את רוב הקריירה שלהן הן מעבירות במלחמות, בין אם אלה קרבות עזים למען אחרים, חלשים ומסכנים שלא יכולים להילחם עבור עצמם ובין אם זה הטיפוס המייגע במעלה ההר אל עבר הקידום והתברגות בתפקידי ניהול בעולם התקשורת שבו (כמו ברוב העולמות כיום), גם אם יש רוב נשי, הגברים הם אלה שיכבשו את הפסגה. כבר אמרו בעבר כי "זו לא תקרת זכוכית אלא שכבה עבה של גברים שצריך לפלס ביניהם את הדרך".

 

בחרנו את 5 הנשים המובילות בעולם התקשורת והעיתונות, שהצליחו להזיז את הגברים שבדרך, להתברג בתפקידי מפתח ולפעול על פי ערכים עיתונאיים ואתיקה מקצועית.

 

עוד ב Onlife:

 

 

קרן נויבך, עיתונאית ומגישה

קרן נויבך (צילום מתוך עמוד הפייסבוק של "סדר יום")

 

קרן נויבך מחזיקה רקורד מרשים בעשייה עיתונאית, אך נראה כי בשנים האחרונות שמה נקשר בעיקר לניסיונות הדחתה והשתקתה, מכיוון שאנשי רשות השידור סבורים כי היא "דעתנית מדי". ב- 2004 החליט מנכ"ל רשות השידור דאז, יוסף בראל, כי נויבך ביקורתית מדי כלפי פוליטיקאים – בעיקר כלפי לשכת ראש הממשלה אריאל שרון – והוא הדיח אותה מתפקיד הכתבת המדינית של ערוץ 1 בשיחת טלפון.

 

ב- 2012 קרן נויבך שוב החלה לעצבן אנשים: היא הודחה מהגשת "מבט שני" בערוץ 1 בטענה המגוחכת כי "אינה עוברת מסך"; בהמשך נעשו ניסיונות לפטר את העורכת שלה בתוכנית האקטואליה "סדר יום" ברשת ב'; ולבסוף, החליטה הנהלת קול ישראל להצמיד לנויבך "מגישים מאזנים", דוגמת מנחם בן השנוי במחלוקת.

 

כשנבחרה לאחת מ- 100 המשפיעים במגזין TheMarker  לשנת 2012 כתב עליה נתי טוקר כי "נויבך היא מהעיתונאים החברתיים הבודדים שאינם בכיסם של עופר עיני או של נוחי דנקנר ונוני מוזס. "סדר יום" בהגשתה, ובעריכתה של הושמנד?מיטרני, נהפכה לסמל של חופש ביטוי ודעה בלב הביצה העכורה של העיתונות הישראלית. השתיים מותחות לא מעט ביקורת שמערערת על הסדר הקיים ומצליחה להשפיע על סדר היום הכלכלי בישראל, מה שקומם עליהן את מקבלי ההחלטות ברשות. ואולם רוח המחאה החברתית והמודעות הציבורית הגוברת למהלכים של מקבלי ההחלטות לא מאפשרים לעבור בשתיקה על ההתעמרות בנויבך ובצוותה. ההפגנות של קומץ יוצרים עקשנים כנגד רשות השידור והסיקור התקשורתי הרחב סיכלו בינתיים את הכוונה להיפרע ממנה".

 

קרן נויבך, 43, נולדה בקיבוץ ארז וגדלה בקריית אונו. היא שירתה ככתבת בגלי צה"ל, וכשהייתה בת 21 נשלחה לעבוד ככתבת בוושינגטון מטעם גלי צה"ל ו"על המשמר". כשחזרה לארץ התברגה בערוץ הראשון - תחילה ככתבת לענייני מפלגות ובהמשך ככתבת המדינית. מאז שבראל החליט להפסיק את עבודתה ככתבת, היא משמשת בעיקר כמגישת תוכניות. ב- 2008 החלה נויבך להגיש את "סדר יום", עליה זכתה ב- 2009 בפרס אומץ לחשיפת שחיתות שלטונית.

