איך הפכה הצעירה שהתחבאה מהנאצים למעצבת החביבה על הכוכבות

ברבור, פינגווין, פרוסת אבטיח או עוגה ורדרדה, מעוטרי קריסטל סברובסקי ומסובבי ראשים – קשה לפספס את תיקי היד של ג'ודית ליבר, שהם ייחודים ומסוגננים מעבר לכל דימיון. אלו לא רק אביזרי אופנה אלא חפצי אמנות של ממש, ויעידו על כך התיקים הרבים הנמכרים במכירות פומביות כ"יצירות אמנות" כמו גם שמונים התיקים המוצגים במוזיאון המטרופוליטן. השנה נפתחו שתי תערוכות באזור ניו יורק (במוזיאון לאמנות ועיצוב MAD ובמוזיאון לונג איילנד) המציגות הצצה לעבודתה של ליבר בת ה-96 ולחייה המדהימים, שיכולים לספק השראה לסרט הוליוודי שובר קופות.

בריאיונות צוטטה ליבר לא פעם באומרה: "היטלר הכניס אותי לעסקי התיקים", וכשמכירים את הסיפור שלה קשה להאמין שמדובר בתסריט מהחיים האמיתיים, ולא מאיזה סרט הוליוודי בשם "מהגטו לחיי הזוהר" (תודו שזה שם קליט).

ליבר נולדה כג'ודית פיטו בשנת 1921 למשפחה יהודית אמידה, שהתגוררה במשך שלושה דורות באימפריה האוסטרו-הונגרית. היא החלה להתמחות במקצוע בבודפשט בשנת 1939, כשהיתה בת 18. אופנת תיקי היד הייתה אז בצמיחה בזכות המהפכה התעשייתית והנסיעה ברכבות וליבר הייתה האישה הראשונה בהונגריה להתקבל לגילדת מעצבי תיקי היד במולדתה. היא החלה את דרכה בגילדה בניקיון ועבודה מאחורי הקלעים, אך אט אט התקדמה בסולם הדרגות המקצועי והפכה מאומן שכיר לשולייה ובסופו של דבר לאמנית בדרגת מאסטר.

קייטי פרי. תמונה: Shutterstock

העלילה משתנה עם הכיבוש הנאצי ב-1944.כחצי מיליון יהודים מאיזור בודפשט גורשו לאושוויץ. אלו שנשארו נאלצו לענוד טלאי צהוב. בית החרושת לתיקי יד נסגר, וחייה של ליבר השתנו לבלי הכר. חיילים הרגו שלושה דודים של ליבר שסירבו ללבוש את הטלאי הצהוב. אביה של ליבר נעצר ונשלח למחנה עבודה, עד שליבר ואחותה הצליחו להשיג לו כתב חסות שוויצרי, אותו הנפיק הדיפלומט וחסיד אומות העולם קרל לוץ – שהעניק חופש תנועה (בזכותו ניצלו כשישים אלף יהודים הונגרים).

האב שב למשפחתו והם הוכנסו לגטו בודפשט. כשהתפשטו הידיעות על התקדמות הצבא האדום, עשתה המשפחה את דרכה אל מרתף הבניין הישן שלהם. הלחימה נמשכה שבועות רבים והם חיו ברעב ובפחד משתק. ג'ודית, אז בת 23, יצרה לה עולם משלה ובדמיונה המשיכה לעבוד ולעצב את תיקיה. כשבודפשט שוחררה, התגלה כי רק שליש מיהודי הונגריה שרדו.

קלי אוסבורן. תמונה: Shutterstock

בתום המלחמה ג'ודית רק רצתה לחזור לייצר תיקים, אך הגילדה שלה כבר לא הייתה קיימת. נחושה בדעתה, היא שכרה חלל במפעל ויצרה סדנה וחנות משל עצמה.עיצוביה של ליבר כבר עשו להם שם ובמהרה טיפחה קהל לקוחות מהסגל הדיפלומטי האמריקאי, שהגיע עם כוחות בנות הברית. בין האמריקאים היה גם גרשון (גאס) ליבר, חייל בחיל הקשר עם ראש ארטיסטי שלימים יהפוך לאמן. על אף התנגדות משפחתה (אחרי הכל, הוא בן של סנדלר מפנסילבניה, ולמשפחת פיטו יש סטנדרטים) השניים התחתנו. בשנת 1947 הם הפליגו לארצות הברית ב"ספינת הכלות" (ספינה לחיילים אמריקאים שהתחתנו עם נשים אירופאיות) והתיישבו בשכונה יהודית ענייה בברונקס, ניו יורק. גרשון למד בבית ספר לאמנות בזמן שג'ודית המשיכה בעבודתה כאומנית תיקים.

