דנה בן שלומי מצאה את הנוסחה להגשים חלומות: היא חזרה לדמיין

אני לא אשכח את הרגע הזה, בו יצאתי מהפגישה הראשונה עם רואת החשבון שלי, בוכה כמובן. תפסתי את הראש ושאלתי את עצמי מה לעזאזל עשיתי. זה היה נראה שההחלטה לצאת לעצמאות הייתה ההחלטה הכי לא הגיונית שעשיתי. אם הייתם שואלים אותי לפני 5 שנים, נגיד, אם אי פעם אהיה עצמאית הייתי נקרעת עליכם מצחוק. אני? עצמאית? מה הקשר? עצמאיים זה אנשים גדולים כאלה, שמבינים בפנסיה, וקופות גמל ואקסלים, מה זה קשור אליי? ברגע הזה שמצאתי את עצמי מחוץ למשרד רואת החשבון שלי, מבולבלת והמומה מכל הדברים שהיא ביקשה ממני, הייתי בטוחה שעשיתי את טעות חיי ותהיתי איפה מזדכים פה מיד על הטעות הזאת.

לקראת תום חופשת הלידה הרביעית שלי משהו קרה. מעבר לזה שהייתי אמא לארבעה (!) שרק זה הימם אותי, התחילו לעלות בתוכי קולות חדשים, רצונות שהצלחתי להחביא יפה יפה, עמוק עמוק בפנים, שקמו פתאום ולא הסכימו להתפנות כמו תמיד. הם פשוט היו שם ואילצו אותי להסתכל עליהם נכוחה. ברגע אחד הבנתי שאני רוצה משהו אחר.

לעצמי סיפרתי שאני "מתלבטת" – מתלבטת אם לחזור לעבודה, מתלבטת אם לשים את כל החלומות האלה על מיוט, או לפחות על הולד, תיכף ומיד ולתייק אותם כהרגלי בתיקיית "בעתיד", כמו שהקפדתי לעשות. אני זוכרת שממש גערתי בעצמי שאני חייבת להיות מציאותית, שיש לנו ארבעה ילדים עכשיו וזה לא הזמן לצאת להרפתקאות, בטח שלא כאלה שטומנות בחובן הגשמת חלומות דמיוניים.  

אם טרם התלבטתם בחייכם, וסיכוי סביר שהתלבטתם, כן? תסכימו איתי שזה חתיכת דבר מתסכל. לפחות בחוויה שלי. אצלי זה תמיד מלווה במחול שדים של אינספור מחשבות, שאליו מצטרפים כל הפחדים והספקות כולם, שחוגגים עד השעות הקטנות של הלילה בתוכי ומשאירים אותי בעיקר מותשת. כמה זה מתיש להתלבט. ואז, משפט אחד מחברה שינה את הכל.

"את לא באמת מתלבטת", היא אמרה לי. "את פשוט מפחדת".

וזהו. זה הספיק.

במקום כל הסיפורים שסיפרתי לעצמי, ובתור מספרת סיפורים מקצועית אני ממש טובה בזה, הבנתי שאני לא באמת מתלבטת, שהרי ההחלטה נלקחה כבר מזמן, אני פשוט מפחדת, ועם פחד אני יודעת להתמודד. כמה שקט המשפט הזה הכניס לתוכי.

למה הפסקנו לדמיין? אילוסטרציה: shutterstock

התובנה הזאת אילצה אותי להתבונן שוב במה שאני רוצה. ואז הבנתי, למרבה ההפתעה שכבר שכחתי. שכחתי מה עושה לי טוב, שכחתי מה משמח אותי, שכחתי מה מסב לי אושר. הבנתי שמרוב שהייתי עסוקה בלהיות גדולה, פשוט שכחתי לדמיין.

בתור ילדה הייתי מלאת דמיון. דיאלוגים בלתי נגמרים עם הבובות שלי, עם חפצים בחדר, רעיונות שצצים בכל רגע היו חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלי. ביום שלמדתי לכתוב נכנסו כולם אחר כבוד למחברת (זוכרים שפעם כתבו ככה?) והייתי ממלאת מחברות. כותבת וכותבת וכותבת, ממציאה סיפורים ומדמיינת כמעט בכל רגע שהיה לי.