 

נויבך עוסקת רבות בנושאי אלימות מינית (היא אף התנדבה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית), ומרבה גם לבקר את הממשל, במיוחד בנושאים כלכליים. ב-2011 זכתה באות זכויות האדם על שם אמיל גרינצוויג מטעם האגודה לזכויות האזרח בישראל. בנימוקי הפרס נכתב כי "בעבודתה העיתונאית יוצרת נויבך סדר-יום חדש: היא מציבה מדי יום במרכז השיח התקשורתי את הבעיות החברתיות המבניות בישראל. נויבך מעלה סוגיות חברתיות-כלכליות המשפיעות על כלל אזרחי המדינה, וגם כאלו הפוגעות בקבוצות שוליים ועוני, וקולן אינו נשמע במקומות אחרים.

 

"בכלל עשייתה העיתונאית, ובאופן בולט במיוחד בתכנית הבוקר שאותה היא מגישה ברשת ב' בארבע השנים האחרונות, חושפים נויבך ושותפיה לעשייה עיוותים של הרשויות ללא מורא, וזאת בתקופה שבה רבים מעמיתיה מדירים רגליים מנושאים אלו. נויבך סיקרה ומסקרת בהרחבה ובהעמקה נושאים חברתיים עוד הרבה לפני שהיו אלו במרכז סדר היום הציבורי, וכך היא ממשיכה לעשות גם היום. בין יתר הסוגיות שנויבך האירה היו ריכוזיות המשק הישראלי, תופעות אי-השוויון בחברה, בעיות מבניות בביטוח הלאומי, מעקב אחר מצוקת הדיור וייבוש הדיור הציבורי, ועוד ועוד".

 

אילת מצגר, מנכ"לית בפועל, הרשות השניה

אילת מצגר (צילום: יח"צ)

 

בקיץ 2012 הכריזה מנכ"לית הרשות השנייה בפועל אילת מצגר מלחמה על הפרסום הסמוי בערוצים 2 ו- 10. בתום תחקיר של צוות מיוחד ברשות שבדק במשך שנה וחצי את הנושא, נמצא כי בתוכניות "יופי של יום" ו"תהיו בריאים עם דנה רון" הוצע למרואיינים שקידמו אינטרסים של גופים שונים לשלם עבור הופעה בתוכנית וחשיפות פרסומיות ניכרות. גם בתוכנית "איזה יופי" נמצא כי הועברו תשלומים על ידי מרואיינים. בתוכניות "בריאות 10" ומשפחה 10" נמצאו קרדיטים ומסמכים המעידים על התקשרות עם חברות מיתוג ושיווק שסיפקו אייטמים לתוכנית.

 

"במשך תקופה ארוכה דיברו על התופעה של מכירת אייטמים, אבל לא היו לנו שום ראיות", סיפרה מצגר לעין השביעית. "לפני כחצי שנה התחלנו לקבל עדויות מוצקות. הגיעה אלינו לראשונה עדות בנושא זה, ובעקבותיה התחלנו לבצע בדיקה מעמיקה כדי לחשוף את התופעה. זה לקח זמן, כיוון שמאוד קשה לקבל ראיות נוספות לתופעה, משום שהיא אינה חוקית ומוסתרת על ידי האנשים שעוסקים בה, הן על ידי החברות שעוסקות במכירת זמן התוכן והן על ידי האנשים שבעצם מציעים להם הצעות".

 

אילת מצגר, 49, נמנית עם מקימי הרשות וכיהנה בה בעבר במגוון תפקידים. היא שימשה ראש אגף פרסומות, סמנכ"לית טלוויזיה, נמנתה עם מקימי ועדת המדרוג והקימה את תחום המחקר והסקרים ברשות. בשנה האחרונה היא משמשת מנכ"לית בפועל, מאז פרישתו של מנשה סמירה, ששימש לסירוגין מנכ"ל ויו"ר של הרשות במשך שנים ארוכות.

 

כשנבחרה אמר עליה יעקב שחם, יו"ר ועדת הטלוויזיה ברשות השנייה, כי "היא מצוינת והיא תיכנס יפה לנעליו של מנשה סמירה משום שהיא מכירה את הנושאים על בוריים".

 

מצגר תומכת בברית המועצות – יוזמת שר התקשורת גלעד ארדן לאיחוד גופי הרגולציה בתקשורת – אך היא סבורה כי הכפפה של הרשות השנייה לממשלה היא קטסטרופה. "חשוב שיהיה גורם אחד בעל ראייה כוללת של השוק, אבל חשוב שהגוף הזה יהיה עצמאי", אמרה בפאנל בנושא. "לטעמי לא היה שיח ציבורי ער בסוגיה הזו וזה ואם צריך - נעורר אותו".