גם אחותה של ג'ודית, אווה, נישאה לאמריקאי ועברה לארה"ב וההורים הצטרפו אף הם לאחר תקופה קצרה בישראל. גרשון למד אמנות וג'ודית החלה לעבוד אצל נטי רוזנשטיין, מעצבת אופנה יהודיה נחשבת.

להיט בבית הלבן

בשנת 1953 קיבלה ליבר את במת התצוגה הכי חשובה בעולם החופשי: אשת הנשיא מיימי אייזנהאואר אחזה בקלאץ' בעיצוב ליבר בטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב. השמלה הורודה המשובצת ב-2,000 אבני ריינסטון ופנינים עוצבה על ידי רוזנשטיין, וליבר התאימה לה ארנק קטן רקום קריסטלים בוורוד חיוור. ליבר הבינה שזה הזמן לצאת לדרך עצמאית, היא וגרשון השקיעו את כל חסכונותיהם ופתחו סטודיו משלהם בשדרת מדיסון המפורסמת.

ג'ניפר לופז. תמונה: Shutterstock

לצד תיקי הקלאץ' המנצנצים של ליבר, שקדה המעצבת על סגנון ייחודי שטרם נראה בעולם האופנה: תיקי ה-minaudi?r (מצועצעים או מגונדרים בתרגום חופשי מצרפתית) שהחלה לייצר לקחו את הסגנון שלה לכיוון אחר, זוהר וייחודי מאין כמותו. הם זכו ברבות השנים למעמד אייקוני, בין אקססורי פרקטי לקישוט פופ ארט מתחצף שגונב את ההצגה. עלותם, למי שתהה, נעה בטווח מחירים רחב שבין 1,000 דולר ועד ל-8,000 דולר.

מאז אייזנהאואר, ליבר עיצבה תיקים כמעט לכל הגברות הראשונות של ארצות הברית, בטי פורד, ננסי רייגן, ג'קי קנדי ועוד. בין התיקים הבלתי נשכחים שלה ניתן למצוא את תיק החתול עם קולר הקריסטלים שעיצבה להילרי קלינטון, מעיין תגובה לתיק הכלב השחור-כסוף שיצרה עבור ברברה בוש.

מיימי אייזנהאואר 

המותג ליבר היה לשם נרדף ליוקרה ואיכות בלתי מתפשרת ובמהרה הפך להיט בקרב הסלבס. עד היום ניתן למצוא כוכבות רבות כמו ג'ניפר לופז, היידי קלום ושרה ג'סיקה פרקר המתהלכות על השטיח האדום אוחזות בתיק ליבר – כקריצה של תיק בצורת מצלמה, דג או לב, או קלאץ' קופסאתי מתוכשט שמשתלב היטב עם שמלת הערב.

כיום החברה הנושאת את שמה נחשבת לחברת תיקי וארנקי היוקרה הרווחית בעולם עם מחזור של עשרות מיליונים מדי שנה. בשנת 1998 ליבר עצמה פרשה מהחברה וב-2005 פתחה את מוזיאון ליבר בהמפטון, המציג את יצירות האמנות של גרשון ומאות תיקי היד של ג'ודית, את חלקם נאלצה לרכוש בחזרה ב-eBay. באחד הראיונות הבודדים מהשנים האחרונות, הציעה ליבר טיפ עבור אספנים המחפשים אחר תיקי הוינטג' שלה: "אי אפשר לדעת האם התיק עדיין נראה טוב ולא איבד צורה, לכן תמיד תבקשו מהמוכר שיצלם את שני הצדדים של התיק לפני שאתם מזמינים אותו".

לבני הזוג ליבר מעולם לא נולדו ילדים. "בתחילת הדרך לא יכולנו להרשות לעצמנו ללדת ילדים", גילתה ליבר בראיון בשנת 1996. "עכשיו, כשגאס (גרשון) רואה ילדים של חברים שלנו, הוא שמח שלא עשינו" ובראיון מלפני 30 שנה למגזין People הצהירה "התיקים הם הילדים שלנו". כנראה שיש משהו בדבריה – כפי שברגעי משבר מה שמחזיק אנשים רבים הוא המחשבה על ההשרדות למען הדור הבא, ליבר גזרה, חיברה ועיטרה בחלומותיה את התיקים שלה כשבחוץ המלחמה. היא רצתה לשרוד כדי ליצור. התיקים, אם כך, הם לא רק אובייקטים אסתטיים, אלא תזכורת מנצנצת למרחקים לכך שהכוח בידיים שלנו, והוא זוהר, נשי ועוצמתי.