יציאה בשאלה היא תהליך ארוך, כשהקשה מכל הוא ההתמודדות עם המשפחה. לצערי ולשמחתי במקביל הייתי צריך להתמודד רק מול אמי. הוריי התגרשו בגיל מאוד מוקדם ואבי לא כל כך התעניין בשמירת קשר איתי, ואחים אין לי (מלבד 9 ילדים שהביא אבי מנשים אחרות).

נשארנו אני ואמי, ששלחה אותי לישיבה תיכונית של בני עקיבא בכיתה ז'. שם הייתי חי בפנימייה, קם מדיי בוקר לתפילת שחרית והנחת תפילין, ארוחת בוקר ו-"הופ" ללמוד גמרא 5 שעות עד תפילת מנחה. כל יום, חמש פעמים בשבוע.

אחרי תפילת מנחה היינו חוזרים לכיתה ומתחילים את "הלימודים הרגילים", שזה אומר מתמטיקה, אנגלית, מדעים. אבל גם תנ"ך ומשניות. כלומר למדנו הכל וניגשנו לבגרויות, אבל אתה לומד כל כך הרבה תורה וכל כך מעט את החיים עצמם. בועה. בסוף היום, אחרי תפילת ערבית וארוחת ערב היינו מסיימים בעוד שעה של גמרא, שרבים היו מבריזים ממנה כי כבר היו מותשים. כל יום לימודים היה מסתיים בשעה 20:00, כשחברים אחרים בבתי ספר תיכוניים רגילים היו מסיימים ב-14:00 לכל היותר ורואים עולם – אנחנו ראינו בעיקר אחד את השני.

אז והיום. צילום: אלבום תמונות פרטי

אז והיום. צילום: אלבום תמונות פרטי

בכל שבת שנייה היינו גם עושים שבת בישיבה, ככה שגם אז היינו לומדים. הכל נורא אינטנסיבי ואתה כל הזמן בתחושה שמשהו קורה בחוץ ואני לא יודע ממנו. יש חיים בחוץ שאני לא חלק מהם.

רבים מהיוצאים בשאלה שתשמעו עליהם יצאו בזרמים קיצוניים שמעוזם נמצא בירושלים הבירה. אך "הזרם" שממנו אני יצאתי הוא איפשהו באמצע, 'בני עקיבא'. אלה עם הכיפות הסרוגות שמצביעים לבית היהודי.

הדתיים הלאומיים יותר פתוחים לעולם. רובם מחזיקים סמארטפונים ומתפעלים חשבון פייסבוק. אולם בזמן שלמדתי בישיבה, לא היה פייסבוק, וואטסאפ וכל אמצעי תקשורת אחר שמחבר אותך עם העולם החיצון, שנמצא אי שם מחוץ לגדר הישיבה.

באותה ישיבה היו לי טראומות שלעולם לא אצליח לשכוח. החל ממורה לתנ"ך שבכיתה ט' אמר לי מול כל הכיתה: "אתה אפס. לא ייצא ממך כלום" – מה שגרם לי לצאת מהכיתה בראש נפול, ולאחר מכן לבכות יום שלם, ועד לראש הישיבה שתמיד סירבתי להגדיר אותו "רב", שאמר לי בכיתה י"א: "95% שאתה תתגרש, בגלל שלא ראית זוגיות בריאה בבית" – מה שגרם לי להרהר אולי באמת זה נכון.

ראיתי המון דברים בישיבה ומחוצה לה בכל החיים האלו שגרמו לי להבין שמקומי לא שם. הטרדות מיניות (בעיקר בין גברים), עיגולי פינות, השתקות, רמאויות, נוכלות ועוד. כל אלו בשם הדת, בשם אלוהים.

מניח תפילין. צילום: אלבום תמונות פרטי

מניח תפילין. צילום: אלבום תמונות פרטי

אז לאחר שראיתי את כל הדברים האלו, ההתלהבות שלי להיות דתי ירדה. לאט הורדתי את הציצית, ואז גם כשלא היו שמים לב, לא הייתי מניח תפילין, מדלג על תפילות ומנסה בכל הזדמנות להוריד את הכיפה. עם הכיפה היה הכי קשה, כי היא חיצונית, כי אותה רואים. כשהיו שואלים אותי אם הנחתי תפילין, הייתי עונה "כן" וככה לגבי הציצית ותפילות. עם הכיפה הייתה בעיה.

