אור-לי ברלב: כישלון? לא קיים אצלי בלקסיקון

לפני מספר חודשים הגיעה אור-לי ברלב לפגישת מחזור עם חברים מבית הספר היסודי ושם נזכרה באפיזודה קצרצרה מכיתה ז'. שני חבר'ה "בעייתים" מהכיתה שעשו קצת צרות בבית הספר קיבלו עונש – לא לצאת לטיול השנתי. ברלב, אז רק בת 12, נחרדה מהעונש שהדיר את חבריה מהטיול ובן רגע ארגנה עצומה לפיה כל החתומים מטה מתחייבים לצאת לטיול השנתי אך ורק בתנאי שהעונש יבוטל וגם שני התלמידים הסוררים יצטרפו לנסיעה. כולם חתמו ולא הותירו להנהלת בית הספר ברירה ממשית. "ניצחנו", היא נזכרת, "הטיול התקיים בסופו של דבר והשניים האלה יצאו יחד עם כולם".

כבר אז היית רודפת צדק.

"אני לא זכרתי את זה! אבל אני כן זוכרת שפעם אחת איזה מורה זרקה גיר על תלמיד, ואני קמתי ואמרתי לה "צאי מהכיתה, את לא תזרקי כאן גירים על אף תלמיד! בקיצור, אפשר לומר שהייתי ילדה מאוד פעילה – מועצת תלמידים, וועד… את יודעת".

אם היית יכולה לחזור אחורה לילדות שלך ולהגיד לילדה שהיית משהו אחד, מה היית אומרת?

"אל פחד, ילדה".

לראיונות נוספים עם הנשים שמופיעות בלוח השנה האלטרנטיבי:

30 שנה חלפו מאז וברלב עדיין פעילה, מאוד פעילה. היא חדרה לחיינו לראשונה בתקופה המחאה החברתית הגדולה של 2011. בקיץ ההוא היא עברה לגור באוהל בשדרות רוטשילד יחד עם שתי בנותיה הקטנות ודיווחה באופן יומיומי על מה שנראה היה כמהפכה בעמוד הפייסבוק שלה. הקיץ ההוא אמנם נגמר אבל ברלב עדיין נלחמת: מונופול הגז, התאגידים, הזיהום במפרץ חיפה… יו ניים איט. ברלב היא אקטיביסטית חברתית עסוקה, הדוברת הרשמית של ארגון המתנדבים "חדר מצב", שמשמש כערוץ תקשורת אלטרנטיבי, בלוגרית ואושיית רשת שמקדמת נושאים חברתיים בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

ארגנה עצומה בגיל 12. אור-לי ברלב ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

הריאיון הזה מתקיים בעקבות בחירתה של ברלב לאחת מתוך שורה של נשים פורצות דרך שיופיעו בלוח השנה האלטרנטיבי של און לייף בשיתוף עם הצלם  עדי ברקן. במקום נערות השער השדופות והמפתות שהתרגלנו לראות בלוחות השנה, ומתוך האמונה שאין מודל יופי אחד ושנשים ראויות להיות בקדמת הבמה בגלל מה שיש להן להגיד ולא רק בגלל איך שהן נראות, בחרנו לצלם נשים מובילות בתחומן עם רקורד של עשייה.

את נמצאת כאן היום על תקן של אשה פורצת דרך, מה את חושבת על זה?

"תראי, אני פועלת כקבוצה. אנחנו קבוצת אנשים, וברגע ששמים זרקור על אחד האחרים מוחשכים אז קצת קשה לי עם זה. אני מרגישה שאני חלק מקבוצה שהולכת וגדלה של פורצי דרך שקמים בישראל בשנים האחרונות. החל ממי שיזם והוביל והיה פעיל במחאה החברתית ב-2011 דרך כל הפעילים החברתיים שממשיכים לפעול מאז, ושחלקם גם יזמו מאבקים ספציפיים בתחומים שונים. כולם פורצי דרך, כולם מודלים להשראה. אם זה מאבקי הדיור הציבורי, אם זה מאבק האתיופים ואם זה מאבקים אחרים. האנשים שמוכנים לשים בצד את הנוחות שלהם, את הפנאי שלהם, כדי להקדיש את זמנם ופרצם, ולפעמים גם את כספם כדי לקדם חברה שפויה כאן, הם אלה שנותנים לי את הכוח לפעול לצדם".

לשים את עצמנו במרכז
היא נולדה וגדלה באשדוד, בשנות הסבנטיז העליזות, עם טלוויזיה בשחור לבן, שידורים של ערוץ 1 והרבה תמימות. היא העריצה את סבתא שלה ("ניצולת שואה שלא הצליחו לכבות בה את שמחת החיים ואהבת האדם") ומאז ומתמיד היא זוכרת את עצמה כילדה מלאה עם מודעות ל"חריגות" שלה:

"בגדול, אף פעם לא הייתי רזה. זאת הייתה החריגות שלי. כילדה כנראה שנתנו לי תמיד תחושה שהכל סבבה. הרגשתי טוב עם עצמי ומה שיש לי לתת לעולם. מצד אחד, בתקופה ההיא, זה לא היה איזשהו אישו ומצד שני, זה לגמרי היה בגלל כל מה שהכתיבו לנו. היום המצב הרבה יותר גרוע. אנחנו משתעבדים למודל היופי".

יש דבר כזה אישה שלמה עם עצמה באמת?
"אני מאמינה שזה אפשרי. זה רק עניין של תודעה חברתית. קודם כל שלנו כפרטים, כנשים, ואחר כך של החברה כולה. אם אנחנו נחליט שאנחנו אחלה בכל מקרה, בכל מצב ובכל צורה, אם אנחנו נצליח להיות עם עצמנו במקום השלם הזה, זה יהיה שלם.

לאחרונה ראיתי וידאו קליפ של זמר להיט, בסגנון ראפ כזה. בדרך כלל שמים שם המון בחורות שהן מה שנקרה "כוסיות" חטובות כאלה ופתאום ראיתי ששמו שם נשים מקסימות ויפות ורוקדות נפלא והן היו מלאות בדרגות שונות וזה כל כך שימח אותי. זה שינוי איטי מאוד אבל הוא מתקיים. אני כן חושבת שאנחנו צריכות לעודד את עצמנו להקשיב כל אחת לעצמה, למה שנכון לה לאכול ולמה שנכון לה מבחינת פעילות גופנית. אני חושבת שהמקום הזה של להיות שלמה חלק ממנו זה מקום של קשב לעצמנו, לגוף שלנו לנפש שלנו ולצרכים שלנו ולדאוג לעצמנו.

אולי השינוי הגדול שצריך לקרות זה לשים את עצמנו במרכז. כנשים, אנחנו הרבה פעמים, במיוחד אם אנחנו אימהות, אנחנו נותנות מעצמנו לכל כך הרבה זירות – לילדים, לעיסוקי היומיום, למשפחה, לבית, לבני הזוג… אנחנו נותנות המון, והרבה פעמים לא נשאר זמן ביממה לנתינה האישית שלנו לעצמנו, למקום הזה שבכלל שמנהל את הדיאלוג הפנימי, שקשוב  לצרכים הפנימיים".

מקדמת חברה שפויה. אור-לי ברלב ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

ברלב, גרושה ומרצה בתחום הפוליאמוריה (ריבוי אהבות) מתגוררת כיום במושב במרכז הארץ עם שתי בנותיה (11, 8).

איזו אמא את?
"כל השנים הראשונות של הילדות שלי עמדו בסימן התמסורת מוחלטת לאימהות ולטיפוח התא המשפחתי, ואני מאושרת שנפלה בחלקי הזכות להקדיש את השנים האלה בנוכחות מלאה בחייהן ושלא הייתי צריכה באותו שלב לחלק את עצמי בין קריירה לבית. הייתי אמא בפול טיים, הייתי אמא במשרה מלאה שנים ארוכות ואני ממש מודה שנפלה בחלקי הזכות. להיות אמא זה פלא. זה קסם מדהים ולא יאומן עם אתגרים ואחריות אדירה וכל גיל מביא אתגרים חדשים וחיפוש דרך. הילדות שלי זה הדבר שהכי ממלא אותי וזה פשוט נס מבחינתי. אני מאמינה שבאופן כללי לגבי ילדים – מה שלא שבור אל תתקן. אני מאמינה שילדים נולדים שלמים, כמו שהם. וכאמא אני משתלת ללוות  הילדות שלי בכניסה שלהן לעולם מתוך כבוד ענק למי שהן, למה שהן, לרצונות שלהן, לצרכים שלהן. אני מאמינה בדיאלוג בגובה העיניים, ללא כפייה ועם הרבה יצירתיות ואהבה".

הנשיות שלי היא חלק מהעשייה שלי

לברלב יש בעיה אמיתית עם דירוגים והיררכיות. שאלות כמו "מה ההישג שאת הכי גאה בו?" או הגדירי את עצמך בחמש מילים" נתקלו באנחה קולנית של אישה שמבינה את החוקים אבל לא ממש מוכנה לקבל אותם.

מה בעצם הבעיה עם הגדרות?

"אני לא אוהבת הגדרות, דירוגים, תחרויות והיררכיות של מה יותר. אני חושבת ששיח של הגדרות הוא שיח רדוד ופשטני שמכניס אותנו לקופסאות מאוד מוגדרות שאין בהם מקום למורכבות. לפעמים אנחנו גם וגם. ממרום גילי מה שכן הספקתי ללמוד זה שהכל בחיים מאוד דינאמי, והגדרות יוצרות קיבעון, ואני רוצה לקבל בשמחה את שינויים ולא לדרוך במקום".