 

גלית חמי, עורכת "כלכליסט"

גלית חמי צילום: אוראל כהן

ב- 2013 נכנסה גלית חמי לרשימת הנשים החזקות בישראל של מגזין פורבס. לא קשה להבין מדוע השתרבב שמה אל הרשימה הנחשקת: חמי היא אחת הנשים הבודדות שנמצאות בהנהגת העיתונות בישראל בכלל, ובזירה הכלכלית בפרט. "חמי, העורכת הראשונה של 'כלכליסט', יצרה מוצר עיתונאי שאיכותו נהפכה לקונצנזוס גם בקרב המתחרים, תוך הצלחה תוכנית ועסקית", נכתב עליה בפורבס. "גם היום, המוצר שהיא מציעה הוא אולד סקול מבחינה עיתונאית - עשיר בסקופים, בפרסומים ראשונים ובלעדיים ובעבודה עיתונאית של ממש, במקביל לחדשנות מתמשכת במדיום,בפלטפורמות ובשימוש בפרינט".

 

את רוב הקריירה שלה העבירה גלית חמי, 44, בעיתונות הכלכלית. היא החלה בהארץ וב-TheMarker עד שהפכה לעורכת הכלכלית של ידיעות אחרונות. ב- 2008 יצא הגיליון הראשון של כלכליסט בעריכתה.

 

"מיעוט נשים בשכבות הניהול העליונות אינו מאפיין רק את ענף העיתונות בישראל, אלא כמעט את כל הענפים במשק", הסבירה חמי. "הנוכחות של נשים בתפקידים הבכירים לוקה בחסר, בין אם זה בתפקידי ניהול בכירים במגזר העסקי, הפרטי ובין אם זה בציבורי, כולל אפילו בכנסת. בעיתונות, לפחות, על אף שמדובר בעבודה תובענית, הנוכחות של נשים גבוהה יחסית לממוצע במשק: אצלנו בכלכליסט היחס עומד כמעט על 50:50. גם זה משהו שיש להתגאות בו.

 

"שוק העבודה עדיין מקשה, טכנית,על נשים להתקדם לתפקידים בכירים. אני מרשה לעצמי לומר את זה דווקא מהמקום בו אני נמצאת, כי בלא מעט מקרים מצאתי את עצמי רוצה לקדם אימהות עובדות לתפקידים בכירים והן ויתרו לנוכח החשש שלהן מהתמודדות עם שתי המשרות במקביל-  גידול ילדים ומשרה תובענית. זה נכון שבשנים האחרונות נעשו לא מעט שינויי חקיקה שנועדו להגן על נשים, בעיקר בתקופות של לפני ואחרי לידה, אבל לצערנו מדובר בשינויים קוסמטיים לגמרי, שלא באמת מספקים פתרון לבעיה האמיתית".

 

 

אילנה דיין, עיתונאית ומגישה

אילנה דיין (צילום: יח"צ)

 

בדומה לעובדה, תוכנית התחקירים הוותיקה שסוגרת 20 שנה ועברה כמה בתים וגלגולים בחייה, נדמה כי גם אילנה דיין תופיע על המסך שלנו לנצח עם תחקירים מרתקים וסיפורים אישיים כואבים במיוחד. "האופן הנון שלאנטי כל כך שבו נהפכה לישות טבעית בנוף הטלוויזיוני - זה שכולל את האח הגדול וכלוב הזהב - הוא בהחלט הישג מרשים", נכתב ב"פורבס" על דיין שנכנסה לרשימת הנשים החזקות ל- 2013. "הדבר נכון פי כמה עבור תוכנית תחקירים, תחום שנחשב לרוב אפור ובלתי אטרקטיבי. "עובדה" היא תוכנית אנסמבל, אין ספק בכך. אך גם אם חלק גדול מהקרדיט מגיע לכתבים ולתחקירנים, וגם אם לאורך השנים היא נהנתה מתו תקן של איכות שמשך אליה עורכים דעתנים וחזקים, מי שמחזיקה את כל המבנה המורכב על גבה - באישיותה וגם בתדמיתה הטלוויזיונית - היא דיין.

