ליא קניג: אהבת הקהל היא ההישג הכי גדול בקריירה שלי

כשליא קניג רוצה קצת שקט מהעולם היא מסתגרת בביתה או מבקרת בקבר של בעלה. "זה אולי נשמע קצת מוזר, נגד המוסכמות, אבל כל יום שישי אני הולכת לבקר את הקבר של בעלי. אני קופצת לשם לכמה דקות. הביקור הזה נותן לי שקט. אם לא שם אז אני פשוט נשארת בבית שלי. אני גרה לבד ולמרות זאת אני מרגישה שאני עטופה בבית הזה בהמון אהבה, ושאיתי ביחד ישנם האנשים האלה שאהבתי אותם ושהם אהבו אותי".

לראיונות נוספים עם הנשים שמופיעות בלוח השנה האלטרנטיבי:

הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי כבר בת 86. מאחוריה שורה ארוכה של תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע הישראלי. הריאיון הזה מתקיים בעקבות בחירתה של קניג לאחת מתוך שורה של נשים פורצות דרך שיופיעו בלוח השנה האלטרנטיבי של און לייף בשיתוף עם הצלם עדי ברקן במקום נערות השער השדופות והמפתות שהתרגלנו לראות בלוחות השנה, ומתוך האמונה שאין מודל יופי אחד ושנשים ראויות להיות בקדמת הבמה בגלל מה שיש להן להגיד ולא רק בגלל איך שהן נראות, בחרנו לצלם נשים מובילות בתחומן עם רקורד של עשייה.

לא מוותרת. ליא קניג ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

את נמצאת כאן היום על תקן של אשה פורצת דרך. מה את חושבת על זה?

"תראי, אני לא יודעת בדיוק מה נחשב פורץ דרך ומה לא. אני כן יודעת שנשים בדרך כלל צריכות להחליט על הדרך שלהן מההתחלה. זאת אומרת, את חייבת לקבוע מה את מתכוונת לעשות עם החיים שלך. אם את רוצה להשאר אנונימית בבית, עם הילדים ועם הבעל ולבשל, או שאת רוצה קריירה. ברגע שאת רוצה קריירה, את צריכה באמת להתמסר לה, כמו לכל דבר. לנשים היום לא קל, בעיקר אם הן רוצות גם וגם- גם לבנות משפחה וגם לבנות קריירה. אבל אם הרצון הזה באמת קיים וחזק, ואם יש לך בן זוג וסביבה תומכת ומבינה שתעזור לך אז אל תוותרי. זאת פריצת הדרך האמיתית. פריצה פירושה לא לוותר. להיות סופרת, להיות שחקנית, להיות אקדמאית, לעבוד באיזשהו מקום, לא חשוב מה, לעשות את זה בכל הכוח ולא לוותר".

את נמצאת כאן כי לא ויתרת.

"כן. ואני חושבת שאנחנו, הנשים, הוכחנו בשנים האחרונות בכל העולם שיש לנו פוטנציאל גבוה מאוד. ואני חושבת שהזרוע עוד נטויה. אנחנו עדיין לא בשיא".

את אישה פמיניסטית?

"אני לא יודעת אם אני פמיניסטית. אני כן יודעת שאני מכבדת את עצמנו, כבנות אדם, כנשים".

"תמיד יש משהו לשפר"

קניג נולדה וגדלה בפולין, בת להורים שחקנים. במהלך מלחמת העולם השנייה ברחו האם והבת לברית המועצות, בעוד האב נשאר בפולין ומת ממחלה בזמן השואה. לאחר המלחמה האם נישאה בשנית והמשפחה היגרה לרומניה, שם למדה ליא הצעירה משחק באקדמיה לאמנות הבמה בבוקרשט והחלה להופיע כבר מגיל צעיר בתיאטרון היהודי בעיר.

"החלטתיי להיות שחקנית בגיל 17", היא מספרת, "אמא שלי היתה זאת שעשתה לי את האודישן הראשון, היא אמרה לי: "ילדתי, את הולכת למקצוע קשה. מקצוע בו כל אחד יכול לבקר אותך. את צריכה להיות מוכנה לכך שלא תמיד תצליחי, לא תמיד יאהבו אותך, לא תמיד יקבלו אותך, אבל את תהיי חזקה, ותדעי לעבור את הקשיים האלה". אני נוהגת לפי העצה הזו כל החיים שלי. אני יודעת לקבל את הדברים המצליחים, הטובים, אבל אני גם יודעת לקבל את הביקורת. ואני אף פעם לא בטוחה שהכל מושלם. תמיד יש משהו לשפר, משהו לומר עליו אולי שם זה לא כל כך טוב. אני חושבת שהדברים שהיא לימדה אותי די עזרו לי בחיים".

מקצוע קשה. ליא קניג ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

אמא שלך הייתה גם שחקנית. היא הייתה סוג של מודל לחיקוי עבורך?

"הערצתי אותה מאוד. לא ידעתי אם אני רוצה להיות שחקנית אבל הערצתי אותה בתור אמא. אם אני עכשיו חושבת אחורנית הייתה לה אישיות מסוימת שראיתי אותה גם בתוך האהבה הזו של אמא. לא הייתי ילדה מפונקת. אמא שלי אף פעם לא אמרה לי "אוי מיידעלע שלי, אוי יפה שלי". לא. היא לא אמרה שאני הילדה הכי יפה בגן אבל אני הרגשתי את זה. הרגשתי את האהבה הזאת, את ההתמסרות הטוטלית הזאת לדבר הזה שקוראים לו "הילדה שלי". היא נתנה לי המון. אני חושבת שאחת הבעיות הגדולות של הורים היא שהאמא היא תמיד, כמו שאומרים, השולטת, צריכה לדעת ולהכיר את הילד שלה".

היא עצמה בחרה יחד עם מי שהיה בעלה במשך חמישה עשורים, השחקן צבי שטופלר, לא לא להביא ילדים לעולם כדי להתמקד בקריירה שהלכה ותפסה תאוצה. בשנת 1961 היא עלתה ארצה, למדהעברית והתקבלה כשחקנית בתיאטרון הבימה. במהרה החלה לבלוט בשלל תפקידים ראשיים במחזות קלאסיים ובמחזות ישראלים מודרניים. עם השנים שיחקה גם בטלוויזיה ובתאטרון והפכה לאחת מהשחקניות המבוקשות, המוכרות והעמוסות בישראל. " אומרים עליי שאני סלבריטי", היא מספרת, "שהרייטינג שלי מגיע מהרחוב. שמכירים אותי במסעדות, בחנויות… ואמרה לי פעם אשה אחת ניגשה אליי באמצע שומקום ואמרה לי: "את יודעת, ליא", וזה היה מאוד מרשים, "אני שמחה שאני חיה באותה תקופה שאת קיימת".

מה ההישג שאת הכי גאה בו?

"תראי, לאורך כל הקריירה הארוכה הזאת היה לי מזל וקיבלתי המון הערכה. קיבלתי את פרס ישראל, קיבלתי בכל האוניברסיטאות שישנן בארץ דוקטור לשם כבוד, מה עוד אני יכולה לבקש? ההישג היחידי שחשוב באמת הוא אהבת הקהל. זה הדבר שהכי מרגש ומספק אותי. אתמול הופעתי באיזה מקום והאולם התמלא עד אפס מקום, ואמרו לי: "את לא יודעת כמה אנשים התרגשו שאת באה להופיע היום". זה ההישג הכי גדול בקריירה שלי ובחיים שלי".

העיקר- אהבת הקהל. ליא קניג עם הסופרת מרסל מוסרי ביום הצילומים ללוח השנה

ומה זה כישלון מבחינתך?

"חלק מהחיים. גם את הכישלון צריך לדעת לקבל, כמו שאומרים, עם ראש מורם. אדם צריך להיות מסוגל לבקר את עצמו, לראות איפה הוא טעה ולמה. אולי הייתה בו אמונה גדולה מדי שהוא יצליח. אולי שם הוא חטא. ומה שחשוב להתגבר על הכישלון. לא ללכת איתו, להמשיך הלאה ולא לחזור אחורה, לא לשנן שוב ושוב "אוי, נכשלתי". יכול להיות שזה האופי שלי, אני קצת אופטימית. אבל ממה שראיתי בחיי, כישלון מצליח לפעמים למשוך אנשים למטה, לדכאונות וזה מאוד מסוכן".

"הטכנולוגיה מדהימה אותי"

במהלך הריאיון קניג מציצה באייפון שלי שמונח על השולחן ושואלת אותי האם הוא מקליט את השיחה. אני עונה בחיוב והיא מחייכת: "יש דברים שאת פשוט לא מאמינה שהם מתקיימים, כל הסיפור הזה עם האייפונים, העובדה שאת מראיינת אותי עכשיו ומקליטה הכל אלה דברים שמשאירים אותי בפה פעור. איך זה קרה? מתי המציאו את כל זה? האפשרויות האלה, לראות אותך ברגע, לדבר אתך ברגע, גם אם את בחצי השני של העולם זה מצד אחד נפלא ומדהים כי זה משקף לאן הגענו ואיך שהמח שלנו עובד. מצד שני, לא תמיד משתמשים בזה נכון. לפעמים מנצלים את זה לדברים מזעזעים, סרטוני פורנוגרפיה בוואטסאפ… כל מיני דברים…"

נשים היום מדברות על אלימות מינית בפייסבוק. מה את חושבת על זה? יצא לך להתקל לאורך כל השנים האלה בתיאטרון בתופעה?

"בשורה התחתונה, הבעיה לא נמצאת בטכנולוגיה, זה הכל החינוך שלנו. אני אגיד לך משהו, איפה שאני גדלתי היו הטרדות בלי סוף, וכנראה לא רק הטרדות אלא עוד כל מיני דברים מאוד לא נעימים… לי, לשמחתי, לא קרה כלום. כנראה שפה ושם, זרקו לי כמה "קומפלימנטים" כמו שהיו אומרים: "אוי, אני כל כך רוצה אותך… מה שאני אעשה לך אף אחד לא יעשה לך". זה קרה, אני בטוחה. אבל אני חושבת שהכל נובע, לצערנו הרב, מחינוך, מחוסר ההתחשבות בזולת, מאגרסיביות. אנחנו, כחברה, עוברים עכשיו תקופה מאוד אגרסיבית. את יודעת, בהתחלה שעליתי ארצה פעם ראשונה, זה היה לי קצת מוזר, שאת ניגשת לדלת עם עוד כמה אנשים, בעיקר גברים, והם לא נותנים לך לעבור קודם. עכשיו לא רק שהם לא נותנים לך לעבור קודם, שזה משהו שחשבתי שזה ישתנה, להיפך, גם טורקים את הדלת לפני שאת צריכה לעבור".

צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי 

איפור: שירן שפלר

שיער: אריק בניסטי

סטיילינג: מיכה טרנובסקי

הלבשה: הוניגמן, בוטיק דה מרקט

תכשיטים: מילר

נעליים: NINE WEST

 כל התמונות בפרויקט ללא פוטושופ או הצרת היקפים בהתאם לחוק הפוטושופ הישראלי

אור סופרלוח השנה האלטרנטיביליא קניג