פרס און לייף עושות שינוי הוענק הבוקר ללסלאו על ידי הדס גולדשטיין, מנכ"לית און לייף, שהגישה לה אותו עם נימוקי ועידת הפרס: "השחקנית ברוכת הכשרונות, עטורת הפרסים וחריפת הלשון, ידעה לפרוץ את הדרך שלה באומץ, בחוצפה, באנרגיה בלתי פוסקת, והעמידה בפני הקהל הישראלי מודל של פרפורמרית שנונה, מצחיקה, לא מצונזרת שלא נופלת בפח הסטראוטיפים הנשיים הישנים. ההכרה העולמית בכישרונה של לסלאו היא הוכחה נוספת לתשוקה הבלתי פוסקת שלה לרגש, להצחיק ולעשות את זה בדיוק בדרך שהיא רוצה".

"זה מרגש אותי להיות במקום כזה של אקדמיה, כי מעולם לא למדתי", לסלאו פותחת את דבריה, איך לא, בבדיחה. "אני בסופה תקופה של 5 הופעות בכל יום, חנוכה, זה מטורף". "זו תקופה אדירה בשבילך לא?", שאלה אותה בר גפן, "השלוש, ארבע שנים האחרונות, נראה שהמסיבה הזו לא נעצרת. זה לא שכיח לנשים בכלל ולנשים מבוגרות במיוחד". "אני אהיה בת 65 ביוני", עונה לסלאו. "זה לא מובן מאליו".

בין דבריה, לסלאו התייחסה לקמפיין #MeToo ולשטף התלונות והוידויים על תקיפות מיניות, בהוליווד וגם בישראל. "מדברים על #MeToo, דברים שהיו אז נורמטיבים, הקלות הבלתי נסבלת של לדבר אל בחורה. כל אחת חוותה את זה פחות או יותר, ובגילי – אנחנו חווינו וידענו לא רק דיבורים, לפעמים נגיעות וליטופים. לא עלה בדעתנו להתלונן. עכשיו זה גל צונאמי, ובצונאמי נסחפים גם ניילונים. ופתאום נזכרים בדברי עבר נשכחים. הגברים בפאניקה, הם מאויימים, הם לא אומרים כלום. אני חושבת שעם הזמן זה יקבל איזון. אבל עכשיו מוציאים הכל, מקיאים את זה. זה כמו פרונקל שחייבים לפתוח".

"עכשיו יש הרבה יותר זהירות, וטוב שכך. מה שנחשב אז לנורמטיבי כבר לא כזה. אבל גם אז, אם ידעת להעמיד במקום היית עושה את זה. אני לא שופטת מי שלא. אבל למשל, בלהקה הצבאית, מהבוחנים היה מי שרמז ואמר דבר מה לא במקום. אשתו היתה שחקנית מאוד מפורסמת. אמרתי לו 'עכשיו אני מתקשרת לאשתך', והוא שאל 'מה כבר אמרתי?'. ובסופו של דבר מה זה גברים – ילדים שתפסו גובה. אנחנו חזקות, והם בודקים גבולות. צריך לשים להם גבולות".

חנה לסלאו והדס גולדשטיין. צילום: בני גם זו לטובה

חנה לסלאו והדס גולדשטיין. צילום: בני גם זו לטובה

בר גפן: "התגובות לפרס נעות לרוב בין 'אוי, לא, מסכמים אותי' ל'איזה יופי, איזה כיף'. איך את מרגישה?".

לסלאו: "זה פרס חברתי, זה שונה. זה לא אחד מההישגים של משחק וכישרון שם קיבלתי כבר פרסים, ביניהם גם פרס בינלאומי. אז זה מרגיש אחרת וזה בהחלט מרגש".

בר גפן: "במהלך חייך את חטפת לא מעט על זה שחצית גבולות, פרצת טאבואים. אמרת לעצמך 'יבוא יום והם עוד יודו לי'?".

לסלאו: "כשאתה עושה, אתה לא עושה מתוך מחשבה. אתה עושה כי אתה מאמין. אנשים לא יודעים, או לא מאמינים, שמשהו ישתנה. אני האישה היחידה שעשתה 5 תוכניות (הצגות) יחיד. פעם אמרתי שאני עושה תוכניות יחיד כי אף אחד לא רוצה לשחק איתי. תוכניות מוצלחות, תוכניות שרצו 400-500 הצגות. אף אישה לא עשתה את זה. מעבר לזה כמובן קולנוע, מערכון אחרי מערכון, מה שהפך למופע סטנד אפ. אני זוכרת שאת, לינוי, הגעת להצגה הראשונה".

בר גפן: "זה היה מופע היחיד הטוב ביותר שראיתי, לא רק של אישה אלא בכלל. ורציתי לדבר איתך על זה כי אני חושבת שאפילו המופע הזה הקדים את זמנו, למרות שזו הופעה מאוחרת ומסכמת. זה היה כן ברמות שכל כך האמנתי לזה, ואמרתי לעצמי, אנחנו הרי אמורות להיות ליידי-לייק, מאיפה האומץ?".

לסלאו: "כשותפה לכתיבה, מעולם לא חשבתי ממקום של אישה או גבר. אני לא רואה את עצמי כאישה, אני רואה עצמי כאדם. זה מוזר לומר את זה, אבל מעולם לא חשבתי שכאישה אני לא יכולה. בשנים המאוחרות, כשעמדתי ודיברתי על סקס, יש דברים שלא קיבלו ואמרו עליהם 'אויויוי'. ולי היה מוזר למה לגברים מותר ולאישה לא?"

