אשת האפנה שמצילה ילדים מחיי עוני

כשסימה עזיז, ילדה ממשפחה ממוצא מפקיסטן, היתה תלמידה בבית הספר, הרשו לה ללמוד אך ורק כלכלת בית. "לא אשכח זאת, כשרציתי להירשם לתואר שני, אבי צרח עלי: 'את משוגעת. למדת כבר מספיק. עכשיו תתחתני!'", היא מספרת.

עוד באון לייף: 

החברה הפקיסטנית ייעדה את סימה עזיז, 64, להיות רעיה ואם. אביה שידך אותה כבר בגיל צעיר, ובשנות ה-30 המוקדמות לחייה, כבר היו לה חיים נוחים כעקרת בית שנשואה למהנדס כימי ומתגוררת בעיר להור. אבל עזיז סירבה להשלים עם גורלה ונהפכה לאשת העסקים המצליחה ביותר ולפילנתרופית הגדולה ביותר בפקיסטן, שמנהלת כיום ביד רמה את רשת חנויות הבגדים ורשת בתי הספר שהקימה במו ידיה.

סימה עזיז

אישה עובדת? בושה למשפחה

כבר בשנות ה-70 החליטה עזיז לשנות את גורלה. היה זה הרבה לפני עידן הג'יהאד, ופקיסטן היתה מוצפת במוצרים מערביים. אנשים החלו ללבוש ג'ינס וטי-שירט, והובילו את עזיז למסקנה כי קיים שוק לבגדים שמיוצרים בפקיסטן ובאיכות גבוהה. היא פתחה את החנות הראשונה שלה ב-1985, כשהיתה בת 34, בתוך שוק הבגדים הוותיק בלהור. מלבד לאחיה, שהקים איתה חברת טקסטיל, יתר בני המשפחה הודיעו לה כי הם מתביישים בה, מפני שפנתה לעסקים. פרט לבושה המשפחתית, עזיז ואחיה נתקלו בעוד מכשולים. "כשהתחלנו לא היה בכלל קונספט של מותג בפקיסטן", היא מספרת. "רצינו לייצר ולמכור בדים מקומיים, שווים באיכותם לבדים בשאר העולם. רבים, כולל אבי, סברו שאנחנו משוגעים לחשוב שנצליח לגבור על מותגים בעלי שם עולמי. אבל אנחנו המשכנו בשלנו. רצינו להביא טקסטיל פקיסטני לסצינה הבינלאומית ולשווק אותם כאיכותיים בדיוק כמו מותגים אחרים".

ליצור מוצר שאנשים לא צריכים

האינסטינקטים שלהם היו נכונים – הבגדים נחטפו מהמדפים. "מאוחר יותר הבנתי מה משמעות המלה יזמות: אתה יוצר מוצר שאנשים לא יודעים שהם צריכים, עם כסף שלא קיים". מאז סיימה עזיז את התואר השני בהצטיינות, ואף למדה בבית הספר למינהל עסקים של הרווארד. כיום היא שולטת באימפריה של 450 חנויות בשם בריז ("ברכת אלוהים" בתרגום חופשי) שמפוזרות ברחבי פקיסטן והמזרח התיכון וגם בבריטניה.

המפעל הפילנתרופי של עזיז מרשים לא פחות בגודלו ובחשיבותו: היא מפעילה 256 בתי ספר של רשת CARE, רבים מהם באזורי ספר. הם מעניקים חינוך בסיסי ויציב לילדים ולילדות, שבלעדיהם היו אנאלפביתים, ורבים מבוגריהם נהפכים למורים בעצמם. אחרים נהפכים למהנדסים, לאנשי או נשות עסקים, לרופאים, למנתחים ולחיילים – כך שחייהם משתנים לחלוטין בזכות עזיז ו-CARE. בתי הספר האלה מסייעים לשנות את פקיסטן, תוך שהם מסייעים לתת הזדמנות ולטפח את דור העתיד.

צילום: shutterstok

תחילתה של CARE ב-1988, אז נהר הרבי, שזורם בתוך להור, איים להציף את העיר לאחר גשמים עזים. מספר לא מבוטל של כפרים ובתים נשטף והוצף כשהמים עלו ועזיז, שהקימה מפעל באחד מהכפרים האלו, הגיעה כדי לעזור בבניית בתים חדשים ומשלוחי מזון ומים נקיים. "לא היו ביוב, מי שתייה, חשמל, כבישים", היא נזכרת. "זה היה שובר לב. רק כמה ק"מ מלהור, המרכז התרבותי של פקיסטן. נהפכתי לחלילן מהמלין עבור הילדים, שהלכו אחרי לכל מקום, כולם יחפים, שיערם מלא קשרים ואפם מנוזל". עזיז תהתה מדוע הילדים הולכים אחריה. היא נענתה שאין בתי ספר ואין להם לאן ללכת. באותו רגע היא קיבלה החלטה שהולכת לשנות את חייהם של אזרחים רבים בפקיסטן – להקים בית ספר ולספק לילדים האלה חינוך הולם. אולם ההחלטה הזו שלה לא זכתה לסיוע בינלאומי. רבים לעגו לה שלחלק מאותם ילדים, שאותם היא מבקשת לחנך, אין בכלל קורת גג לחזור אליה. אחרים אמרו: "העניים לא רוצים ללמוד". היא השיבה: "כל אדם רוצה חיים טובים יותר עבור ילדיו".

צילום: shutterstok

לתת לבנים ולבנות הזדמנות שווה

"הצלחתי לאסוף כסף, לאחר שהתחננתי בפני חברים ובני משפחה", היא משחזרת. "ספרתי את הלבנים וחתמתי על כל שק מלט כדי שלא ייגנב. ביום שפתחנו את השערים, ב-17 בינואר, 1991, היו 250 ילדים שעמדו בחוץ, כולם יחפים ועם אותו שיער סבוך. ילדים קטנים עם חולצה בלי מכנסיים, או מכנסיים ללא חולצה. בשבוע הראשון הענקנו לכולם מגבת, סבון ומסרק". בתחילת השנה השנייה היו כבר 450 תלמידים, ובשנה לאחר מכן עלה המספר ל-850. בארבע השנים הראשונות נסעה עזיז בכל יום מלהור לבית הספר, וייסדה את העקרונות והשיטה שמלווים כיום את כל בתי הספר של CARE ברחבי פקיסטן. העיקרון הראשון היה לימודים מעורבים לבנים ולבנות. "רציתי לתת לבנים ולבנות הזדמנות שווה", מספרת עזיז. "אז בשום אופן לא יכולתי להפריד בין המגדרים". ההחלטה הזו איתגרה את הכלל שכל בתי הספר במדינה צריכים להיות חד מיניים. "במשך שנים הייתי מבועתת, מפני שפחדתי שאם ניכשל, ניקח לאחור את רעיון החינוך, השוויון והחופש". העיקרון השני שמלווה את בתי הספר הוא לימוד השפה האנגלית. גם עיקרון זה נתקל בהתנגדויות: פוליטיקאים רבים התעקשו על השימוש בשפות המקומיות. אבל עזיז שומרת על הסירוב ללמד בשפה המקומית, מפני שזה מנתק את התלמידים מהאליטה התרבותית, העסקית והפוליטית של פקיסטן.

צילום: shutterstock

חינוך חינם הוא רעיון שגוי 

גם העיקרון השלישי של עזיז היה שנוי במחלוקת: בתי הספר שלה הם לא חינמיים. "יש שני דברים שגויים בחינוך חינם", היא מסבירה. "לאנשים אין אינטרס בכך, אז הם לא נוטלים בעלות, ואני לא רוצה שאף ילד יגדל ויחשוב שהוא מתחנך על צדקה".

לאחר ארבע שנים, עזיז היתה מוכנה לפתוח בית ספר שני, ומיד לאחריו שלישי. ב-1998, הממשלה שהתרשמה מהצלחתה ביקשה ממנה להשתלט על עשרה בתי ספר ממשלתיים כושלים בפרוורי להור. "לא היו בהם שירותים, לא מי שתייה, לא ספרייה. בחלק מהם מצאתי ילדים מבצעים מטלות שמירה, או מעסים את רגלי מוריהם, מכינים תה, ומטפלים בילדי המורים. זה לא היה חינוך", מתארת עזיז.

כיום מחנכת רשת CARE כ-175 אלף ילדים ב-270 בתי ספר ועוד 100 בתי ספר בערב. ואולם עד כמה שהמספר נשמע גבוה, זו עדיין טיפה בים: ההערכה היא שיש כיום בפקיסטן 52 מיליון ילדים, ואולי חצי מהם הולכים לבית ספר כלשהו. רבים מאלה שהולכים הם תלמידים בבתי הספר הממשלתיים הידועים לשמצה. עזיז מתכננת להרחיב את בתי הספר של CARE,  כך שילמדו בהם לפחות מיליון ילדים. "אני מאמינה שכל ילד זכאי לחינוך. אנחנו חייבים להגיע לכל ילד. אנחנו רוצים לשנות את הייעוד של המדינה. כשאתה מחנך ילד, זה לא מסתיים בו, אלא נמשך לנצח. הרי אדם מלומד לעולם לא ירשה שילדיו לא יידעו קרוא וכתוב".