בואי ננסה בכל זאת – מה ההישג שאת הכי גאה בו?
(נאנחת) "בואי נגיד שמאוד מרגש אותי לקחת חלק בהתעוררות החברתית ב-4 וחצי השנים האחרונות בישראל, בין אם זה מאבק ספציפי ובין אם זה בהתקדמות של השיח הכללי והתודעה החברתית. אני מרגישה זכות לקחת חלק בקידום מאבקים אחרים שאני בכלל לא חלק מהם ולתת להם רוח גבית.

בנוגע למאבקים שלי אז כמובן, מאבק הגז, הוא נושא שקרוב לליבי לא רק בגלל גודל העוולה, השוד והפגיעה באינטרס הציבורי, אלא גם בגלל שזוהי תמצית לב ליבה של השיטה העקומה שמעצבת את חיינו. אני מרגישה שהזרקור האדיר שאנחנו מפנים אל הזירה הזו מקדם את הציבור הישראלי ואת האזרחים כאן בדרך להכחדת השיטה לחלוטין".

מתעבת הגדרות. אור-לי ברלב ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

מה זה כישלון מבחינתך?
"כישלון זה מילה שאין אצלי בלקסיקון. יש אתגרים, יש קשיים, יש מורכבויות ולא תמיד אנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים בנקודת זמן מסוימת, אבל אני רואה בכל מה שאת תקראי לו כישלון או משבר או קושי, הזדמנות לפריחה והתפתחות. כל ברקס שהחיים נותנים לנו הוא הזדמנות נדירה, מתנה, אופציה לקפיצה קדימה ולא רק ברמה האישית. אם אנחנו, כחברה, נתייחס לכל קושי ולכל משבר כהזדמנות לקפוץ הלאה לשלב טוב יותר ממה שהיינו קודם אז עשינו משהו".

למרות האנטי שלך להגדרות, אני חייבת לשאול אותך – את מגדירה את עצמך כאישה פמיניסטית?

"פמיניזם בעיני הוא לאפשר לאישה להיות מי שהיא מה שהיא ובמלואה Be a women.  זאת ההגדרה שלי לפמיניזם, ולאור ההגדרה הזו אני חיה את חיי. אני מאוד נהנית להיות אישה, אני מאוד שמחה שאני אישה ואני שמחה שהנשיות שלי היא חלק מהעשייה שלי. לזה אני מתכוונת כשאני אומר 'להיות נשים במלואנו'- להתלבש איך שבא לנו באופן שמתאים לאישה שאנחנו, לקחת החלטות בעצמנו כי פרספקטיבה של נשים שונה מפרספקטיבה של גברים. הרבה פעמים, לדוגמא, מדירים נשים מהשיח שקשור לביטחון המדינה. מה, הן לא אימהות לחיילים? הן לא בנות זוג? אין להן אינטרס? אין להן סיי?"

אחד המאבקים העכשווים הכי גדולים של הפמיניזם הוא כנגד אלימות מינית. לאחרונה נשים רבות יוצאות בפוסט פומבי בפייסבוק וחושפות הטרדה או תקיפה מינית שחוו. מה את חושבת על זה?
"קודם כל, אני מחזקת ומחבקת את כל הנשים האמיצות שמחליטות לקום ולומר את שלהן, הן מדהימות בעיני, הן גיבורות, הן לוקחות על עצמן תשלום כבד, מחיר אישי לא רק בשביל איזושהי סגירת מעגל אישי אלא גם כדי למגר את תופעה. העדינות תיפסק ברגע שנשים יקומו ויעמדו על שלהן. לפעמים בסיטואציה של אחת על אחת אנחנו קפואות ואנחנו משותקות… המשמעות של פרסום בפומבי רחבה כי פתאום כולם מבינים שמדובר בעוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. אני מסתכלת על זה ואני אומרת שזה מדהים. אני חושבת אנחנו צריכות לחזק את הנשים האלה, לגייס אלינו את הגברים שחפצים בשלום ולייצר ביחד, כל האנשים והנשים, מרחב מוגן לנשים שבו הן יכולות להיות מי שהן ומה שהן בביטחון".

צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי 

איפור: שירן שפלר

שיער: אריק בניסטי

סטיילינג: מיכה טרנובסקי

הלבשה: הוניגמן, בוטיק דה מרקט

תכשיטים: מילר

נעליים: NINE WEST

 

 
 כל התמונות בפרויקט ללא פוטושופ או הצרת היקפים בהתאם לחוק הפוטושופ הישראלי
אור סופראור-לי ברלבלוח השנה האלטרנטיבי