שלהבת חסדיאל: הדרייב שלי כנראה לא יודע להיגמר

אחד המגזרים המושמצים ביותר בישראל הוא המגזר החרדי, אז כששלהבת חסדיאל מתארת את תקופת הלימודים שלה באוניברסיטת בר-אילן "כהזדמנות אחת גדולה להשפיע על צורת החשיבה הכללית כלפי המגזר החרדי", אפשר להבין מדוע הדבר הוא בנפשה.

חסדיאל, עיתונאית חרדית בשנות הארבעים לחייה, היא דמות פורצת דרך במגזר שכל הדרכים האפשריות בו סלולות וידועות מראש. אחרי שסיימה את לימודיה בסמינר החרדי לבנות בית-יעקב, היא החליטה לפנות לשירות לאומי ביד שרה. שם, כשעסקה ביחסי-ציבור, פגשה את העבודה התקשורתית והחליטה שזה מה שהיא הולכת לעשות.

למרות שהתחילה לימודים במכללה להוראה בירושלים, בסופו של דבר היא למדה תקשורת באוניברסיטת תל-אביב ויש לה תואר במדע המדינה, כלכלה וסוציולוגיה מאוניברסיטת בר-אילן. המעבר ממערכת החינוך של המגזר החרדי למערכת החינוך החילונית היה "התמודדות מורכבת גם מבחינה מנטלית וגם מבחינה תרבותית, למרות שהיינו די פתוחים בבית וחונכנו בסביבה המקבלת את האחר. עם זאת, מדובר בשינוי מהותי בסדר היום, שכלל היכרות עם מושגים חדשים ובעיקר עם סביבה שלא יודעת להבחין בין סוגי האוכלוסיות והמגזרים. לאדם החילוני הרגיל, כל החרדים או הדתיים הם אותו דבר. לפחות באותם ימים", היא אומרת.

להיות חלק ממיעוט זה לא קל. "החסמים בהם נתקלתי היו רבים", מספרת חסדיאל. "תפיסת מקצוע העיתונאות שונה בין מגזר למגזר", היא מסבירה, "עיתונאי חרדי רואה עצמו ברוב המקרים נציג המגזר. כמו-כן נתקלתי בחסמים מגזריים ומגדריים, כמו הזמנות לאירועי תקשורת בעלי אופי שלא תמיד התאימו לי כחרדית מבחינת הלכה, כמו כשרות, שמירת שבת, צניעות. כעיתונאית חרדית ראשונה, קבעתי כללים שלא היו בעבר, לפיהם פעלו גם אחרות שהצטרפו אחריי כעיתונאיות מהמגזר. היו רבות ששאלו אותי במשך הזמן מה לעשות ואיך להתנהג בכל מיני אירועים שונים וסיטואציות כאלה".

היו כאלה שנמנעו מלהתראיין אצלי 

החסמים שעמדו בפניה היו רבים. "כיום אנו בעולם אחר", היא אומרת. "הכל השתנה. הרבה יותר אופייני היום להיות עיתונאית מבעבר. אני התחלתי בתקופה אחרת, בה עיתונאית חרדית הייתה מושג רחוק מהבנה בסיסית בציבור החרדי. לא ידעו איך להתייחס לזה. היו כאלה שנמנעו מלהתראיין אצלי וביקשו שאשלח מישהו אחר עם השאלות במקומי. סירבתי כמובן, שכן אין כל פסול בזה גם מבחינת הלכה".

הכוח הפנימי שלה הוא גם מה שמניע אותה, "כנראה אופי זה לא משהו שבוחרים בו בחיים", היא מעידה על עצמה. "לא סתם אומרים ששם של בן אדם מאפיין אותו. שלהבת על כל המשתמע. אני בעלת אופי פעלתני, שכלתני, מעמיק ועל גבול התזזיתיות. הדרייב שלי כנראה לא יודע להיגמר מתישהו והוא מזין את עצמו כל הזמן. אני מקיפה כיום תחומי פעילות רבים, בייעוץ, יח"צ, ליווי פרויקטים, נדל"ן, תקשורת ועוד, כך שאני מרגישה שהמנוע שלי פועל רק בטורבו".

חסדיאל עברה מסיקור הפוליטיקה החרדית להוצאת מגזין לייף-סטייל, תחת השם "פיין סטייל". היא עשתה את השינוי כי חיפשה נישה ייחודית, כזו שעוד אין בה עיתונאים רבים. "הפוליטיקה החרדית הפכה רוויה מאוד, מבחינת כלי תקשורת ומספר עיתונאים שעוסקים בתחום. תחום הלייף סטייל ואיכות חיים כמעט ולא סוקר לעומק ובמקצועיות. הרגשתי חסר ממשי בתחום, בייחוד נוכח הפריחה התרבותית הקיימת במגזר החרדי בנושאים הללו. גיליתי שיש פוטנציאל להגיע לקהל יעד שמחפש סגנון חיים גבוה אך על פי אורח החיים החרדי".

כשקריירה וניהול בית לא מתנגשים

החדשנות שלה היא גם מקור גאוותה – "יש בי המון סיפוק ותחושת הישגיות על מיקומה של האישה החרדית בתקשורת, על קידום תחומים שהוגדרו טאבו ביחס לעיסוק הנשי במגזר, וללא סיבה נכונה, כאשר אין כל בעיה, לא הלכתית ולא אחרת לכך".

ולמרות כל ההישגים, עדיין יש לה חלומות גדולים, "להוכיח שזה אפשרי, שקריירה וניהול בית לא מתנגשים, אלא דווקא הפוך – הם מפרים ומשפרים האחד את השני. אם נצרף לזה את היותי אישה וחרדית, נקבל גם תחושת שליחות, להעברת המסר לדור הבא של חרדיות שצריכות לדעת זאת". להן היא מוסיפה ואומרת, "כמו בכל תחום, כדי להתפרנס צריך לעמול קשה, עם הרבה אורך רוח ודבקות במטרה. כיום עולם התקשורת יותר קל מצד אחד, כי הוא רחב יותר, וכולל סוגי מדיה שונים ומגוונים לעומת העבר. מצד שני, ישנם אתגרים ומשוכות, שכחרדית לא קל לעבור אותן. למי שרוצה להיות עיתונאית אני אומר, תהיי את, תדגישי עקרונותייך ותעמדי בהן. זה הסוד וגם היסוד להצלחה בהמשך דרכך".

למרות העיסוק הלא-מקובל-באופן-יחסי שלה והעובדה שמתנגדים בחברה החרדית עלולים להיות קולניים מאוד, היא "לא חשה שמשהו מפחיד אותי בדרכי". היא עושה הכל מתוך האמונה וההלכה ולא פוחדת על עצמה. עלינו, על כולנו, דווקא יש בה חשש. "אני חוששת מהיום בו התיוג וההגדרה מגזרית ומגדרית יכריעו אותי, אותנו, כבני אדם וכחברה", היא אומרת. "קיימת סלקטיביות בצורת הצגה של הדברים, לפחות כלפי חוץ. התקשורת מטבעה מבקשת אייטם ורעש. כל דבר חדש במגזר מוצג מיד כ'דרמה חרדית', 'החרדים פורצים גדר', 'החרדים מתפרקים' וכדומה. כל אלו גורמים נזק שלילי למגזר איכותי, הפועל בקודי לבוש מותאמים ומנהל אורח חיים מוקפד לפי תרבות ומסורת משלו, וכחלק מגודלו וההתפתחות הטכנולוגית הגלובאלית, הוא עובר תהליכים טבעיים של התאמה ושילוב".

הנושא הזה, של שילוב חרדים, ייצוג הולם ותיקון האפליה, הוא בנפשה. "לא הצלחתי עדיין לשנות את האפליה הקשה הקיימת בישראל במינוי חרדים לדירקטורים ממשלתיים", היא מעלה את הנושא כשאני שואלת על כישלונות שהיא חוותה בקריירה. "כבר מספר שנים שאני פועלת לתיקון העוול ההיסטורי הזה, שמפלה חרדים ככלל, ונשים חרדיות בפרט, במינויים לדירקטורים בחברות ממשלתיות. זה ממש אבסורד שלעומת מגזרים אחרים, כמו נשים או ערבים – להם קבעה המדינה חוק מיוחד להעדפה מתקנת בנושא – דווקא לחרדים קיימת אפליה. למרות שלחרדי מהשורה קשה יותר להציג מועמדות על בסיס נתונים מקצועיים נדרשים, למול אזרח רגיל. עד שיש חרדים שהתעלו מעצמם והגיעו לתואר אקדמי ולכל מה שנדרש מהם לעמוד בתנאי סף מקצועיים להשגת מועמדות, רשימת הדירקטורים חסומה בפניהם. חוויתי זאת על בשרי שוב ושוב. הגשתי מועמדות ובכל פעם נידחתי ולא בגלל שום נתון מקצועי, אלא בגלל שלמגזרים אחרים ניתנה עדיפות בחוק, ולי, כחרדית, לא. נרתמתי לשנותו בכל כוחי, ובכל דרך שהיא. הפעלתי לובינג חזק, גורמי תקשורת, פניתי לשרים, לנציבות המדינה, לשרי האוצר, ולצערי לא תוקנה האפליה. עדיין. לאחרונה, ביוזמת הח"כים החרדים, ובראשם ח"כ משה גפני, הוגשה הצעת חוק לתיקון אפליית חרדים בדירקטורים ממשלתיים, ואני מקווה שאכן זה יקודם בהליכי החקיקה השונים, כדי להסיר את החרפה הזאת".

הסוד להצלחה

לזרים, מעמד הנשים בחברה החרדית לא ממש ברור. יש דעות קדומות רבות, יש סטריאוטיפים ודימויים שרואים בתכניות תחקירים או בחדשות, אבל כמה מאיתנו ישבו פעם לדבר עם אישה חרדית? "אני בדעה שאם את מנסה להתנצל ולהצטדק, לא תצאי ראש אף פעם", חסדיאל אומרת על היותה אישה, חרדית ועיתונאית, "אך אם את אסרטיבית טיפה, עם אופי ברור ויסודי, ואת יודעת מה את עושה – תוכלי להתגבר על מה יאמרו".

אחרי שנים של ניסיון, של עבודה קשה וקבלת הכרה, היא יודעת על מה היא מדברת. אילו רק הייתה יכולה, היא הייתה אומרת לשלהבת המתחילה שתתאזר בסבלנות. "אם הייתי יודעת מראש, היה חשוב לי לדעת שדברים לוקחים זמן, שהסבלנות משתלמת, שתהליכים לוקחים את הזמן שלהם – בעיקר במגזר החרדי, שאין זבנג וגמרנו ושכל מהלך יש לבצע בשיתוף ובהבנה".