אורלי וילנאי: היום אני בוחרת את המלחמות שלי בחכמה

הצלחה היא דבר נורא יחסי. מבחינתי זה יותר הגשמה של ייעוד.

אני מגדירה את עצמי כפעילה חברתית עיתונאית. אני חושבת שהעבודה הזו היא משהו שעושים מכל הלב ועם הרבה אנרגיה, אחרת אי אפשר לעשות אותה. אני באמת מאמינה שעיתונאי תפקידו לא רק לטנף או לחפש ראשים של אחרים, אלא תפקידו גם לשקף בעיות ולנסות להשפיע עם הכוח שלו כדי לטפל בהן.

אני קמה כל בוקר ב-4 כמעט כל יום לתכנית הבוקר, וגם מגדלת עכשיו ילד בן 4 ועוד ילד. יש לי מחלה לא פשוטה שאני צריכה לתמרן בה, שאנשים שמטפלים בי טוענים שאני צריכה להתמודד ולהכיר בה ולא לברוח מההתעסקות בה. אני מעדיפה לא להתבוסס בזה ולא לדבר על זה, כי זה מוריד אותי למטה. בנוסף לכל זה, יש לי עם המון אנשים שאני מטפלת בהם וכל הדברים האלה ביחד נראים כמו עול גדול, אבל מבחינתי זה אושר גדול להצליח לפתור לכמה אנשים בעיות שהתמודדו איתם, או למשל, לעזור לאישה בת 60 להיפטר מהשוק האפור שמרר את חייה.

כשעשיתי משא ומתן עם אנשי השוק האפור, הם רצו סלפי איתי

אני מלווה אישה אחת מקסימה בת 60  שלקחתי אותה כפרויקט אישי שלי. זו אישה פשוט נפלה למלתעות השוק האפור ברמות שאי אפשר לדמיין. היא עובדת ומנקה מבוקר עד לילה, ומשלמת רק את הריביות ולא מצליחה להגיע לקרן. היא חיה בחדר שנתנו לה בבית ספר, היא איבדה הכל, משיניים ועד למקום מגורים – אין לה כלום. את רואה בן אדם שמפרפר במקום ולא מצליח לצאת מזה.

נפגשתי עם אנשי השוק האפור, וזה ריתק אותי. חלק היו באמת "מפחידים" וחלקם ביקשו סלפי. אמרתי להם שהיא תוכל לשלם הכל בבת אחת, אבל שיורידו לה בסכום. החתמתי אותם על מסמך שהם לא מלווים לה יותר אף פעם, אם היא באה אליהם לבקש אותם – הם מפנים אותה אליי, כדי לסגור את הדלתות האלו לגמרי שהיא לא תתפתה אף פעם. אמרתי לה, שתפנה אליי את כל מי שבא לדרוש ממך חובות, ובאמת, כל הטלפונים מהשוק האפור וגם של הגופים הממשלתיים שקשורים אליה  -הגיע אליי.

 את הסכום לשוק האפור שילמתי להם בעזרת הקרן שהקמנו. זה דבר שאני מאוד גאה בו: הקמנו קרן להלוואות ללא ריבית בדיוק בשביל האנשים האלה, שלא יכולים לקבל הלוואה מהבנקים בתנאים נורמלים, שצריכים ערבים, כל הדלתות נסגרות להם ואז הם נופלים לשוק האפור. את הקרן אנחנו מממנים באמצעות מכירות פומביות חברתיות של כל מיני דברים שתורמים לנו. בדרך הזאת אנחנו מצליחים לתת להם הלוואות שהם יכולים להחזיר בלי ריבית ובסכומים מאוד קטנים, עד 500 שקל בחודש. וככה הם מצליחים לחזור לנשום.

ישבנו עם האישה הזאת, ומנינו את החובות והסיבוכים שלה. בהתחלה זה היה נראה בלתי אפשרי, וכל מה שהיא ראתה מול העיניים היה שחור. רוני ליבנה, מנהלת "קו  הידידות שלנו" ואני ישבנו ופילחנו את זה, עשינו טלפונים, ודיברנו ופירקנו, והשגנו הלוואה ללא ריבית של 30 אלף שקל, ולאט לאט הלכנו ופתרנו את כל הקשרים האלה. פתאום היא התחילה לנשום, לחייך. זה לצאת מחושך ענק. עבדתי נורא קשה על המקרה שלה, פיזית ולא רק נפשית.

מה שאני מפרסמת הוא רק מה שאני לא מצליחה לפתור מאחורי הקלעים

כשמתקשרים אליי אנשים ומבקשים עזרה ואומרים שהם רוצים לדבר בטלוויזיה, אני שואלת אותם: אתה רוצה חשיפה או שאתה רוצה פתרון? חשיפה לא בהכרח תביא את הפתרון. אני מציעה להם "בוא נראה איך אנחנו מטפלים בזה, אם מיצית הזכויות שלך, אם אפשר לעשות את זה בדרך נבונה'. עם חשיפה, אתה נחשף ואחריה אתה ננטש לרוב. ואני לא יכולה לשאת את זה. היום אני משתמשת בתקשורת לדברים שאני לא מצליחה לפתור, או לדבר שאני אחשוב שיש לו מכנה משותף רחב ושיכול לעזור להרבה אנשים. כוח הרתעה הוא משהו שעוזר גם בפתרון מאחורי הקלעים.

אני נמצאת בהידברות מתוך רצון עם המון רשויות וגופים כדי לשנות בעבור יותר אנשים מאשר רק אדם אחד שאני מטפלת בו. אני מוצאת את עצמי פתאום בשיתוף פעולה נורא טוב עם בנקים, שתמיד סימנתי אותם כאויב שלנו. אבל יושבים שם גם אנשים טובים שרוצים כן לשמוע. נכון, יש המון לקוחות שאוכלים אותה ושמקבלים יחס מזעזע, אבל למדתי שיש הנהלות בנקים, לא כולם, שאם מביאים לידיעתם בעיה אז דברים משתנים. זו לא "עבודה מאחורי הקלעים" אלא פשוט פחות לצעוק ויותר לעשות.

הביקורת על הזוגיות שלנו נובעת מקנאה

טוענים עלינו שאנחנו חושפים כל דבר ומתערטלים טלוויזיונית, אבל אלה יכולים לקפוץ לי. אנחנו חושפים דברים שאנחנו חושבים שהם לטובת הקהל שלנו. אם אנחנו יכולים לספר על עצמנו את הסיפור במקום לנצל מישהו אחר ולצלם אותו, נעשה את זה. גיא ואני חוטפים ביקורת בגלל שאנחנו אנשים שנוקטים עמדה. אין דבר כזה, לדעתי, עיתונות אובייקטיבית. אנחנו בחרנו סוג כזה של אקטיביזם עיתונאי שבגללו אנחנו חוטפים, וזה בסדר, כי אני עומדת מאחורי זה.

כותבים על הצבע של הילד שלנו דברים נוראיים

אנחנו משפחת אומנה לילד אריתראי, ובמסגרת העליהום, גם מעליבים גם את הילד שלנו.  לפעמים אני עומדת בהלם מול זה ושואלת את עצמי על אותם אנשים  -למה טרחת לכתוב מילים כל כך איומות? מי אתם? אתם בכלל לא מכירים אותו, איך אתם מעזים בכלל להגיד דברים כאלה? ניסיתי לא מעט להתקשר אל האנשים האלה, ליצור איזשהו דיאלוג. חלק מהזמן זה מצליח, חלק לא.

אחד הדברים שהכי מפריעים לי ואני לא יודעת איך עוצרים אותו, זו האלימות המפחידה שפושעת בכל מקום. זה טירוף שנכנס בכולנו, כנראה, כשאנחנו נכנסים לרכב, והטירוף הזה מגיע עד לפייסבוק ולרשת. פתאום הכל מותר. תולים אותך בכיכר העיר. רגע אחרי שממליכים אותך למלך – מורידים לך את הראש. הכל נורא קיצוני ונורא אמוציונלי.

אני באמת מאמינה שיש לנו את הכוח לשנות

אנחנו רצים כבר 5 שנים עם ההרצאה ששמה "הכח לשנות". הרעיון הוא בעצם להסביר שיש לנו מדינה נהדרת, אנחנו באמת מאמינים בזה, אבל הבעיה היחידה היא האנשים, הרעה החולה נמצאת בנו – אבל זה גם החלק הטוב. כי אם אנחנו אלו שיוצרים את הבעיות אנחנו גם אלה שיכולים לפתור אותן. ואנחנו מראים בהרצאה איך כל אחד, אם הוא יעשה סנטימטר אחד יותר ממה שהתפקיד שלו מחייב, הוא יכול לשנות את הסביבה שלו ולבסוף גם את המדינה כולה. אנחנו מראים את זה על עצמנו, על המקומות שפתאום אנחנו תופסים את עצמנו על איך שאנחנו מתנהגים או מה שאנחנו לא רואים, או שוליים שאנחנו משאירים בצד. זו לא הרצאת הטפה, אלא ניסיון להאיר נקודות שאנשים מעדיפים לא לראות".

בדרך כלל כשאנחנו מסיימים, אנשים באים אלינו ושואלים 'יאללה מה לעשות? קחו אותי'. אנחנו שולחים אנשים לטפל בבעיות שנמצאות מתחת לעיניים שלהם והם לא רוצים לראות. שמעתי על המון אנשים שהתחילו לפעול, קודם כל, ולפתוח את העיניים. שמעתי על ילדים שגיבשו את הראייה החברתית שלהם שלא הכירו קודם.

היום אני בוחרת את המלחמות שלי יותר בהיגיון וחכמה

הבערה קיימת כל הזמן, אבל עם השנים, אני חושבת שגם התבגרתי והתמתנתי, וגם למדתי שיותר אפקטיבי לטפל בדברים בדיאלוג. זה לא שאני פועלת בפחות תשוקה, אלא שלא צריך להילחם כל הזמן.

"אני רוצה בעיקר להמשיך. היום אני מרשה לעצמי ליהנות מהחיים, אחרי שנים של עבודה נורא קשה וחיפוש אחרי פסגות. עכשיו אני בעיקר אוהבת להתכנס בביתי עם שני ילדיי, בעלי האהוב ושני הכלבים. זה מה שעושה לי הכי טוב. אז נורא בא לי להמשיך ליהנות מהרגע הזה, לצד עבודה כמובן, אבל גם לדעת ליהנות מהדרך וליהנות ממה שיש.

———————————————————————————————-

במיוחד בשבילכם!

כרטיסים להרצאה של אורלי וילנאי וגיא מרוז, ב-17 בנובמבר ב"טוקהאוס" – נמל תל אביב.

בעת הזמנת כרטיס יחיד, ייפתח חלון, עליו יש להקיש את קוד ההטבה "און לייף"  והמחיר יתעדכן ל-48 שקלים במקום 65. מספר הכרטיסים מוגבל.