה וביכולות שלה. גם אני למדתי לעשות דברים בעיניים עצומות דרכה".

איך העיוורון משפיע על המערכת הזוגית  שלכם?

"היא עושה כמעט הכל. היא נמצאת עם הבת המשותפת שלנו לבד בבית ועובדת במוזיאון הילדים בחולון. אני בעיקר אחראי על מה שמצריך נהיגה, כמו לקחת ולהחזיר את הבת שלנו מהגן – אבל יש הרבה זוגות שיש להם רכב אחד, או שרק לאחד מבני הזוג יש רישיון. לפני שהכרתי את שלי לא ידעתי לבשל, היום אנחנו עושים הרבה מהדברים האלה יחד אבל היא קצת יותר איטית ממני.  במטבח כל הכלים וכל המצרכים מסורים במקומות קבועים והיא יודעת לאן לגשת לפי ההתמצאות במרחב".

כיצד הבת שלכם מגיבה למגבלה?

"אנחנו אומרים שהיא 'מנצלת את העובדה'. היא בודקת גבולות. למשל היא מנסה להתחבא מפני שלי, אבל אנחנו לא מרשים לה להתחבא כי הרבה פעמים הן אחת עם השנייה בלי אדם נוסף. גם מפניי אנחנו אוסרים עליה להתחבא, כדי לשמור על אחידות".

היית רוצה שהיא תוכל לראות?

"הייתי רוצה שהיא תהיה מדהימה כמו שהיא. כמו שהיא היום זה יותר ממעולה עבורי".

דובי ברזל וזוגתו שלי

דובי ושלי ברזל, צילום ביתי

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp