לצערי, בתשעים אחוז מהמקרים שבהם אני מעצבנת אנשים, אני באמת לא מבינה למה.

לדוגמה - אחת מני רבות - ישבתי בפאנל מכובד כלשהו, ובדיון על הסכנות באינטרנט אמרתי שאני מעדיפה שהבת שלי תשוחח עם סוטים בפייסבוק, העיקר שאני לא אצטרך לשחק איתה מונופול. אני כמובן חשבתי שזו אמירה מצחיקה בטירוף, ומאוד הופתעתי לגלות שאולם שלם גנח בזעזוע. . מצד שני, בעולם הדעתנים המקצוענים שאליו אני משתייכת, שיעמום ובנאליות מחשבתית הן עבירות הרבה יותר חמורות מאשר להתבטא בקיצוניות או להסתכן בכך שלא יבינו את האירוניה בדברייך, או להציע לחיל האוויר להזניק שני מטוסי F-15 ולהשמיד את המחזור החדש של עורכי דין - שזה מה שאני עושה כל שנה, ובשידור, ועדיין חושבת שזה נורא מצחיק. 

 

כשהייתי רווקה ובעלת טור נהגתי להסתלבט על ילדים ובעיקר על הוריהם, אבל אני כמובן אסתלבט על כל דבר אם זה יראה לי מצחיק.

אין לזה שום קשר לעובדה שאני חולה על ילדים בכלל ועל הבת שלי בפרט. מה שמפריע לי זה דווקא הורים שמתלוננים על הילדים שלהם יותר מדי, בלי לזלזל בעובדה שהורות יכולה להיות עבודה קשה לפעמים. ילדים הם חמודים ויפים וחלקים ויש להם ריח טוב, ואם יש לך ילדים, אחת לכמה שנים יתחלף לך סט שלם של בעיות ומטרות, מה שתורם לשמירה על עירנות ועל בריאות נפשית. בונוס נוסף הוא שהם יותר חשובים ממך. אז נכון, ילדים עושים בלגן ורעש ולכלוך אבל זה בלגן ורעש ולכלוך של ילדים, ואין חינני ממנו.

 

מה שאני מתעבת באמת זה מלונות ספא שלא מרשים להכניס ילדים.

הבו לי לובי מלא פעוטות קולניים, ולא מבוגרים בחלוקי מגבת ששותים תה צמחים בין מסז' למסז'.

 

ברור לי שאני אמא טובה, ויש לי הוכחות:

אני מבשלת בעצמי ארוחת צהריים כמעט מדי יום, אם אני מפשלת אני הראשונה להודות שטעיתי, והסכמתי כמה פעמים לעשות אצלי מסיבת פיג'מות. העננה היחידה שמעיבה על שמי ההורות שלי זה שיחד עם האושר הגדול יש שק של חרדות ודאגות מזן שלא הכרתי לפני כן. פעם חשבתי שזה בגלל שיש לי ילדה אחת אבל אמהות אחרות אמרו לי שכשיש שלושה ילדים, את דואגת פי שלושה.  

הבנתי שאני פמיניסטית מהרגע ששמעתי על המונח, כשהייתי בכיתה ו'. 

הבעיה הגדולה של נשים היא קיפוח כלכלי, ומשם נובעים הרבה מטרדים אחרים. אז לא שלמדתי לאהוב ולהעריך את תחרות מלכת היופי, אבל כבר כתבתי על זה הרחק בשנות השמונים עם כל הלהט הראוי וכמובן שזה לא שינה כלום. היום אני מאמינה שצריך להתמקד בקרב על הכסף, עד כמה שזה לא רומנטי. וברמה הרומנטית, אומר על קצה המזלג שלמען אושרם של כל הנוגעים בדבר, כדאי לעשות חלוקת תפקידים בסיסית, עם מקום לגמישות מדי פעם, בין גברים לנשים.

 

גבר צריך לקחת אחריות כלכלית על משפחתו, לדעת לתלות מדפים ולחווט את הטלוויזיה והרמקולים. 