אמא שלי הייתה עושה לי תנאים והגבלות. "אם תשים כיפה, תבוא איתי לדודה", "אם לא תשים כיפה, לא אקנה לך בגד חדש". כמובן ממקום טוב, ממקום של אמונה בזה שאומרים שיושב למעלה.

בישיבה הייתי תופס את הכיפה ביד. ראש הישיבה ניסה לטפל בזה באין ספור דרכים. בהתחלה בדרך הקשה: סילוק, השעיה, ריתוק. שום דבר לא עזר לו, כשהוא סילק שמחתי, כשהוא השעה (כלומר לא להכנס לשיעורים אבל להישאר בפנימייה), אז הייתי יישן בחדר בשמחה, וכשהוא ריתק (לא לצאת הבית) – אז פשוט הייתי נוסע הביתה ושיהיה חזק.

החברים שלי בפנימייה הכירו אותי, ידעו שאני מורד, אבל הרגשתי שאהבו אותי. יום אחד, כשהם הבינו שרוצים להעיף אותי מהישיבה, אחד החברים אירגן ערב בסיפרייה של בית הספר עם כל התלמידים, המחנך וראש הישיבה, כדי להסביר להם למה חשוב שאשאר בפנימייה ולא יעיפו אותי. החבר עדכן אותי ואמר לי לבוא בשעה 18:30 לסיפרייה – ראש הישיבה והמחנך אישרו הגעה. זה הסיכוי האחרון שלי.

באותו היום, בשעה 16:00 בצהריים, עוד לפני סיום הלימודים כבר יצאתי הביתה. זה היה אקורד הסיום. החבר התאכזב ממני, כולם לא הבינו אותי. אבל אני הבנתי. אני לא רוצה להיות שם יותר, לא רוצה להיות דתי.

ביום שבת אחד, החלטתי שאני מדליק את המחשב. היד רעדה, הרגשתי כמו סבתא שלי שמחזיקה כוס מים ורועדת, רק שאני בגיל 18 וזה לא אמור להיות לי. עם המקלדת עבדתי בשקט מופתי לחיצה לחיצה.

ביום שבת לאחר מכן, אמא שלי הלכה לאחותה, ואמרה לי שהיא תחזור בצאת השבת. איזה כיף, אני מדליק טלוויזיה. משום מקום אני לפתע שומע מבחוץ את דודה שלי אומרת: "תראי הבן שלך מחלל שבת". אמא לא האמינה למראה עיניה, הטלוויזיה של הבן שלה דולקת בשבת. היא עלתה הביתה והחלה בצעקות, צרחות ומכות לעצמה. ניסיתי לעצור אותה, אבל זה היה קשה. ניסיתי להסביר, אבל לא היה עם מי לדבר.

מבני עקיבא למכללת ספיר. צילום: אלבום תמונות פרטי

מבני עקיבא למכללת ספיר. צילום: אלבום תמונות פרטי

למרות שכאב לי, כשהיא נרגעה הסברתי לה שאני פשוט לא מסוגל להיות דתי. אורח החיים הזה לא בשבילי. אני לא מצליח להאמין שזאת הדרך הנכונה. גם היום, 10 שנים אחרי, היא עדיין לא מעכלת שאני לא שומר מצוות.

בכל התהליך הזה, הדבר הכי קשה היה להתמודד עם אמא שלי ולעמוד על שלי. עד היום זה קשה לי, זה לא נוח לי. יש לי חבר שיצא מהארון והשווינו פעם את ההתמודדות שלו מול ההורים שסיפר להם שהוא אוהב גברים, אל מול ההתמודדות שלי מול אמי שאני לא דתי וראינו הרבה מכנים משותפים; מהחשש לספר בהתחלה ועד ההתמודדות היומיומית בזה שאתה יודע שהדרך הזאת, אם הייתה להם האפשרות לשנות אותה – היו משנים באותו רגע בלי לחשוב פעמיים.

פורסם לראשונה במגזין "השואל", פרויקט גמר של המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר

 

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp