ד"ר דליה פדילה: החזון שלי הוא להוביל תהליך של שינוי חברתי חיובי בחברה הערבית

בכל פעם שד"ר דליה פדילה הייתה מאחרת לישיבה בתחילת דרכה כנשיאת מכללת אלקאסימי להנדסה ומדע, היא היתה מוצאת את אחד מנושאי התפקידים הבכירים יושב במקום שלה בראש השולחן. "זו הייתה אמירה מבחינתם", היא מסבירה, אמירה על המקום שלה בהיררכיה. אבל במקום להילחם, היא הרשתה להם: "אני לא צריכה את השולחן כדי להגדיר אותי. יש לי את הנוכחות שלי והסמכות שלי להגדיר את עצמי, אני מספיק חזקה". כמו שאנחנו מגלות לא פעם, ההימנעות ממאבק הרגיעה את הגברים והיא ניהלה את הישיבות מהמקום שלה, בצד השולחן. אבל אחרי שתקופת ההסתגלות ההדדית נגמרה, היא הרשתה להכניס למכללה רק שולחנות עגולים.

עוד באון לייף: 

ד"ר פדילה לא משחקת לפי הכללים. היא בעצם לא משתתפת במשחק בכלל. אם כולנו חיים בעולם שמגדיר אותנו לפי המקום שבו נולדנו, המגדר שלנו או הדת שאליה אנחנו משתייכים – ד"ר פדילה מסרבת להשתתף. "אני פלסטינית, אני ישראלית, אני ערבייה, אני מוסלמית, אני אישה. אני מודעת למורכבות ולקונפליקטים אבל אני בוחרת להיות כל אלה ומכאן להתפתח", היא אומרת. "לא רציתי להגדיר את עצמי בתוך קונפליקט הזהות – כי בעיני זו הגדרה גברית ולא מאפשרת. זו הגדרה ששתלו לנו כל המנהיגים הפוליטיים בחברה הערבית. המנהיגות הפוליטית ששתלה את כל המונחים האלה ממש עיכבה את ההתקדמות של החברה הערבית והשאירה אותנו בתודעה של קורבן, ופחות אפשרה לנו לגדול ולהתפתח כחברה ולבנות את המוסדות שלנו". לכן היא החליטה "לצאת מכל הקונפליקטים האלה, במקום לפתור אותם".

כיום היא מכהנת כראש מכללת אלקאסימי להנדסה ומדע ומייסדת קיו-סקולס, בתי ספר ללימודי אנגלית ופיתוח הון אנושי בחברה הערבית. היא גם חברה בוועדת תקווה ישראלית של הנשיא ריבלין, חברה בוועדת סל שירותי הבריאות הממלכתית, מרצה בבינתחומי בהרצליה ומלמדת קורס על המיעוט הערבי במדינת ישראל בלימודי ממשל. אם זה לא מספיק, היא גם נשואה ויש לה שלושה ילדים ואין לי מושג איך היא עושה את זה. "אני תמיד אומרת שזה ניהול טוב", היא מסבירה. "לפעמים זה לא קל. יש ימים שכל העומס מצטבר ואני שואלת את עצמי למה עשיתי את זה. אבל מה שמניע אותי בכל מה שאני עושה זה החזון שלי להוביל תהליך של שינוי חברתי חיובי בחברה הערבית. להכניס ולהפנים בקרב אנשים את התודעה של מיעוט מצטיין ולומד, ליצור את הדור החדש של ערבים שחושבים בריא, חושבים עם חזון, חושבים על קידמה, השתלבות ופתיחות".

היא גדלה בטירה עם עוד שלוש אחיות ושני אחים. אימא שלה עקרת בית ואבא שלה היה מנהל מחלקת חינוך. "בשבילו הספר הוא ערך עליון", היא אומרת. כל האחים והאחיות שלה הם בעלי תארים מתקדמים, כי אביה מאמין "שצריך ללמוד ולהצטיין. מיעוט חייב לעצמו את המקום הזה של לימודים אקדמיים כדי להוכיח שהוא קיים ויכול להצליח", היא אומרת. "היום אני בונה בתי ספר ומרכזים, מגבשת קבוצות של מנהיגים צעירים. בגן שלי, שהוא דו-לשוני באנגלית וערבית, אני מצמיחה דור חדש שהוא חכם וחושב. מתוך אלקסאמי אני מקדמת לימודי הנדסה וטכנולוגיה בקרב בנות בחברה הערבית, וכל הדברים האלה משנים מציאות"

נסיעה של הבת שלה לארצות הברית לשנת לימודים הצליחה לערער את כל התפיסה העצמית שלה. "היא כתבה הצהרה אישית. כשקראתי אותה הבחנתי שהיא מבולבלת. לפעמים היא כותבת שהיא פלסטינית, לפעמים ישראלית לפעמים ישראלית-פלסטינית. הכתיבה לא קוהרנטית כי כל העניין של זהויות הוא לא קוהרנטי. בשבילי זו הייתה נקודה שהבנתי שצריך לעשות סדר, אפילו באופן מאוד מלאכותי. כחברה לא נוכל להתפתח אלא אם קודם נעשה את הסדר הפנימי. גם כנשים וגברים – מי אנחנו? אנחנו חלק מהחברה הישראלית, אנחנו כן עם זהות פלסטינית, אנחנו כן עם תרבות ערבית, אנחנו בתוך המערך הזה ולא מחוצה לו. נשים ערביות תמיד נתפסו מחוץ למערך הזה. כאילו זה לא רלוונטי, כאילו המקום שלהן, המוגן, הוא בבית ובמסורת, אז גם כאישה חשבתי שאני חייבת את זה לעצמי כדי להגיע לשלום ושלמות פנימית".