גם כשגדלתי המשכתי לדמיין. הדמיון שלי הוביל אותי למחוזות מרתקים, אבל אז, הבנתי שהדמיון שלי, איך נאמר, לא מתכתב עם המציאות. הבנתי את זה מהסביבה בעיקר, ממשפטים שנאמרו, בקול או בלי מילים, שמצפים ממני להתבגר, לקבל החלטות, להבין בעניינים של גדולים, לחשוב על כסף, ופרנסה וקריירה. קולות אחרים נכנסו פנימה, שדרשו ממני להיות מציאותית", והחלומות? הם סתם דמיונות, ושאולי הגיע הזמן לוותר עליהם, אם אני רוצה לעשות משהו בחיים האלה.

אז הפסקתי לדמיין.

כיסיתי את כל החלומות שלי, את היצירה שלי שבעבעה בתוכי, את הרעיונות המתוקים שלי, קברתי אותם עמוק בפנים, כי חשבתי שהם מונעים ממני להיות גדולה, והמשכתי. כמו שביקשו ממני.

העניין היה שככל שהפסקתי לדמיין, שמתי לב שפתאום הייתי עצובה יותר. הייתי מסתכלת מסביב, רואה את כולם מסביבי מגשימים את החלומות שלהם (איך תמיד זה נראה ככה, הא?) והרגשתי תקועה. הרגשתי פספוס, עד כאב, אבל הנה אני מחזיקה משרה ומפרנסת ומשחקת בעולם של הגדולים, וזה מה שצריך, לא?

יש רגעים בחיים, שקשה להסביר אותם, שאנחנו מבינים שאי אפשר עוד. הרגע הזה, חשוך ומפחיד ככל שיהיה (ותאמינו לי שהוא היה) היה רגע מכונן, כי הוא גרם לי להבין שאין סיכוי שאני ממשיכה עוד שנייה אחת ככה. הוא גרם לי לחזור חזרה פנימה ולהיזכר.

בלי להבין אפילו למה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחזור למחשב (כי ככה כותבים היום) והתחלתי לכתוב. הפעם זה לא היה תוכן בתשלום או כתבות שיווקיות לפרנסתי, התחלתי לכתוב את הלב שלי. אז עוד לא הבנתי אפילו מה אני כותבת, אבל זה הרגיש כמו פקק של בקבוק שמפניה שעף לו באוויר, ואני כתבתי ללא הפסקה. הסיפורים שלי התחילו לצאת ממני, לפרוץ ממש, ובאותם רגעים, בהם דמיינתי וכתבתי, וכתבתי ודמיינתי, העולם בחוץ היה נעלם. הזמן היה נעלם. באותם רגעים לא הייתי מוטרדת, ולא פחדתי, ולא תהיתי איך אפרנס ואיך אני מקדמת את העסק שלי. פשוט הייתי. הייתי כותבת, מרימה את הראש וקולטת שעברו ארבע שעות. הרגשתי שמחה כשכתבתי ואז גם הבנתי שהנה קיבלתי תשובה לשאלה הזאת, מה עושה לי טוב.

זה לא היה ביום אחד, וגם לא ביומיים, אבל צעד אחר צעד שבתי חזרה הביתה, פנימה, אל הדמיון שלי. ברגע שהוא יצא ממני החוצה קלטתי שהוא מתחיל להיות נוכח בעוד ועוד מקומות בחיים שלי – התחלתי להשתמש בדמיון ככלי ממש. דמיינתי עם הילדים שלי שעפו איתי, דמיינתי בעסק, דמיינתי עם בעלי והרגשתי שאני נזכרת איך זה מרגיש לעוף שוב. זה כיף.