 

"בניסיונה, במבט הבלתי מתרשם של זו שראתה הכל ובתדמית מהונדסת שנבנתה בדקדקנות על פי הסטנדרט האמריקאי, כולל משפטי מפתח מסוג 'עוד דקה נשוב', מייצגת דיין את האופן שבו הציבור מבקש לצרוך את העיתונאים שלו - מקצוענים, בלתי מתפשרים ושאינם מוכנים לקבל 'לא' כתשובה".

 

אילנה דיין נולדה בארגנטינה ב- 1964. בגיל שש עלתה לארץ עם משפחתה, שהתגוררה בשכונת יד אליהו בתל אביב. היא סיימה לימודים במגמה הריאלית בתיכון עירוני ט' בשכונה. בוגרת לימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב )בהצטיינות) ובאוניברסיטת ייל (תואר שני ושלישי(.

 

בבית הספר התיכון כתבה בעלון בית הספר "סירפד". את דרכה העיתונאית החלה עם גיוסה לגלי צה"ל ב- 1982, בעיצומה של מלחמת לבנון. דיין הפיקה יומני חדשות, ולאחר מכן שימשה כעורכת חדשות חוץ, כתבת מפלגות וכתבת פרלמנטרית. היא הייתה החיילת הראשונה בתולדות התחנה הצבאית ששימשה ככתבת. עם תום שירות החובה החלה שירות קבע בתחנה, שבמסגרתו הגישה את יומן הבוקר ("בוקר טוב ישראל"), בתחילה יחד עם יצחק בן-נר, ואחר-כך עם מיכה פרידמן. במקביל למדה משפטים באוניברסיטת תל אביב.

 

ב- 1987, כשהיא בת 23, הייתה דיין לאשה הראשונה בצוות המגישים של ערב חדש בטלוויזיה החינוכית. ב- 1989–1990 התמחתה בעריכת דין אצל שופט בית המשפט העליון דב לוין, ואחר כך במשרד עורכי-הדין ש. הורוביץ' ושות'. במקביל הגישה את התוכנית "מוסף המוספים" של "ערב חדש"יחד עם דן מרגלית. בתום תקופת ההתמחות נסעה להמשיך את לימודי המשפטים בייל. ב-1991 שידרה לגלי-צה"ל מוועידת השלום במדריד. ב- 1993 החלה להגיש את תוכנית התחקירים "עובדה". במקביל לעבודתה ב"עובדה" ממשיכה דיין להגיש אחת לשבוע את תוכנית האקטואליה "נכון להבוקר" בגלי-צה"ל.

במסגרת "עובדה" נחשפו פרשיות רבות, טחת הבולטות היא פרשת האחים פריניאן, שבעקבותיה הוקמה ועדת זיילר לחקירת התנהלות צמרת המשטרה והתפטר מפכ"ל המשטרה דאז משה קראדי. בסוף 2004 שודר תחקיר על השתלשלות האירועים שהביאה להריגתה של הילדה הפלסטינית אימאן אל-המאס על ידי חיילי צה"ל. במהלך הכתבה הוצגו שיחות שנעשו ברשת הקשר במוצב, שמהן עלה לכאורה כי החיילים ידעו שמדובר בילדה בת 13. בעקבות השידור, ולאחר שזוכה בבית דין צבאי מאשמת וידוא הריגה, הגיש המ"פ סרן ר' תביעה בגין לשון הרע נגד דיין וחברת טלעד.

 

בצד הרייטינג המרשים עולות בשנים האחרונות גם טענות נגד התוכנית - על זניחת הפן התחקירי והפיכתה למסחטת רגשות. "במקום לחקור את בעלי ההון והפוליטיקאים,טוענים המקטרגים, מעדיפה התוכנית לעסוק בנושאים רכים, צהובים וקלים לעיכול, וכך גם משפרת את נתוני הצפייה", נכתב בפורבס. "גם אם חלק מן הטענות מוצדקות, וזה המחיר שצריכה עובדה לשלם כדי לשמור על מעמדה, בנוף הצחיח של התחקיר העיתונאי, דיין היא מצרך נדיר שיש לשמר".