רק אחרי שעשתה סדר והצליחה להבין שהיא לא חייבת לחיות את הקונפליקט כמו שהגדירו אותו אחרים עבורה – הצליחה ד"ר פדילה לראות את מה שהיא מכנה "המשימה האמיתית" שלה: ליצור שינוי בחברה שהיא חיה בה. "אני מדמיינת חברה שנראית ושמתנהגת אחרת", היא מתארת. "חברה שאיכפת לה, שמעריכה תעסוקה וחינוך, חברה שמובילה את התהליך מבפנים. אנחנו לא צריכים לחכות עד שהמשאבים יבואו מהממשלה. יש אפליה מובנית וברורה ויש אחריות לממשלה אבל יש גם אחריות בתוך החברה".

הקשיים לא איחרו להגיע. "היו לי רגעים שחשבתי שזה בלתי אפשרי וזה לא אמיתי וזה מיותר ולא אפקטיבי", היא אומרת. "יש לי פחדים מהתהליך, במיוחד כשהאנשים הכי קרובים אמרו לי, 'אף אחת לא הצליחה להיות אשת קריירה וגם אשת משפחה וגם להוביל ולהישאר בקונצנזוס'. חששתי שאולי הם צודקים. אולי אאבד את המשפחה שלי, אאבד את מה שבניתי. היו לי רגעים של פחד. אנשים אמרו לי שנשים ערביות, מוסלמיות ואפילו נוצריות (שהן יותר משכילות ויותר חזקות ובאות מהמקומות הכי פתוחים בצפון), ניסו לעשות את זה ולא הצליחו – אז למה את, שבאה מהכפר, מהמשולש, למה את חושבת שאת יכולה לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה?".

לדעתה לנשים הערביות קשה פי כמה. "החסמים נמצאים בכל מקום", ד"ר פדילה אומרת. "תודעת קורבן, תשתיות עלובות בתוך החברה הערבית, ארגונים מאוד מצומצמים שאפשר להתקדם בהם. זו חברה שהגברים בה חושבים שהם מתמודדים על כל התפקידים. בחברה הערבית אין צבא, אין מוסדות ציבוריים, אין עסקים גדולים, אז לגברים אין הזדמנויות להתקדם ועל אחת כמה וכמה לנשים שמתחרות על אותם תפקידים. אישה צריכה לדעת שהיא תהיה לבד רוב הזמן. היא צריכה לדעת שזה תלוי בה רוב הזמן והיא צריכה ללמוד ליצור את הקואליציות הנכונות בתוך הדבר הזה".

ד"ר פדילה מתכננת לפרסם, ביום מן הימים, ספר הדרכה לאישה הערבייה שרוצה להתקדם. את הכללים היא למדה על בשרה. "קיבלתי החלטה שאני מתנהגת כאחד הגברים", היא אומרת. "אני לא מתפשרת, אני מדברת בגובה העיניים, אני משתמשת בקול הרגיל שלי ולא עושה אותו יותר נעים ויותר מחייך. אני לא מתנהגת כעלמה במצוקה. אני אשת מקצוע, אני נכנסת לכל הפגישות ככזו. אני מקבלת בחזרה את היחס שאני מכתיבה. זה לא אומר שאני גסה, אלא אם יש צורך. אני לא באה על תקן האישה, אני באה על תקן אשת המקצוע שמובילה, שיודעת לאן היא הולכת. רוב הצוותים שאני מובילה הם צוותים של גברים. אני לא שמה את זה כאישיו ומצד שני, יש לי תודעה נשית מאוד גבוהה ומאוד חזקה. אני מדברת על נשים ונשיות ומקום של נשים אבל לא ממקום של "רק". אני מצהירה שאני פמיניסטית ואני עושה לובי לנשים אבל אני מתנהלת בעבודה ובפרויקטים ובשותפויות שאני עושה כאשת מקצוע, כאחת מהם".

בן הזוג והילדים תומכים בה והיא הבינה כבר מזמן ששיפוטיות וחוסר אמון הם רק עוד משוכה שצריך לעבור. "את צריכה לדעת שלכל צעד שאת עושה, מישהו חייב להתנגד. זו חברה שמרנית שמפחדת משינוי, אז את צריכה לדעת שיתנגדו ושזה לא אמור להחליש אותך. סיגלתי לעצמי אסטרטגיה שאני ממשיכה ומי שרוצה להצטרף – אהלן וסהלן. אז כשרואים שאני מתעקשת והולכת בדרך שלי, אנשים מתחילים להצטרף".

בתוך חברה שמוגדרת על-ידי העבר, ד"ר פדילה סוללת את הדרך לעתיד. היא חולמת על חברה שבה נערות כמו הבת שלה יכולות להיות מי שהן, בלי פשרות. על חברה שמתקנת את עצמה, שהולכת קדימה במקום להישאר במקום, תקועה בסכסוך ובהגדרות שהוכתבו מחורבן ועלבון. היא לא מקבלת את המשחק שאנחנו משתתפים בו, גם אם בעל כורחנו – אז היא משנה אותו.