התחלתי לפרסם את הסיפורים המדומיינים שלי ופתאום, ראו זה פלא, הגיעו תגובות מאנשים שרואים בהם השראה, שמקבלים מהם מוטיבציה, שמרגישים שהם מוכנים לעשות שינוי בחיים שלהם. קולטים? מהדמיון שלי שרק רציתי לוותר עליו, הכל קרה. מהדמיון שלי, שחשבתי שהוא מונע ממני להיות גדולה, קיבלתי הצעות עבודה, מגניבות כל כך, מאנשים שפשוט קראו אותי והרגישו שהם רוצים לדמיין איתי יחד.

אין גבול לדמיון

המוח שלנו לא באמת מבדיל בין מה שאנחנו מכנים "דמיון" ו"מציאות". אם תעצמו לרגע את העיניים ותדמיינו מאפה שיצא הרגע מהתנור, ממש תריחו את הריח המשכר שלו ואת הפריכות, תיווכחו שבלוטות הרוק שלכם כבר התחילו לעבוד, מתכוננות לביס, גם כשכל הדבר הזה התרחש רק בראש שלכם, בדמיון. מבינים מה אני אומרת?

את התודעה שלנו לא באמת מעניין אם אנחנו "רק" מדמיינים. מבחינתה זאת אמת, והיא כבר מתחילה, בדרכה הגאונית והמופלאה, לגרום לזה לקרות.

זה, אגב, היה המסר הכי חשוב שהיה לי להעביר בספר הילדים הראשון שלי, "מסע שהתחיל בפיג'מה" שהולך להיוולד ממש בקרוב, פרי הדמיון שלי כמובן. פרי ההסכמה לדמיין. הילדה בסיפור יוצאת למסעות כל לילה באמצעות הפיג'מות המיוחדות שלה, שכל אחת מהן לוקחת אותה לחלום אחר לפי הציור שעל הפיג'מה – אבל אז בבוקר כשהיא מתעוררת, החלום זולג, בטבעיות גמורה, יש לומר, אל תוך המציאות: אם היא הייתה בסוואנה בלילה עם פיג'מת החיות, אז בבוקר כל המיטה שלה מלאה בוץ, ואם ריחפה בחלל עם פיג'מת כוכבים אז יש לה בבוקר אבק כוכבים על הלחי… אין גבול באמת.

הגבול בין דמיון ומציאות הוא הרבה פחות קשיח ממה שנדמה לנו, ממה שלימדו אותנו. ככל שהעמקתי בכך ולמדתי וחקרתי הבנתי שהדמיון שלנו הוא לא פחות מכלי מדהים שניתן לנו על מנת לברוא מציאות, את המציאות שאנחנו רוצים. ככה זה עובד. אנחנו מדמיינים וכך מתחילים לצייר את התמונה שאנחנו חולמים עליה, והתמונה הזאת הופכת למציאות שכולנו מכירים. איך זה קורה? זה כבר נושא לטור אחר. אבל זה קורה. הלכה למעשה.

היום אני יודעת שאני לא צריכה להפסיק לדמיין בשביל להיות גדולה. אני יכולה להיות גדולה ועדיין לדמיין, כי הדמיון שלי גדל יחד איתי ובסופו של דבר הוא הפך להיות המניע הכי חזק בעסק שלי. אז אולי אני עדיין לא לגמרי מבינה בפנסיה, וכסף, ואקסלים, אבל היי! אני כבר לא בוכה אחרי כל פגישה אצל רואת החשבון שלי. אני לומדת את עולם הגדולים הזה מבלי לוותר על החלומות שלי. זה מה שהדמיון שלי עשה עבורי, עכשיו רק תדמיינו מה הוא יעשה לכם, אם רק תסכימו, שוב, לדמיין.

דנה בן שלומי היא אמא ל-4, יוצרת, כותבת ומטפלת הוליסטית. מחברת ספר הילדים "מסע שהתחיל בפיג'מה", שנמצא היום בפרויקט מימון המון, עוסק בכוח הבריאה העצום של הדמיון ומלמד אותנו כמה הכל אפשרי. לתמיכה בג'אמפסטארטר של דנה היכנסו לכאן
 
צילום תמונה ראשית: לירון כהן אביב
דנה בן שלומימימוש עצמי