 

"אני אוהב את אילנה דיין", כתב עליה ארי שביט ב"הארץ". "איננו חברים. בעבר היו בינינו שני קשרים אישיים עקיפים אך מעולם לא עבדנו יחד. כך שהאהבה היא אהבה צרופה שאינה תלויה בדבר. אהבה למקצועיות העיתונאית של דיין. אהבה לפרפקציוניזם הכפייתי של דיין. אהבה לענייניות של דיין. יראת כבוד לפני טאלנט שהטאלנטיות לא השחיתה אותו ולפני כוכב שהכוכבות לא הטריפה אותו. במקום שבו נותרו מעט מאוד בני אדם, אילנה היא בן אדם".

 

דבורית שרגל, עיתונאית ובלוגרית

דבורית שרגל (צילום: יח"צ)

 

"שישי בלילה, 30 בדצמבר, אני קוראת עיתונים וחשה דחף בלתי נשלט להגיד עליהם משהו. מאחר שבאותו השבוע דיפדפתי בכמה בלוגים, זה נראה לי הפורמט הנכון. קמתי למחשב, גיגלתי את המלה 'בלוג', הראשון ברשימה היה ישראבלוג (האתר שתחת חסותו פירסמה שרגל את הבלוג), נכנסתי, שוטטתי והבנתי שתוך חמש דקות גם אני יכולה.

השם'Velvet Underground'  היה הראשון שעלה במוחי כשחשבתי אסוציאטיבית על המלה 'מחתרת', כי ידעתי שעיתונאית לא יכולה לכתוב בלוג ביקורת עיתונות בשמה", כך פתחה וולווטאנדרגראונד, הלא היא דבורית שרגל, את פוסט יציאתה מהארון חצי שנה לאחר שהחלה לכתוב את הבלוג שעורר סערה בעולם התקשורת. כל הברנז'ה נעמדה על רגליה וניסתה לנחש מיהו אותו מבקר אנונימי שיודע הכל על המתרחש במסדרונות הצרים של מערכות העיתונים.

 

שרגל היא עיתונאית לשעבר ובלוגרית מפורסמת בהווה. היא החלה את דרכה בעיתון חדשות ב-1987. בהמשך עברה לערוך בעיתון תל אביב, ומשם למעריב – תחילה כעורכת משותפת של זמן תל אביב ובהמשך היתה עורכת בכירה בנשיונל ג'יאוגרפיק. במקביל החלה לכתוב ביקורות קולנוע למגזין רייטינג ובהמשך מונתה לסגנית העורך. הרעיון לכתוב בלוג נולד, בין היתר, בשל אכזבתה מכך שלא מונתה לעורכת המגזין. באוגוסט 2007 עזבה את עולם העיתונות ולאחר אפיזודה קצרה כעורכת של אתר תפוז יצאה לדרך עצמאית.

 

קצב הפוסטים בבלוג הוא יומי, ועניינו בעיקר ביקורות על העיתונים היומיים ואתרי האינטרנט. בסופי שבוע מפרסמת וולווט את "אצבעות שחורות", פוסט הסוקר את כל עיתוני סוף השבוע. "2,200 מילה המנופקות בסופי שבוע אחרי חריש של 3.5 קילו נייר מאיכות גרועה", נכתב בבלוג.

 

באוגוסט 2006 עבר הבלוג מישראבלוג, שבו הוקם, לדה מרקר ולדה מרקר קפה. בהמשך עברה לאורנג'. אייס היתה האכסנייה האחרונה שלה. ב- 2011 החליטה לפרסם את הבלוג באתר משלה. בינואר 2012 זכתה דבורית שרגל בפרס הישראלי לביקורת התקשורת מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת.

 

בראיון שערכה שרגל לרגל חמש שנים לבלוג אמרה כי "הטרגדיה הכי גדולה של העיתונות היא שצריך לעקוב כל הזמן אחר משחק הכוחות, לזכור מי נגד מי, מי עשה מה, מי הפליק למי. הכל אישי. שום דבר לא ענייני. מאחורי כל כותרת ראשית עומדת איזו אג'נדה מצחינה. וכל מי שינסה לטעון אחרת - משקר. ובכלל, עיתונאים הם שקרנים שחבל. לא, לא את. וגם לא אתה. אחרים. ההם".

 

  • סייעו בהכנת הרשימה: טלי כהן ציון (עורכת ראשית, פורבס ישראל) ורוני לינדר גנץ
העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp