אחד הדברים שילדים אוהבים זה שמספרים להם סיפור. כן, זה נכון שאפשר להמציא אחד, אבל רובינו פשוט שולחות יד למדף הספרים. בלי מחשבה רבה נשלוף איזו קלאסיקה ונקריא, בלי לחשוב לרגע מה היא אומרת להם בעצם ומה הם מבינים ממנה. לאחרונה החלטתי לקרוא מחדש בכמה ספרי ילדים שכולנו מקריאים ומקריאות כאן כבר עשרות שנים וניסיתי לחשוב מה המסר הסמוי שהם מעבירים. התוצאות היו קצת מערערות שלווה. זה נכון שרובם נכתבו לפני עשרות שנים ומה שהיה מקובל פעם כבר מזמן לא תקף אבל דווקא בגיל הכי רגיש אנו משמרים מן ערכים מיושנים ושגויים מן היסוד.

 

בייגלה

דוגמא קלאסית שתמיד קופצת לי לראש היא הספר "בייגלה". זה אמנם לא ספר ישראלי אבל מזמן הפך כאן לנכס צאן ברזל שילדים שותים מגיל אפס. פעם העלילה הקלאסית של הנסיך שמציל נסיכה בגילומם של כלבי תחש היה מקסים ואני מודה שהוא היה האהוב עלי בתור ילדה, אבל כשהקראתי אותו לילדים בפרץ של התרפקות על הנוסטלגיה גיליתי שאני מספרת סיפור על קריפ שעושה סטוקינג למישהי שאומרת כל הזמן שהיא פשוט לא מעוניינת. אף על פי שהוא לא מרפה ומתעלק עליה בשיטות של בתי ספר לאומנות הפיתוי והכי גרוע שבסוף היא עוד משתכנעת ומתחתנת איתו (כן, כלבים מתחתנים לפי הספר, לא המצאתי).

 

המסר לבנים: גועל נפש אבל המסר לבנות: עוד יותר גרוע. התנהגות אובססיבית זה סימן לאהבה והרצונות שלך לא חשובים מספיק כדי שיכבדו אותם. כלבים חוגגים את המיתוס שאת חיבת להתחתן עם מי שתופס את עצמו כ"בחור הטוב" ולא עם מי שאת רוצה. איך תתנהגי לסטוקר האובססיבי שלך? עשי לו ילדים! בנוסף הציור של כל זוגות הכלבים שמתחתנים כל אחד עם מי שדומה לו בדיוק קצת גזעני לטעמי והסוף הטוב הוא שנולדו להם כלבלבים בטונות? תעשו לי טובה, תעקרו ותסרסו, העמותות ממיתות בישראל כלבים בסיטונות.  "בייגלה" חקוק בזיכרון שלנו כספר מתוק עם איורים משובבי נפש, אבל אחרי קריאה אחת בבגרות אני מכירה הורים רבים שהחליטו לא להקריא אותו יותר.

 

 

תירס חם

עוד ספר שמעורר אי בי נוחות הוא הספר "תירס חם". דווקא מהספר הזה הייתה לי רתיעה איומה בתור ילדה כי כשהקריאו אותו בגן או בכיתה תמיד זה לווה בהמולה, דפיקות וצרחות שעד היום לא עושים לי טוב. בתכל'ס, כשאני קוראת את הספר הזה כבוגרת עולה בדעתי שהוא ספר נוראי שמחנך ילדים להתפרע ולהשתולל על מנת לקבל מה שהם רוצים, להקים רעש, לנהוג בחוסר התחשבות. כל גחמה של ילד שמלווה בצרחות ובלאגן  צריכה להיענות? אני גם חושבת בלב כבד על כל הילדים שחוזרים הביתה אחרי ששמעו את הספר הזה בגן, דורשים מאימא או מאבא תירס חם ונענים בשלילה כי להורים אין כסף לקנות. כן, גם זו מחשבה שעלתה בי עם קריאתו בהתחשב בכמות הילדים במדינה שנמצאים מתחת לקו העוני. בשורה התחתונה: אם תחליפו את המילים "תירס חם" ב"שוקולד" תקבלו ספר שפתאום לא נשמע כל כך סימפטי.

 

 

הבית של יעל

הספר הבית של יעל הוא עוד ספר שהפך כאן לנכס צאן ברזל וסביר להניח שהפופולאריות שלו רק גדלה עם השנים לאור הכמויות המטורפות של הילדות שנקראות "יעל" בארצנו הקטנטונת. מודה באשמה, אני חלק מההמון הזה. לכן אף על פי שהספר הזה לא זכור לי כבעל עלילה מעניינת במיוחד או איורים מרגשים וחמודים כמו "בייגלה", יש לי המון סימפתיה אליו. היא התפוגגה כשפתחתי וקראתי אותו. נשבעת בקבר סבתא שלי שחטפתי התקף לב קטן כשהבנתי שבסופו של הספר הילדה מתחבאת בארגז שנאסף על ידי אנשים זרים למקום רחוק ולא מוכר. העולם מסוכן מספיק לילדים ללא השגחה בלי שנכניס להם לראש לדחוף את עצמם לכל מיני מקומות ולהעמיד פנים שנפתר את משבר הנד"לן בישראל. אולי זה המצב הבטחוני, אולי הסיפור שתמיד סיפרו לנו כשהיינו קטנים על הילדים שהתחבאו בתוך מקרר ומתו מחנק, אבל לא האמנתי שאנחנו עדיין מכניסים לראש של ילדים רעיונות כל כך מסוכנים! בשום פנים ואופן אסור לעודד ילדים לעשות דברים כל כך טיפשיים, זה פשוט פיקוח נפש.

 

 

הצב של אורן

הספר שהכי זעזע אותי הוא הספר "הצב של אורן". לכאורה, באמת אין בו שום דבר נורא ואיום, אין בו שום מסרים חברתיים בעייתיים ובאמת הוא עלול לעבור בשקט מתחת לרדאר בלי שנרגיש אבל לאחרונה למדתי כמה עובדות שהטילו עליו צל כבד מאד. בצער רב אני נוכחת שהספר הזה כבר עשרות שנים מכניס רעיונות לראש של ילדים (וגם של מבוגרים) כאילו לאסוף צב הביתה זה דבר לגיטימי בזמן שמדובר בעבירה פלילית.

 

 כבר עשרות שנים שאוכלוסיית הצבים בארץ נכחדת בגלל הספר הזה- אני ממש לא צוחקת. כל כך הרבה ישראלים אספו במהלך עשרות השנים האחרונות צב לגינה שהרבייה של הצבים כמעט הופסקה. הרי צב בודד בגינה לא מתרבה. החיה המתוקה הזאת נמצאת בסכנת הכחדה בגלל שהיא נתפסת כחית מחמד לגיטימית והיא לא. מדובר בחית בר ובערך טבע מוגן. כמו את הרקפות והכלניות גם את הצב אסור בשום פנים ואופן לאסוף מהטבע! עוד תופעת לוואי מחרידה של האיסוף הפרטי הוא שלבית החולים לחיות בר ברמת גן מגיעים בכל שנה צבים רבים ששהו בגינה פרטית ונפגעו על ידי מכסחות דשא ושריונם נשבר. ואל תטעו לרגע, לא מדובר בבודדים אלא בעשרות צבים בשנה. לדעתי הוצאת "כתר" צריכה לקחת אחריות ולהדפיס בתוך הספר הבהרה גדולה וברורה שאיסוף צבים מן הטבע היא עבירה פלילית וגורמת להכחדתם ולקוות שהצבים החמודים האלו ייעלמו מישראל והספר זה כל מה שיישאר.

 

 

אז כן, החזרה אל הילדות והנוסטלגיה השאירה אותי עם תחושה לא נעימה. לא הייתי מתחילה לזרוק ספרים לפח המחזור הקרוב, אבל בהחלט הייתי חושבת על המסרים שהקטנטנים יכולים לקלוט מאותן קלאסיקות. לא תמיד אנחנו מקדישים מספיק תשומת לב לתכנים שהילדים שלנו צורכים בטלוויזיה או במחשב, אבל כשאנחנו מקריאים או מקריאות, זכותנו וחובתנו להיות חלק מהבחירה, להציע ברירות אחרות או אפילו לנהל דיון עם הילדים בנוגע לתכנים ולמסרים במידה שלא נרדמנו מיד אחרי הדף האחרון.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp