התאונה ששינתה את חיי: "מצאתי את עצמי על גדת הנהר בלב הג'ונגל הגדול, לבד"

"כשאנחנו חווים משבר אפשר להתנגד ולהילחם בו ואפשר גם ללכת איתו לבדוק מה יש שם שאפשר לבנות מחדש. גם אז נשברים, אבל נשברים לרווחה ונולד משהו חדש", לתובנה הזאת הגיעה האמנית סיגל קרומר בעקבות תאונת ראפטינג בה הייתה מעורבת. היא ניצלה בדרך נס, אך היא איבדה שלושה חברים קרובים. בעקבות התאונה, שאירעה בפפואה ניו גינאה, קרומר עשתה מהפך בחייה ועברה מעיסוק בהיי טק לעיסוק באומנות. בימים אלה היא פותחת תערוכה הנקראת "מרקמים | Textures", תצוגה חדשה וייחודית שעוסקת בטבע המשתנה, הנוכח והמתורגם על גווניו, צורותיו והמרקמים שבו.

איזו מין סיגל היית לפני שיצאת למסע הרפטינג?

"הייתי אשת העולם הגדול. מתרוצצת ברחבי העולם, מנהלת קבוצות מחקר ומחברת שיתופי פעולה. פעם בשנה לקחתי לעצמי חופשה ארוכה ונסעתי לשוטט בעולם. חייתי לבד, בדירה משלי, עם תפקיד בכיר שבניתי ב-10 אצבעות, חברים, טיולים. חיי היו מלאים. הכל היה באמת בסדר ויכול היה להימשך כך עוד שנים רבות. היו דברים שרציתי שיראו אחרת ומשהו בי אז סירב להאמין שאפשר אחרת מבלי לאבד את הדרך שלי. במאי 2005 יצאנו קבוצה של 11 ישראלים למסע חלוץ לבדיקת מסלול הטיול בנהר הואטוט שבפפואה ניו-גינאה, ושם התחילו הדברים להשתנות".

 

 

סיגל מתארת שההכנות למסע היו מקיפות וארכו כמה חודשים, "חקרנו, למדנו, קראנו, יצרנו קשרים עם מקומיים. גם שם היו מספר ימי היערכות של בדיקת הציוד והכנות אחרונות. יצאנו אל הנהר ובדרך פגשנו בדיוק את מה שקיווינו לו – נוף ירוק ושופע מים, אנשים מקומיים חביבים ומסבירי פנים וגם שלווה גדולה. הכל התנהל כמתוכנן, עד שביום השלישי על הנהר, אחרי לילה גשום במיוחד, שמענו קולות של מים, אשד שלא ידענו עליו מספיק ערבל את התוכניות ואותנו בגלים הגבוהים של הנהר והכל התהפך".

ומשם הכל הסתבך.

"הסירות התהפכו ואנשים נסחפו בזרם. בהתחלה עוד נאחזתי בסירה במחשבה שתיכף הכל יסתדר. עד שבא גל גדול עוד יותר וזרק אותי אל תוך המערבולות. נאבקתי בגלים ובסופו של דבר מצאתי את עצמי על גדת הנהר, פיסת חול קטנה בלב הג'ונגל הגדול, לבד. ישבתי שם שעות רבות, אני והשאלות, על גדת הנהר באי ודאות גמורה, בלי שום יכולת לדעת או להשיג מידע. שעות, נצח".

מה עשית בזמן הזה?

"שרתי, חשבתי, תכננתי, פחדתי. ישבתי כל השעות האלה עם כל השאלות והרגשות המבולבלים. עד ששמעתי קולות מצדו השני של הנהר. ילדים שראו אותי ואחר כך מבוגרים שהגיעו, עם אחד מהם התחלתי ללכת בג'ונגל הסבוך. הלכנו כך שעות רבות אל תוך החשיכה. רק למחרת בבוקר הגעתי לאחד הכפרים, שם היו חלק מחברי והבנתי ששלושה לא יצאו מן הנהר חיים. עוד לילה אחד ולמחרת מסוק הגיע לחלץ אותנו משם. לארץ הגעתי פצועה ברגל ישר לבית החולים לניתוח קטן".

