לפני שלושה חודשים, אחרי שנתיים של התאוששות משיברון לב גדול (לא אלאה אתכם, זוגיות של שלוש שנים, אהבה גדולה, חצי בגידה ופרידה די מכוערת) – פגשתי את ח'. בגיל 30 את כבר יודעת מה נכון לך ומה לא נכון לך ואת לא מחפשת סטוצים ולא מחפשת להעביר את הזמן. שנתיים שלמות נזהרתי מכל צל של גבר, פחדתי מכל גילוי רומנטיקה שיכול להפיל אותי בחזרה לתהום השחורה שכל כך נזהרתי ממנה – ואז ח' הגיע – בלי מניירות, בלי פוזות של מאצ'ו, עם הרבה אהבה ורוך.

 

והתאהבתי. לא מתביישת להגיד. נלחמתי בזה בערך שבועיים ואז נפלתי שדודה. לשמחתי, גם הוא.

 

בשלושת החודשים האחרונים, כולנו יודעים, בקושי מצאנו את הזמן להסתכל על האהבה שלנו בעיניים – לחייך איתה ולחבק אותה בשקט. שנינו עובדים כמו משוגעים, רצים וחוזרים וישנים וקמים וקורסים בסוף השבוע.

 

אי אפשר באמת לדעת אם האהבה שלך היא אמתית או באינרציה – עד שאת לא עושה פסק זמן ולוקחת אותה לריאליטי צ'ק קטן. אז לקחנו אותה ליומיים לחופש, את האהבה שלנו. בחרנו בכוונה במקום אחר לגמרי מהמקומות שאנחנו מכירים: חיפשנו מקום רחוק ונקי מהפרעות חיצוניות, מקום שיפנק אותנו ויתן לנו את המרחב הנפשי והפיזי שאנחנו צריכים, וחיפשנו חוויה שנחזור ממנה אחרים.

 

 

לקחנו את המפה, עצמנו עיניים, והנחנו את האצבע. המקום הנבחר היה ארץ ערבה, מתחם סוויטות-בוטיק יפהפה במושב צוקים שבערבה (השם שלו הסגיר קצת את המיקום, אה?). רחוק, מנותק, אחר, מושקע, מדהים.

 

צילום: גידי בועז

 

ופה התחילו 48 השעות שהקצבנו לעצמנו: בשעתיים הראשונות הצלחנו לצאת מההלם - שני עירוניים צינים ועצבניים שנחתו בלב הערבה היפהפיה, הישר לסוויטה מהממת עם קמין (מהיפים והמחממים שראינו), למרפסת מרהיבה עם נוף מדברי שאין צורך בכלום מסביב (גם אין כלום מסביב) מלבד להביט בו בשקיקה.

 

התחושה היתה שרק לנו היא חיכתה, הסוויטה. התחושה שאין פה אף אחד שיפריע לנו להיות ביחד, עם נוחות וכל מה שאנחנו צריכים, כמו שהיתה פה יד נעלמה שחשבה על כל פרט ופרט. התחלה הכי טובה ליומיים של זוגיות, לא?

 

 

צילום: גידי בועז

 

 

מכירים את המבוכות הקטנות של ההתחלה, כן? איפה אתה שם את תיק הרחצה שלך, האם העובדה שהגענו וכבר התמקמנו וכיף לנו אומרת שעכשיו גם מגיע הסקס? חייבים סקס, בעצם? אולי חייבים להכין לנו תה חזק ולשבת לדבר קצת מול הנוף המדהים?

