איילה חסון: רק בקרב נשים אני מרגישה בנוח לבכות

פרס און לייף עושות שינוי הוענק לחסון על ידי אפרת אדמון, סמנכ"לית שיווק ותוכן של און לייף, אשר סיפרה על נימוקי ועידת הפרס: "העיתונאית ואשת התקשורת שפרצה ושברה את תקרת הזכוכית הגברית של הסיקור הפוליטי בישראל, והפכה להיות אחת מהעיתונאיות הבולטות, המשפיעות והבלתי מתפשרות בישראל. בעשייה מקצועית ואמיצה היא סיפרה לנו את הסיפורים הקטנים יחד עם הסקופים הגדולים, חשפה פרשיות רבות ולא היססה גם אל מול לחצים ואיומים, והיום היא עומדת היום בשורה הראשונה עם טובי העיתונאים בישראל  ומשמשת כמודל לחיקוי למאות עיתונאיות, ותיקות כחדשות".

הדברים הללו הותירו את חסון חסרת מילים, כפי שתיארה לינוי בר גפן בפניה: "את ספיצ'לס וזה דבר נדיר. שתיקה אצלך, כשאומרים לך משהו, זה לא שכיח – את יודעת תמיד מה להגיד". חסון ענתה, "שמחתי. אפרת נתנה ספיצ' וזה חימם את ליבי. וכשנשים נותנות לי פרס זה הרבה יותר שווה".

אולם מהר מאוד חזרו המילים לפיה של חסון, והיו אלה מילים מהדהדות. "לא ידעתי מה אגיד במעמד הזה, אבל עכשיו אני יודעת. תגידו לי, נשים יקרות, אימהות, סבתות, אחיות, דודות, בנות של, כשנעצרים ראשי ארגוני פשע – נעצרת אישה ביניהם? כשיש פרשיות שחיתות, ולא נדבר על ספציפיות, נעצרות נשים? לעיתים נדירות, כמעט ולא. אז מי צריך להיות כמו מי? איפה הערכים ואיפה המוסר, מאיפה זה בא, אם לא מהנשיות? מי שצריך להגיע אלינו למוסר ולגובה, זה האנשים שלא נמצאים שם. לא משנה באיזה תפקיד אתה ומה למדת – משנה איזה בן אדם אתה, ואיזו בת אדם את, וזה ערך עליון" .

איילה חסון ואפרת אדמון. צילום: בני גם זו לטובה

בר גפן: "אנחנו לא מסכמים אותך חס וחלילה", ("לדאבונם של כמה" צחקה חסון). "את במקצוע הזה יותר מ-30 שנה, נכון?"

חסון: "מספטמבר '93, אבל מי סופר. בערוץ 2 החדש אז עשו לקראתו גיוס של כוחות בערוץ 1, זצוק"ל, והביאו אותנו קבוצה קטנה שכולם נשארו בתקשורת".

בר גפן: "כשאת מסתכלת על איילה של 25 שנה אחורה, איך את רואה אותה לעומת מי שאת היום?"

חסון: "יותר צעירה, יותר רזה (צוחקת). בגישה למקצוע – אותו דבר, אבל אז הייתי פחות חזקה. היום, מבפנים אני הרבה יותר מחושלת, יותר מתמודדת. אז יותר מרדתי. אם יש לכן בנות מרדניות, אל תדכאו אותן, תנו להן. כשהבת שלי מורדת אני אומרת לבעלי 'תן לה, שתישאר עם האישיות'".

בר גפן: "התחומים שאת עוסקת בהם אלה תחומים שצריך בהם – בטח כאישה אבל גם הגברים – מרפקים חזקים, ונחישות, וגם לא להיעלב"

חסון: "אני לא סובלת את הביטוי 'מרפקים'. אני עושה למרפקים שלי פילינג והם מאוד עדינים. לא צריך 'מרפקים'. הנחישות שלי באה ממקום של תחושת שליחות עמוקה. להיעלב אני יכולה להיעלב, עד עצם היום הזה, אבל אני לא אראה להם. אני יכולה להזיל דמעה בבית, אבל לא מולם – אחרת הם יגידו 'איזו חלשה'. בקרב נשים אני מרגישה בנוח לבכות".

"ייש אנשים שהם גזענים, יש אנשים שהם שוביניסטים. בעיניי אלה הם אנשים נמוכים וזו ממש לא בעיה שלי, אני לא צריכה להתמודד עם הבעיות שלהם. אבל כשאני רואה פגיעה באישה שהיא פחות חזקה, אני לא עוברת על זה לסדר היום. בעבודה שלנו, צריך להרגיש שאת רוצה לנקות, לשנות. ונכון שיש גם אגו. גם לנו יש, לא רק הגברים".

בר גפן: "אבל כשלנו יש אגו זו בעיה מבחינת הסביבה. גבר שיש לו אגו הוא שאפתן".