 

סיגל מספרת שלכאורה היא חזרה לחיים הרגילים שלה, לעבודה, לשגרה הקודמת, אבל בפנים הסערה עדיין לא שככה. "פתאום עשיתי דברים ולמדתי נושאים שאז חשבתי שהם תחומי עניין חדשים. לא ממש הבנתי שמשהו בתוכי מכוון אותי. משהו שמבלי משים הרשיתי לו להוביל. משהו שהסכים לזרום עם הנהר בעיניים פקוחות לרווחה. עיניים שהמשיכו, וממשיכות גם היום, להתבונן במציאות בסקרנות ולאפשר לדברים חדשים, כאלה שלא תכננתי להציג את עצמם בפני. אני חושבת שקוראים לדברים האלה הזדמנויות. אני מאמינה שגם אצלי תמיד היו אלה התגובות הראשוניות שהדפו את ההפתעה והמפתיע, בתחומים מסוימים, הרחיקו אותי מאפשרויות והשאירו את המציאות לא מוכרת ורחוקה. גם אני, כמו רבים מאיתנו, חשבתי שחומות בטחון יאפשרו לי חיי רווחה. ובכל אופן משהו פנימי בתוכי ידע כבר אז אחרת".

 

היה רגע מסוים שנחרט בך ומוביל אותך גם היום?

"כמו גם בתוך המים, במאבק בגלים, הגוף והנפש שלנו יודעים לכוון את המשאבים למקום ההכרחי. זה שמאפשר לנו לשרוד, זה עוזר לנו לצעוד קדימה. במשך השעות על גדת הנהר לא הייתי רעבה או צמאה – הגוף היה עסוק במשהו אחר. בעיניי, רגשות אשם אינם תורמים דבר. במיוחד כשהנפש צריכה את הכוחות בכדי לבנות מחדש. אחד הדברים שלמדתי מן הנהר הוא שכמו הנהר, גם החיים זורמים תמיד קדימה. אני בוחרת לשאול את עצמי שאלות שמתבוננות קדימה ופחות כאלה שעוסקות במה שהיה".

התחלת להרגיש שינוי מבפנים?

"בין תחומי העניין החדשים שלי, אחרי שחזרתי לארץ, אני יכולה למנות פילוסופיה, פסיכולוגיה, צמחי מרפא, אימון, הנחיית קבוצות. את כל אלה אספתי אחד לאחד בדרכי שלי – הרבה קריאה, האזנה להרצאות, חקירה ובעיקר לימוד אוטו-דידקטי. לאט ומבלי להתכוון לכך, כי לא באמת הרגשתי אז שאני זקוקה לזה, עברתי תהליך של ריפוי ושינוי בדרך ההתבוננות שלי בעולם ובעצמי. משהו התרכך. כל המילים האלה הם חוכמה בדיעבד, דברים שהבנתי במשך השנים מאז. אז, בשנים הראשונות, זה פשוט התרחש".

"אני אמנית"

קרומר ילידת 1962, מתגוררת בהוד השרון היום עם אהוב ליבה, שאולי. בשנת 2005 התהפכו הסירות והיא נולדה מחדש וב-2008 פגשה את מי שהיום היא מכנה אותו 'האיש המיוחד שלה'. בשנת 2009 היא המירה את עולם הטכנולוגיה בעולמם של אנשים, והקימה את 'מרחב בריאה' ובו סייעה למי שהתהפך עליו עולמו, נתקל במשבר, חי עם קושי או אתגר. ב-2013 הצטרפה המצלמה לשוטטות שלה בטבע. את האהבה וההתמכרות לחומר מצאה בסטודיו הפתוח ברמות השבים במחצית 2014, ואליהם הצטרפה הצביעה הבוטנית בשנת 2016. בראש השנה 2017 פתחה את בית המלאכה שלה במושב חרות, והתמסרה בעיקר ליצירה ואומנות. עכשיו, כאמור, היא יוצאת בתערוכת יחיד חדשה.

למה התערוכה הזאת כל כך חשובה לך?

"התערוכה הזו היא תערוכת היחיד הראשונה שלי, בה אני מציגה את כל עולמות היצירה שלי. היא מהווה עבורי נקודה בזמן וגם נקודת מפנה. זאת הפעם הראשונה שאני מעזה להגיד בכל רם וברור – אני אמנית. זאת הפעם הראשונה שאני מציגה בפומבי את הקשר בין השקפת עולמי בחיי היום-יום ובין הדרך שבה אני יוצרת. זוהי תערוכה גדולה, יש בה למעלה מ-100 מוצגים ובעזרתם נפרשת האהבה שלי לטבע, למציאות כפי שהיא, לדברים הקטנים ולסיפור שאפשר למצוא בכל דבר ובכל מקום".

הגלריה תהיה פתוחה לקהל בתאריכים 28-15.2.2019. שעות פתיחה: א'-ה' 13:00-10:30, 20:00-16:00, ו' 14:00-10:00, שבת 20:00-11:00. 

אומנותהשראהתערוכה