 

אין ליומיים כאלה חוקים – אבל מה שלמדתי הוא שיש לחופשה כזאת כוח עצום. סקס היה, בואו כבר נוריד את זה מהשולחן (ומהג'קוזי, ומהמיטה, ומול הנוף - כי גם שם היה). היו שיחות עומק שאפשר להגיע אליהן בעיקר במקומות כאלה, היה ויכוח אחד טפשי (בכלל לא עלינו, לא ברור לי איך הגענו אליו), ובערב הכנו לעצמנו ארוחת שחיתות במטבח המאובזר. בבוקר לא היינו צריכים לטרוח - וחגגנו בבראנץ' מפנק שהגיש לנו אורן, איש החזון שחלם את ארץ ערבה והגשים אותה. (פירוט חלקי לרעבים: לחם שווה שנאפה במקום,לבנה עם זעתר טרי,ממרח חלבה משובח שבחיים לא תטעמו, פריטטת תפוא וגבינת רוקפור המוגשת במחבת חמה, מאפים במילוי תרד ובצל, פלאפל פול עם סלט בורגול ובקיצור-למה מגיע לנו כל האושר הזה?).

 

בחיים, בחיים לא תעשו לעצמכם כזאת ארוחה בבית. דוגרי.

 

 

פרופורציה קטנה לחיים קיבלנו בארוחת הבוקר, במהלכה סיפר לנו אורן, הבעלים ואיש החזון שחלם את ארץ ערבה והקים אותה. האהבה שלו ושל בת זוגו למדבר שהובילה אותם להקים את מתחם הסוויטות המקסים הזה, במו ידיהם, כשבמקביל לחלום המדברי והגשמתו, הם גם הקימו משפחה מקסימה ומאושרת - כי איך אפשר לא להיות מאושר בסביבה כזאת?

 

 

הייתם מתחלפים איתו, לא?

 

אחרי שאורן הגיש לנו את כל הטוב הזה הלך, נשארנו עם המחשבות שלנו. הגענו לבדוק את הזוגיות ואת השקט שלנו ביחד - ועם כל זה הגיע גם ההבנה שאנחנו חייבים לפנות זמן לעצמנו, לחיים שלנו ולזוגיות גם כשנחזור לעיר. כי איך אמר חכם סיני שמת מזמן? אנחנו עובדים בשביל לחיות, ולא חיים בשביל לעבוד. ואנחנו כל כך שוכחים את זה ביום יום.

 

שאר היום שלנו היה מהורהר ומאושר - ואני חושבת שכשחזרנו, הבנתי שהיו בעצם שני גורמים שהפכו את החופשה הזאת למשובחת במיוחד:

 

 

1)  שהרשיתי לעצמי (לא יודעת לגבי ח') להיות הכי אני. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. בלי להסתיר, בלי לצנזר, בלי להתבייש, בלי לחשוב מה יקרה אחרי זה. 

 

2)  שהמקום והסביבה אפשרה לנו להיות אנחנו. מצד אחד- ניתוק עצום ופרספקטיבה אחרת לחיים המבולבלים והעמוסים שהשארנו בצד, ומצד שני – הרגשה של להיות בבית. אין פיתויים מסביב, יש את כל מה שאת צריכה לידך – מסעדה טובה, בריכה מחוממת אל נוף מדברי מרהיב, סוויטה מקסימה, והרגשה שיכולת להישאר כאן לעד. עם ח', מול ההרים.

 

 

נכון, לצאת לחופשה בת יומיים זה לא כמו לחיות כל החיים עם ח' – בלחץ של היום יום, בעומס, בתזזיתיות ובקצב. אבל אחרי 3 חודשים של זוגיות, שזה בערך השלב שבו את מתחילה לחשוב אם לעבור לגור איתו ו/או האם יהיה אבא נפלא לילדייך שטרם נולדו – חופשה כזו היא בעיניי מאסט. בעוד 3 חודשים, אם עדיין נהיה ביחד – אני מניחה שנעשה את הקפיצה הזו שוב. כי בעוד חצי שנה, ובעוד שנה, ובעוד 10 שנים, כל זוגיות צריכה את השקט שלה כדי להסתכל לעצמה בעיניים ולהגיד: כמה כיף שאנחנו יחד.

 

עוד פרטים על ארץ ערבה - כאן

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp