עיצמו את העיניים. השנה היא 1967, ובמגזין רפואי התפרסם מחקר שקובע – גם נשים וגם גברים מסתכלים על נשים כאובייקט מיני. עכשיו פתחו את העיניים, הסתכלו במראה, עכשיו הסתכלו על המחשב, השנה היא 2012, ומגזין לפסיכולוגיה חברתית פרסם מחקר שקובע – גם נשים וגם גברים מסתכלים על נשים כאובייקט מיני.

 

עוד ב Onlife:

 

 

מחקר גזעני במסווה של עובדות פסיכולוגיות

המחקר מוכיח שגם כאשר אני מסתכלת על אישה אחרת (או על עצמי, לצורך העניין), הקריטריונים והפרמטרים לפיהם אני שופטת אותה הם אותם קריטריונים בהם משתמש גבר שמחפש - לדברי המחקר הפואטי - "זיווג". על זה אימא שלי הייתה אומרת בוקר טוב אליהו! באמת היינו צריכים פרופסור באוניברסיטה כדי לדעת שחוקי היופי משועבדים כולם לנקודת המבט הגברית, שמצידה מכוננת ומעצבת את המבט של כולנו על העולם. אם אני לא טועה, בחוגים למגדר באוניברסיטה העובדה המצערת הזאת תלויה בכניסה למזכירות הסטודנטים.

 

אבל המחקר לא מוכיח שום דבר, חוץ מאת מצב העניינים הקיים. איך הגענו הנה? למה הגענו הנה? האם טוב לנו כאן? ואיך אפשר לשנות את המצב? אלה כבר כנראה שאלות למחקר אחר. אבל החוקרים לא מסתפקים בטענה הזאת, אלא רוצים לבסס אותה כעובדה פסיכולוגית, משהו שקשור לדרך הבסיסית שבה המוח שלנו עובד. ואם המוח שלנו עובד ככה, אז כנראה שאי אפשר לעשות משהו בנדון.

 

"ככה זה במוח"? אהה, אז למה לא אמרתם?

למה הדבר דומה? למחקרים בהם מראים לקבוצת מיקוד תמונות של מזרחיים ואשכנזים, ושואלים מי יותר מסוכן. הרי לא היה עולה על דעתו של אף חוקר להעמיד שאלה כזאת במבחן, ולא היה עולה בדעתו של אדם שפוי לקבל כעובדה את תוצאות המחקר.

 

ה"ככה זה במוח" הוא נשק יום הדין של המדע בימינו, והוא נשלף לא פעם כשעושים מחקרים מגדריים. זהו ניסיון, תמים לכאורה (לכאורה מאוד), להצדיק מיני אפליות וסטטוס קוו חמור שבו העולם מתחלק לסובייקטים בעלי יכולת להביט, וכל אלה שאפשר להביט בהם – ושזוהי גם מטרתם. אגב, עוד לא התחלנו לדבר על כל הקבוצות באוכלוסייה שהמבט המחפיץ אפילו לא רואה אותן, ושהיותן "בלתי נראות" מאפשרת לגרש, לרמוס וגם להרוג אותן בלי שאף אחד ידבר.

 

נשים הן אובייקט מיני כעובדת טבע

לא יודעת מה איתכם, אני ממש לא הייתי צריכה מחקר שיגיד לי שכולנו מסתכלים על נשים כאובייקט מיני. בעצם, כבר קראתי לא מעט מחקרים שמראים כיצד המצב הזה נבנה ומחוזק על ידי סטריאוטיפים, סטיגמות, מוסדות ואינטרסים, שמעוניינים לשמור על המצב הקיים כמו שהוא. ההבדל העיקרי הוא שבעוד שבמחקרים אתניים יש מי שמתרעם ומתמלא זעם על גילויי הגזענות, מחקרים שכאלה על נשים נשלפים בדיונים ומוטחים בפניהן של פמיניסטיות כעובדות טבע.

 

האם היינו כאלה תמיד? האם התפתחנו להיות כאלה? השאלות המדעיסטיות לכאורה (ושוב – מאוד לכאורה) צריכות לפנות את מקומן לשאלות אתיות ופוליטיות. זהו השיח היחיד שמן הראוי לקיים על שוויון בין המינים, מבלי ליפול ולהתבלבל עם טענות על איך המוח שלנו עובד.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp