עינת פישביין רוצה לשנות את העולם

עינת פישביין רוצה לשנות את העולם. היא התחילה כבר בגיל 18, כשעשתה שנת שירות בבית שאן. בגיל 30 היא זכתה בפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית בעקבות סדרת הכתבות שלה על העובדים הזרים בתל אביב ובגיל 44 השיקה את "המקום הכי חם בגיהינום" יחד עם אירית דולב, והן נותנות במה לקולות שלא זוכים להקשבה.

עוד באון לייף:

בתחילת שנות ה-90 כולנו רצינו להיות חלק מהמקומונים של תל אביב

פישביין לא חשבה שעיתונות תהיה הדרך שלה לעשות את זה. "הקטע החברתי היה ויהיה תמיד, אבל לא הקטע העיתונאי", היא אומרת. היא לא שירתה בגל"צ ולא ב'במחנה', והעיתונות נראתה לה מן מקצוע הירואי: "של בן אדם שנלחם נגד אי-צדק ומשלב את כל מה שאני אוהבת – אבל לא נמשכתי לזה, עד שגמרתי את הצבא".

פישביין, צלמת חובבת בזמנו, קיבלה הצעה לעבוד במקומון "על השרון" של ידיעות תקשורת. "אחרי יום הודיעו לי שבעצם לא התקבלתי כי הצלמת חזרה, אז אמרתי 'אוקיי, אני יכולה לנסות לכתוב'. הייתי כתבת מוניציפלית של רמת השרון והתחלתי ממש מידיעות חדשותיות על מרדף מכוניות בין כפר-סבא להוד השרון". אחרי תקופה במקומון, היא ייסדה את מדור הלילה הראשון של איזור השרון, שהיה הצדעה למדור הלילה המיתולוגי של תל אביב. "בתחילת שנות התשעים המקומונים של תל אביב היו בצמיחה מטורפת וכולנו רצינו להיות חלק מהם ולהגיע לשם".

"גרתי בתל-אביב, אבל חלמתי לכתוב בתל אביב", היא מספרת. "בשנות התשעים המקומונים היו השיא, זה היה באמת כל מה שיכולנו לחלום עליו בתור עיתונאים. לכתוב בתל אביב, לכתוב ב?העיר?, שם קרו הדברים". אבל, אליה וקוץ בה. כשהגיעה למקום שבו היא חלמה לעבוד, הבינה פישביין  שהיא לא משדרת על אותו הגל – כולם כתבו על סלבס (עוד לפני שהמילה הייתה קיימת) ועל עצמם ("סלפי-ג'ורנליזם", היא קוראת לזה), אבל היא רצתה לעשות עיתונות כמו של פעם. השכונות משכו אותה.

"תמיד היה לי את הקטע החברתי. הקטע העיתונאי הגיע מאוחר" פישביין. (מתוך: פייסבוק)

העובדים הזרים – להפוך נושא שולי לרלוונטי

בשנת 1993, ככתבת במקומון של איזור השרון, היא כתבה על הדיור הציבורי של שכונת מורשה. כשעברה לעיתון 'העיר', היא עמדה בפני בחירה, אחת שכנראה תכריע את מסלול הקריירה שלה כולה: היא יכולה הייתה להיות כתבת חדשות או כתבת שכונות. "חשבתי קצת ואמרתי, 'יאללה, שכונות'".

"אחרי כמה שבועות בשכונות גיליתי שיש שם מלא עובדים זרים", היא אומרת. "ממש אחרי כתבה אחת, העורך שלי דאז נתן לזה את הכותרת 'התל אביבים החדשים' והתחלתי לכתוב על זה. שלוש שנים כתבתי על העובדים הזרים".

היא חקרה את הקהילות השונות של העובדים הזרים שהחלו להיווצר בישראל, בעיקר בתל אביב. את חייהם, סכנת הגירוש וההתעללות שהייתה מנת חלקם. היא הצליחה להיכנס לכיתת לימודים מאולתרת עוד הרבה לפני מחסני הילדים שאנחנו מכירים היום. אז, הכיתות היו רק בגדר שמועה עבור האזרחים הישראלים. פישביין הצליחה לחדור אל תוך קהילת העובדים הזרים ולהביא את נקודת המבט שלהם לעיתונות המיינסטרים. סדרת הכתבות הכתה גלים.

איך היא עשתה את זה? בעזרת מערכת העיתון ("עבדתי עם מערכת שנתנה לי שבוע אחרי שבוע מקום", היא אומרת בהערכה גלויה), אינסטינקטים טובים ("זה היה באפס מודעות. באינסטינקטים טובים ובגיבוי מהמם מהמערכת – מהמם, באמת, לא הייתה מערכת כזאת מאז", היא מדגישה) והרבה תושייה ועמידות, פישביין בעצם יצרה תחום סיקור שלא הפסיק להיות רלוונטי מאז ועד היום.

באותה תקופה, היא נחשבה קצת משוגעת. "זה נושא שלא היה קיים ופרץ לתודעה הציבורית מאוד בגדול. בהתחלה אנשים אמרו לי, מה זה השטויות האלה? הייתי מגיעה לתכניות טלוויזיה גדולות עם שני סיפורים על עובדים זרים והיו אומרים לי, 'מה זאת אומרת? היה עובדים זרים לפני שבוע'".

"הגשמתי את כל החלומות. להיות לוחמת צדק, לשנות את העולם" (מתוך: פייסבוק)

התקופה ההיא הייתה בית-הספר עבורה. "כתיבה חברתית צריכה עקביות ורצף", היא אומרת, "בעיתון העיר לימדו אותי שאפשר לספר את אותו סיפור שבוע אחרי שבוע והסיפור לא ניזוק מזה. הוא רק משתפר". לפעמים, היא טוענת, נדמה שהעיתונות לא מביאה שום דבר חדש. "בכל פעם שקורה משהו, כמו מירי רגב עם הסרטן", היא אומרת, "פתאום כולם המומים שיש פה עובדים זרים, יש פה ערבים, יש פה כיבוש. כאילו כל הזמן משעמם ואין סיפור, פתאום קורה משהו ואז יש כאילו סיפור אבל בעצם, זה לא סיפור. אז אני אומרת לא. אני בעצם מחפשת מאז את הנוסחה האחרת לספר סיפורים".

נראה שהיא עלתה על הנוסחה. בגיל 30, אחרי "התל אביבים החדשים", היא זכתה בפרס סוקולוב, והייתה העיתונאית הצעירה ביותר שקיבלה את הפרס עד אז. "את מבינה כמה קשה הייתי צריכה לעבוד מאז?", היא צוחקת. "זה גם היה חברתי, זה גם היה זכויות אדם – קלאסי. הגשמתי את החלום שלי, כולל טיסה לאפריקה, ועשיתי את זה בתל אביב. כל החלומות הוגשמו לי. להיות לוחמת צדק, לשנות את העולם".

 

תכננתי לפרוש מעיתונאות בגיל 30

היא אמנם רצתה לשנות את העולם, אבל לא תיכננה שזה יקרה כל כך מהר. "תכננתי להיות עיתונאית עד גיל 30 ולפרוש, אבל אז קיבלתי את הפרס והבנתי שאני עיתונאית באמת". פישביין היא עיתונאית מהזן הישן, מאלה שמרגישים חיים רק אחרי שהם רודפים אחרי סיפור טוב. "בכתבת הפרידה מ'ידיעות אחרונות' חזרתי לילדה בת 8 שפגשתי בעבודה על 'התל אביבים החדשים', לילי, בת 23 עם ילד בן 3, אמה עמדה למות, היא מגאנה והיו לה בעיות עם הסודנים בבניין. עליתי במדרגות בבניין שלה והבנתי שאני הכי חיה ונושמת כשאני בבניין חשוך ומסריח. זו העיתונאית שאני".

דווקא אחרי הפרס והעדנה המקצועית, חייה האישיים עברו טלטלה. היא עברה גירושים ("מכוערים", היא ממלמלת בעצב) ובאופן כללי עברה תקופה לא פשוטה. כחלק מרוחות השינוי, ואחרי שמונה שנים ב?ידיעות אחרונות?, היא הרגישה שהגיע הזמן להתקדם. "ברמת הקריירה הייתי בטופ – כתבתי ב- 7 ימים ובמוסף השבת. ב'הארץ' כבר הייתי ורציתי לכתוב בעיתון שאנשים קוראים".

ב'ידיעות' היא גם הקימה את ארגון העיתונאים. "הבנתי שהכתיבה החברתית לא משנה במקומות הגדולים, כי כשהם יצטרכו לדאוג לוועדים הגדולים, הם ידאגו להם". בסופו של דבר, כדי להשפיע באמת צריך לדבר אל הציבור בלי תיווך או אינטרסים, לשם כך דרושה פלטפורמה שתאפשר להגיע אל אנשים רבים.

"כדי להגיע למספר רב של אנשים, צריך פלטפורמה חדשה". עינת פישביין

הגיע זמן האינטרנט

"ישבתי לראיין את ענת קם במשך שמונה חודשים", היא מספרת, " בזמן שהיא הייתה במעצר בית. אחרי שעבדנו על הכתבה הזו כמעט שנה והיא פורסמה, העורך שלי מתקשר אליי במוצאי שבת ושואל אותי כמה תגובות קיבלתי. חוץ מחברים ומשפחה, קיבלתי 12 תגובות". היא הבינה שעליה לעבור לאינטרנט.

"החלטתי שאני פותחת בלוג, אבל עד שאני מוציאה כתבה לוקח לי שלושה שבועות וידעתי שאף אחד לא יישב ויחכה לעינת שתכתוב, אז החלטתי לקחת עוד אנשים שיכתבו. הצטרפה אליי אירית דולב ומהרגע שהיא הגיעה זה באמת התחיל לקרות. תוך חצי שנה הקמנו את 'המקום'".

"מהרגע שאירית דולב (מימין) הגיעה, הכל באמת התחיל לקרות". עם טל שניידר (מתוך: פייסבוק)

הזוגיות שלהן עובדת: "מבחינה מקצועית שתינו לא מגיעות לסיפוק. ברמה האישית שתינו אימהות מחויבות ונהנות מהאימהות, נהנות לבלות, אבל בקטע המקצועי  –קיבלנו את פרס דיגיט, למשל, וזה עובר קצת לידנו".

"כל המערכת נשים", היא מתארת, "ולא בכוונה. העורך הראשון היה גבר ומאז יש רק נשים. אני לא יודעת אם יש גברים שהיו מקימים כלי תקשורת כזה. יש משהו באיך שאנחנו מנהלות שהוא נשי ואני לא מצליחה לשים על זה את האצבע".

גם היום, השאיפות שלה לא קטנות. "אנחנו רוצות להיות ראש החץ", היא אומרת. "כלי תקשורת קטן ואיכותי, שיוביל את התקשורת בישראל. יש לנו את היכולת לא לקפוא על שמרינו. אם כולם כבר חושבים כמונו, אפשר לעבור הלאה מבחינתנו".

נכון להיום, פישביין יודעת היטב כיצד לנצל את המדיום כדי לברר לאן הולכת המהפכה. כנראה שלא משנה הכיוון, פישביין תהיה שם כדי לסקר – וגם להוביל – את הדרך.

לתערוכה של "המקום הכי חם בגהינום"