חסון: "אל תלכי לשיח הזה. מי שמדבר ככה ומתייג נשים ככה, זו בעיה שלו. צריך לשנות את כללי המשחק. איך עושים שינוי? משנים את השפה, משנים את הכללים. תראו כמה שנים מנסים לעשות שלום, וחווים את אותו הדבר, אותן מפלות. למה? כי הם מדברים באותה השפה. וזה גם כי אין נשים,  וכי הנשים שכן מעורבות צריכות להיות גבריות, כדי להיראות חזקות. אבל אתן מכירות גבר שיכול ללדת בלי אפידורל? שיכול לרוץ על עקבים?".

בר גפן: "דיברנו על החוזק שאת משדרת, בין אם זו פסאדה או לא. היום, בכמה שנים האחרונות, זו הפכה לדרישה להראות יותר פגיעות, יותר רגישות".

חסון: "תקשיבי, אני בטלוויזיה מי שאני. לא מתכננת ולא מציגה פסאדה, כשאני חזקה אז אני נראית חזקה. כשיש משהו מרגש אני מתרגשת, כשכואב אני אומרת, אני משתדלת להיות מי שאני אומרת שאני. ותודו שהמסך משמין אותי (צוחקת). אגב אפליה, פעם שמעתן על גבר שמקטרים עליו בהקשרים האלה?".

בר גפן: "לפני כמה שבועות ישבה על במת ועידת און לייף לנשים, שכר וקריירה ברמת גן רינה מצליח. ושם היא אמרה בלי למצמץ, 'לאחרונה גיליתי שאני מרוויחה פחות מהקולגות הגברים, ואני הולכת לפעול וכדי לשנות את זה'. אנחנו לא שומעות נשים מדברות על זה. אנחנו שומעות נשים מתלוננות שהשכר לנשים הוא נמוך, אבל כשבכירה מעידה על עצמה ואומרת שהיא יוצאת למלחמה – זה נדיר וכמעט לא קיים. יכול להיות שזה המאבק הבא של הנשים המוכרות? #MeToo של שכר?"

חסון: "אני בערוץ 1 הרווחתי פחות, ולא לקח לי שנים לגלות – ידעתי את זה מיד. לא שיניתי את זה בזמנו כיוון שאלה כספי ציבור וחשבתי שזו חוצפה שנרוויח יותר מרופאים בבתי חולים. אבל ערוץ 10 זה ערוץ פרטי, ובו אני לא מרוויחה פחות מהגברים".

"במקומות פרטייים זה דבר אחד, ובציבוריים זה דבר אחר. במקום פרטי את מדרגת את השכר לפי האיכות או החשיבות של האדם בתוך המבנה של המקום שהוא עובד בו. מקום פרטי פחות שוקל את האישה ויותר את החשיבות שלה למקום העבודה. אבל במקומות של המדינה זה שיא החוצפה, שאישה שעושה את אותה עבודה של גבר תרוויח פחות – ותאמינו שהיא עושה יותר מהגבר, איזה עול יש עליה? הבית, הילדים, ולהעמיד ששום דבר לא מפריע לך ואז עוד לעבוד בפרך בעבודה? אז מה פתאום שאישה תקבל פחות?"

 

איילה חסון ולינוי בר גפן. בני גם זו לטובה

בר גפן: "מכל הסיפורים שסיקרת, יש סיפור שממשיך ללוות אותך, שאת מהרהרת בו?"

חסון: "הרבה. המאבק הקשה היה בחשיפות פוליטיות, השרים בניזרי ופריצקי וכל אלה, פרשות של מלחמות עולם. אבל דווקא הסיפור של פרשת גל בק, הילד בן ה-16… ילד מהמם שלא הכרתי. אמנם הוא גדל וחי ברמת אביב אבל הוא התנדב בצופים בשכונות עוני כי שם הוא מצא את עצמו, ולילה אחד הוא חזר עם חבר שלו הביתה ונהגת דרסה אותו. בחלוף השנים התברר שהמשטרה והפרקליטות טייחו והסתירו את העובדה שהיא נהגה שיכורה. אחרי עשר שנים הבאתי את המסמך מבית החולים, אבל הם לא רצו לשנות – כי אלוהים והפרקליטות לא טועים".

"למה זה תפס אותי? בגלל ההורים. בגלל האבא, בגלל האמא שצלצלה אליי, אמא שכולה. שעתיים הייתי בטלפון איתה ועם בעלה, ואז נפגשתי איתם. כאב לי שהאבא חי כל השנים בכאב לב על זה שבכך שהוא קנה לבן שלו אופנוע, בזה הוא הרג אותו. אני אומרת, הם לא טועים? הם לא עשו טעות? איך אפשר לנהוג בערלות לב כזו? והתמונה שלו מלווה אותי, וחוסר הצדק הזה".

 

איילה חסוןפרס און לייף עושות שינוי