"מעולם לא יצרתי מהמקום הזה, לא חשבתי שיש מגבלה כאישה. חשבתי – Anything you can do, I can do better. זו לא היתה התנגדות, זה היה ממקום של אי הבנה. למשל, היתה לנו דודה בארה"ב והיינו מקבלים ממנה חבילות, והיו שם גם בגדים. כל אחד הסתכל, והיה שם אוברול מג'ינס, סרבל. גם היום, בסרבלים יש סוג של חנות כזו מאוד מסומנת – אז בנות לא הלכו עם חנות, הן הלכו עם ריצ'רצ' בצד, וכשחושבים על זה, הסימון הזה הוא סימון של פאלוס, זה גס. הסרבל היה במידה שלי, והייתי בגן, אז אחי אמר לי, את לא יכולה ללבוש את זה כי יש שם חנות, יצחקו עליך. אמרתי 'אז מה! אז יצחקו יום אחד, יירגעו, ויום אחרי הם יתרגלו. וכך היה – הגעתי לגן, הילדים צחקו על הסרבל, עליתי לשבת על הגדר וסירבתי כשהגננת קראה לי לרדת. אמרתי – 'שהקופים למטה יירגעו מהצחוק ואז ארד'. למחרת באתי שוב עם הסרבל, וזהו, הכל היה בסדר.

יכול להיות שזה קשור לאישיות. בתחילת הקריירה שלי, חיפשו מישהי לצמד לצד גדי יגיל. הוא היה אז כוכב ענק. הם חשבו לקחת את מיקי קם, אבל אז המלהקת אמרה – 'לא את הגבוהה, אני רוצה את הקטנה'. אז, אף אחד לא הילל אותי עדיין. אבל כשדיברנו, אמרתי 'תראי, אני יודעת שהוא כוכב, אבל חשוב לי שני דברים: שהשם שלי ושלו יהיה על הפלקט באותו גודל', ואפילו שידעתי שהוא יהיה הכוכב, ביקשתי – 'שבמערכון אחד, הבשר יהיה אצלי'. לא פירשתי את זה כחוצפה, יש דברים שרציתי וידעתי במקצוע".

"כשעליתי במשקל, במקום שידברו עליי – החלטתי לעלות עם זה על הבמה"

בר גפן: "לפני כמה שנים הייתי בתקופה מחורבנת נורא, ובן הזוג שלי הלך לראיין אותך. הוא הגיש לי אותך כמו שמגישים לדיכאונית ציפרלקס. את תיארת שם את התקופות הקשות והכח היה באיך את קמה עכשיו. וזה לא היה תקופה של חודש גרוע, שנה מחורבנת – שנים קשות מאוד. אני רוצה שתחלקי את זה עם הנשים כאן. שנכיר גם את הרצפה".

חנה לסלאו ולינוי בר גפן. צילום: בני גם זו לטובה

חנה לסלאו ולינוי בר גפן. צילום: בני גם זו לטובה

לסלאו: "מה גורם לבן אדם לטבוע? ההיפר-ונטילציה. אם אתה מבין שאתה נמצא בתקופה קשה ואתה לא נכנס לפניקה, מה שעושים זה כמו בסקי, ללכת עם הכיוון, או להבין שאתה בתוך מערבולת ולא להתנגד, ללכת ולרדת ולגעת בקרקעית – משם אפשר רק לעלות. ואני עשיתי כל מיני טעויות, גם במערכות יחסים".

בר גפן: "את מדברת עליהן מאוד בכנות. היום זה נהיה ממש תו תקן לכל שחקנית צעירה להיות נורא כנה אבל את באת ועשית את זה הרבה לפני, כשזה היה אסור בכלל – והיום, תראי, כולן עושות את זה".

לסלאו: "אני זוכרת שפולי (פוליאקוב) המתוק, כשיעל כתבה את הסדרה עליהם, הוא אמר לי 'חנה'לה, אני לא יודע מה לעשות, הילדה רוצה לחשוף הכל.  אמרתי לו 'פולינ'קה, זה בסדר. אל תפחד, זה מותר'. והעונה הראשונה באמת היתה נפלאה. אז, אני כבר דיברתי על הבמות על הבית והמשפחה וההשפלה. עליתי לבמה אחרי 3 שנים קשות, אחרי ששקעתי באוכל ועטפתי את עצמי במערכות הגנה, עליתי במשקל כסוג של הגנה. ובמקום שידברו עליי – דיברתי על זה, החלטתי לעלות עם זה על הבמה. היום אני רואה את זה כסוג של פסיכולוג".

"אני סיפור הצלחה במקצוע שלי", אומרת לסלאו לקראת סיום, "ואני משלמת מחיר על הכנות שלי. יש מחיר לאישה קרייריסטית. קשה, עדיין, עם כל הפתיחות ושיש כבר גברים שיודעים להכיל, אבל קשה לקבל את הדבר הזה שאישה היא חזקה, דעתנית ומרוויחה יותר מהגבר שלה. זה כל כך עמוק שזה כמו לשנות DNA ולכן אני אומרת זה תהליך. אני חושבת שזה שלא הצלחתי להחזיק את המשפחה שלי, עם ילדים הביולוגים שלי, זה המחיר ששילמתי. חלק גדול מזה היה שהייתה בינינו תחרות סמויה. אני חושבת ששילמתי מחיר שכואב לי עדיין, היום פחות, והמחיר הוא שלא הצלחתי לשמר את מבנה המשפחה של אבא, אמא, ילדים. אבל ההצלחה נמדדת בזה שאני מאושרת לקום בבוקר, ואומרת 'מודה אני לפניך', מתוך הבנה שאני מודה על היום שאני עומדת לפניו, שאני שמחה לקום לעבודה שלי - ועוד משלמים לי על זה!".