חנה לסלאו: אני פרש בודד, תמיד הייתי

כשחנה לסלאו הייתה ילדה, אמא שלה אמרה לה באידיש משפט אחד שמלווה אותה עד היום: "חנה, את אדם שמושך אש, אם תנסי לרצות אותם- הם ידברו עליך, אם תעשי מה שאת רוצה- הם גם ידברו עליך. אז תעשי מה שאת רוצה". המשפט הזה, לטענתה, הוא שהנחה אותה לקריירה המצליחה שהיא מנהלת כבר למעלה מארבעה עשורים.

לראיונות נוספים עם הנשים שמופיעות בלוח השנה האלטרנטיבי:

כבר 42 שנה שלסלאו, היום בת 63, היא אחת השחקניות העסוקות בישראל. היא שיחקה במספר רב של סרטים, תכניות טלוויזיה, הצגות והופעות בידור במגוון רחב של תפקידים והציבור הישראלי עוד זוכר לה דמויות קומיות מצוינות שהמציאה "סבתא זפטא" ו"המנקה קלרה".בשנה שעברה השתתפה בסרטים "גויאבות" "סוף עידן התמימות",  בסדרת הטלוויזיה"שטיסל" ובסדרה ?המדרשה?. השנה היא צפויה לגלם את דמותה של ברטה פליישר במחזה"פליישר" בתיאטרון הבימה.

הריאיון הזה מתקיים בעקבות בחירתה של לסלאו לאחת מתוך שורה של נשים פורצות דרך שיופיעו בלוח השנה האלטרנטיבי של און לייף בשיתוף עם הצלם עדי ברקן. במקום נערות השער השדופות והמפתות שהתרגלנו לראות בלוחות השנה, ומתוך האמונה שאין מודל יופי אחד ושנשים ראויות להיות בקדמת הבמה בגלל מה שיש להן להגיד ולא רק בגלל איך שהן נראות, בחרנו לצלם נשים מובילות בתחומן עם רקורד של עשייה.

מה את חושבת על הבחירה בך?

"אני שמחה, זה נעים. זה לא שאני עובדת בשביל הדברים כאלה, בשביל שיבחרו בי , בשביל טייטלים גדולים אבל זה נעים. אישה פורצת… אני פרש בודד. מאז ומתמיד הייתי".

"קומיקאי טוב נוגע בנושאים חשובים וכואבים"

היא נולדה וגדלה ביפו, סמוך למגדל השעון, כילדת סנדביץ', שלישית מתוך 4 אחיות לזוג הורים ניצולי שואה. "אמא שלי פשוט הייתה צוק איתן, סלע, הערצתי אותה כילדה. כשפרצה השואה אמא שלי היתה בת 15, היא היחידה מכל המשפחה שלה ששרדה את השואה. היא גידלה את ארבעתנו. היא הסכימה לעשות 4 ילדים כדי שיהיה בית שמח ויש בזה תבונה גדולה שרק היום אני מבינה. מעולם לא ראיתי את אמא שלי בוכה. וגם אני לא אדם שבוכה. את החוסן קיבלתי מאמא שלי. היא הייתה בולדוזר, רשת ביטחון. אשת חיל שעושה הכל מול הרשויות, מול מס הכנסה. היא היתה חזקה והיה בה מנוע חזק לעשייה… היא עשתה דברים, הרימה את כל הבית".

ואבא?

"אבא שלי היה יותר פגיע ויותר רגיש. כשפרצה השואה הוא היה בן 25, גדול ממנה בעשור.  הם שברו אותו הרבה יותר. הוא היה מלא ברוך ובאהבה, עד היום זוכרת את המגע של כף יד שלו. היינו מאוד קרובים. כל יום הוא נהג לומר לי בפולנית: "את הכי יפה, את הכי טובה ואת הכי חכמה". את יודעת איזה כוח זה נותן? שאת מרגישה שיש מישהו בעולם שחושב שאת הכי יפה, הכי טובה והכי חכמה. כשאומרים לך את זה כל יום, זה מה שאתה מתחיל לחשוב על עצמך".

מאוד קרובה לאבא. חנה לסלאו ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

"תמיד עשיתי צרות, לא הלכתי בתלם אף פעם, כולם ידעו את זה" היא מספרת, גם בילדותי אני זוכרת את עצמי עומדת על שלי. זו סוג של מלחמת הישרדות. כבר אז לא הבנתי את המשפט "את בת ואת לא יכולה" , לא חשבתי שיש משהו שאני לא יכולה. לא האמנתי שיש משהו שאני לא יכולה לעשות". רציתי ללמוד משחק וההורים שלי לא הסכימו, אז עשיתי להם דווקא. למזלי נולדתי פרי ספיריט, הישר לתוך המהפכה המינית. הבגרות שלי הייתה לתוך מהפכת הגלולה, לתוך החופש, הפיס אנד לאב, חוויתי בארץ את חופש המין. ולכן גם כשזה הלך לכיוון הקריירה, אנחנו מדברות על סטנדאפ באמצע שנות ה-80 עמדתי על במה ודיברתי על סקס ולא הרגשתי שיש איזושהי בעיה עם זה. אנשים צחקו מאוד והרבה אחרים אמרו "וואו, היא וולגרית וגסת רוח ומנבלת את הפה אבל אני לא ראיתי בזה שום בעיה. היו דברים מצחיקים בסקס שאף אחד לא דיבר עליהם. זה היה מביך. לדבר על זה היה חלק מהשחרור, כמו לדבר על גירושים".

כמו לדבר על גירושים?
"כן, היום זה נראה לנו מובן מאליו, שכל ילד שני ההורים שלו גרושים אבל בסוף שנות השמונים, זה לא היה נורמטיבי ולתפיסתי שחלק מתפקידו של קומיקאי או סטנדאפיסט הוא לעשות שימוש ההומור כדי להעלות לסדר היום כל מיני נושאים שחשוב לדבר עליהם הדבר הכי חשוב אצל קומיקאי טוב הוא להיות מסוגל לגעת בנושאים כואבים וחשובים. לאו דווקא נושאים חברתיים, לאו דווקא פוליטיקה. אני, לדוגמא, לא התעסקתי בפוליטיקה אף פעם. אני לא יכולה להתחרות בקרקס שהולך בפוליטיקה שמתקיימת אצלנו בארץ. אני לא עומדת בקצב, שנייה אחרי שדברים קורים הם כבר לא אקטואליים. אני צריכה לכתוב כל היום בשביל להספיק… אבל בתופעות חברתיות כן נגעתי. הייתי הראשונה ששיחקה דמות דוברת יידיש שמחבקת את הזמר המזרחי. זה נראה בדיחה כי היום זה לגמרי במיינסטרים".

"פעם מפקדים נתנו צביטה בטוסיק, אף אחד לא חשב שזה לא בסדר"
לסלאו, גרושה פעמיים ואם לשני בנים מנישואיה למפיק אביב גלעדי ("לדעתי, אני אמא נפלאה, כי אני יודעת גם לשחרר. נתתי להם שורשים וכנפיים."), ידועה ברווקותה. כבר 19 שנה שהיא חיה ללא זוגיות ולטענתה, טוב לה עם הלבד. "גברים מפחדים להתחיל איתי כי הם תופסים אותי כסוג של דיווה, אישה גדולה מהחיים כזאת וזה מפחיד אותם".

וזה לא נכון?

"אני לא יודעת, אני לא אדם שמתעסק במה שאומרים עליו, אני בטוחה שאומרים המון דברים. יש בי משהו גדול כזה אבל בתוכי אני באמת פשוש, אדם טוב לב ונבון. היום אני מאוד בוררת את החברים ואת האנשים שסובבים אותי. אני בטוחה שלא כולם אוהבים אותי. וזה טבעי ונורמלי. אני מסתובבת עם אנשים שאוהבים אותי ולא מתעסקת בזה".

את שלמה עם עצמך ועם הבחירות שלך?
"כן, אני די שלמה עם עצמי היום אבל זה לקח לי זמן. לקח לי זמן לאהוב את חנה. אנחנו באים לעולם טאבולה רסה. בגיל ההתבגרות ההורמונים מגיעים ואיתם גם התסכולים, אני ככה ואני ככה.. כל מיני דברים שהעולם אומר לך ומול זה מתחילים לפתח אישיות. אני מצאתי את המקצוע שלי יחסית מוקדם מאוד- בתקופת הצבא במסגרת הלהקה הצבאית. אחרי הלהקה הבנתי שזה מה שאני רוצה עם החיים שלי והתחלתי להתפתח משם. בנקודה הזו התחלתי לגבש את האישיות שלי.

אני חושבת שהתחברתי לעצמי ולמדתי לקבל את עצמי באהבה רק אחרי גיל 40. עוד לפני כן קיבלתי המון חיזוקים בהצגות שהצליחו והייתי אדם שעושה ויוצר ונישא על במות, ומקבל מחמאות מאלפים. כתבו עלי דברים נהדרים ומחאו לי כפיים אבל אני עצמי… זה מוזר להגיד אבל היום אני יותר שלמה עם עצמי ועם הגוף שלי ממה שהייתי בגיל צעיר, למרות שאני כבר לא נראית כמו אז. אני מקבלת את חנה ואוהבת את חנה ונוח לי איתה. וגם, בכנות, נוח לי עם הלבד".

נוח לי עם הלבד. ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

כבר 36 שנה שלסלאו, אחת הנשים החזקות בתעשייה, עובדת עם אותה מפיקה- מרים עציוני, המשרד שלה כולו מורכב מנשים והיא נחשבת לאישה חזקה, דעתנית ועוצמתית. יחד עם זאת, היא מתקשה להגדיר את עצמה כפמיניסטית: "אני לא פמיניסטית שמנופפת בדגלים. אני כן אישה שלא מפחדת להיות לבד, אני חיה כמעט 19 שנה לבד ומאמינה שאם לא טוב אז לא לפחד לקום וללכת. כמובן, אחרי שניסית ונלחמת לשמור על המשפחה. אם הגיעו מים עד נפש אז אל תפחדי. אני הרבה שנים לבד, ואני אמנם לא מוצאת את עצמי אומרת "אני דוגמא לאחרות" אבל הרבה נשים ניגשות אלי ברחוב ואומרות לי שאני נותנת להן כוח".

אז למה בעצם לא להגדיר את עצמך כפמיניסטית?
"פמיניזם מתקשר אצלי לחולצות משבצות וכאלה.. לא, לא. אני אולי מיישמת את הפמיניזם באורח חיי אבל לא מגדירה. אני אישה שמאמינה שאישה יכולה לעשות כל דבר. יש לנו, הנשים, גם כל מיני דברים שאנחנו יכולים להשתמש בהם בתבונה, לא בהכרח בפן הסקסואלי אבל להראות טוב וכולי… אין מה לעשות, זה עובד על המוח הגברי . בדרך כלל, נותנים לנו להגיע עד לתפקיד הסמנכ"ל. יש מעט מאוד מנכ"ליות בישראל. נשים מגיעות עד אחד לפני, המשכורות שלנו עדיין לא שוות ויש הרבה דברים לתקן אבל התהליך בהחלט קורה. במובנים של תהליך היסטורי 150 שנה זה כלום. השגנו בהן המון. נשים שוכחות לפעמים שעד לא מזמן לא הייתה להן זכות הצבעה והן היו במטבח. אני זוכרת שכשהייתי קטנה אמא שלי רצתה לצאת לעבוד וזה פגע בכבודו של אבא שלי כי אז לא היה מקובל שנשים יוצאות לעבוד".

אחד המאבקים של הפמיניזם העכשווי מתמקד באלימות מינית. את מכירה את הנושא מקרוב?

"אני זוכרת שכשאני הייתי בצבא, לא עשו מזה עניין. אם היית בחורה חזקה ונבונה ידעת להעמיד את הבנאדם במקום. לא קראו לזה אז הטרדה מינית. שריקות ואמירות כמו "איזה גוף, איזו כוסית, איזה שדיים". אף אחד לא חשב שזה לא בסדר. היו מפקדים שנתנו צביטה בטוסיק. הייתה אווירה של "כשאת אומר לא, למה את מתכוונת?". רק עכשיו מבינים שאסור להטריד וכשאת אומרת לא אני מתכוונת לא.  לקח זמן להבין שלא זה לא ושדמנו לא הפקר.

ההבדל העצום בינינו הוא שלזכרים יש טסטוסטרון שזה הורמון זכרי שהוא כנראה הרבה יותר כנראה פעיל וחזק והם מונעים על ידי תשוקה ותאווה יותר חזק מאיתנו הנשים. גברים חושבים בקווים ישרים, ונשים במעגלים. אם חושבים על זה, זקפה היא ישרה, הפליטה היא ישרה. בשביל שאישה תגמור היא צריכה לחשוב במעגלים, להגיע לשם בסיבובים. אצלנו הכל עגול, ככה ככה אני רואה את זה. אישה רוצה קצת… אני לא קוראת לזה רומנטיקה, אבל היא צריכה את הדיבורים והפרפרים וההתאהבות. גבר בנוי אחרת. למרות שהיום כבר יש גברים מטרוסקסואלים. פעם המושג הזה הגיע רק עם סממנים חיצוניים- להתקשט, להתבשם, להיות מטופח… היום מדובר גם על המובן הפנימי- יש גם גברים שלא מכוונים רק לסקס. אנחנו, כחברה, בעיצומו של תהליך וטוב שכך".

מה את אומרת על שיימינג בפייסבוק למטרידים מינית?
"תראי, אני לא בפייסבוק כל כך, אני בפייסבוק רק כי אמרו לי לי שאני צריכה להיות שם… הייתה לי חברה שניהלה לי את זה ומדי פעם העלתה תמונה או איזה פוסט על דברים שעשיתי אבל אני מודה שאני לא בעולם הזה ממש, אין לי מושג".

צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי 

איפור: שירן שפלר

שיער: אריק בניסטי

סטיילינג: מיכה טרנובסקי

הלבשה: הוניגמן, בוטיק דה מרקט

תכשיטים: מילר

נעליים: NINE WEST

 כל התמונות בפרויקט ללא פוטושופ או הצרת היקפים בהתאם לחוק הפוטושופ הישראלי
אור סופרחנה לסלאולוח השנה האלטרנטיבי