הגבר צריך לחזר אחרי האישה. הפקרות מינית היא אמנם חמודה, אבל לא מתאימה לרוב הנשים. אין טעם להעמיד פנים שאבות הם הורים טובים כמו אמהות כי הם לא, אבל הם הכרחיים, וזו אחריותם ללמד את הילדים לרכוב על אופניים. וגבר שתמיד לוקח את האוטו של אשתו למוסך הוא בעל יותר טוב מבעל שמתווכח עם אשתו על איזו קרמיקה הם ישימו באמבטיה.

 

אני לא בדיוק מפורסמת בתור כלנית ביישנית ורכת דיבור, כנראה בגלל שאני לא.

לעתים אני אומרת משהו שמזכה אותי במטח קללות, מה שלא מטריד אותי במיוחד. ממש לא אכפת לי לריב עם מישהו מדי פעם, בעיקר כשאני מרגישה צודקת, ולפעמים כשסתם בא לי להצחיק ואף אחד (חוץ מקובי אריאלי) לא מבין אותי. ברחוב, אם מזהים אותי בכלל, ניגשים אלי בחום, מלטפים אותי (לא ליטוף נפשי. אשכרה ליטופים. עם ידיים) ונראה לי שהם יודעים שאני בסך הכול נחמדה וידידותית, שלפעמים צודקת ולפעמים מדברת שטויות ולפעמים מצחיקה.

 

לתכנית "המילה האחרונה" יש המון מאזינים, ועל פי התרשמותי הם נהנים גם מהצדק וגם מהשטויות ומסוגלים לחיות גם עם דעות שמנוגדות לדעתם.

אז אחת לכמה זמן איזה ארגון זכויות אדם דורש להשעות אותי משידור כי דיברתי לא יפה (ארגוני זכויות אדם מאוד חזקים בסתימת פיות), וזה לא באמת חשוב, גם כי צדקתי וגם כי חופש הביטוי שייך בין היתר לאנשים שמדברים לא יפה. אה, שלא אשכח:  אם את מתעסקת עם גבר נשוי, אל תבואי לבכות לי אחר כך. יש מצב שאני לא אגיב באמפתיה.

אני נגד שר"פ, בעד איגודים מקצועיים, חברת הסתדרות ואוהבת לישון בצהריים.

כל מי ששומע את "המילה האחרונה" יודע בדיוק מה עמדותיי הפוליטיות: אני ציונית, סוציאליסטית ובשנים האחרונות הצבעתי עבודה. אני חושבת שמדינת ישראל, על כל פגמיה, טובה בהרבה מכל שכנותיה, ושאי אפשר להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין, וזה לא אנחנו, זה הם. המדינה לא עושה מספיק כדי לשלב את אזרחיה הערבים במרקם החיים כאן. 

 

יותר חשוב לי שיגידו שאני יפה מאשר שיתפעלו מחוכמתי.

אם היו לי כוחות קסם, הייתי מוסיפה משקל לכל אישה שרזה יותר ממני. נשים שאומרות שהן לא מסתדרות עם נשים אחרות ושהן מעדיפות חברת גברים צריכות להישלח למחנה לחינוך מחדש ובמהלכו לא ירשו להן להוריד שערות מהרגליים.

 

אם מישהו מצחיק, שום דבר שהוא יגיד לא יזעזע אותי.

יש לי חברים שעשו, עושים ויעשו מעשים פסולים מוסרית בעיני, ומביעים דעות בלתי נסבלות בסוגיות יקרות ללבי. ואז המניאקים קורעים אותי מצחוק וכבר אין לי לב להרוג אותם.

 

הייתי שמחה להימצא על ידי גבר נחמד וליהנות מחברתו, אבל אם זה לא יקרה - אני בהחלט מסוגלת לחיות לבד.

אני יצור סתגלן, לא נוטה להתלונן על מה שאין לי, ואין לי אידיאולוגיה בכל הנוגע לחיי חוץ משני עקרונות ברזל: לא לנהל רומן עם גבר נשוי ולא להשתתף בפאנלים בטלוויזיה. אחרי שהתבצרתי בשתי העמדות האלה, אני חופשייה לשנות את דעתי מדי פעם בנוגע לכל השאר.

 

עם מי הייתי יושבת לכוס קפה?

פחות או יותר עם כל העולם וזה גם מה שאני עושה כמעט כל בוקר.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp