מי את עינת קליש רותם? ראשת העיר המסקרנת בישראל נחשפת

כשהמתנו במבואה שלפני חדרה של ראש העיר החדשה והטרייה מהניילונים, ד"ר עינת קליש רותם, שאלתי את החבורה הקטנה שבאה איתי "מה השאלה הראשונה שהייתם שואלים?" על רקע השאלות הרציניות, זרקה כבדרך אגב אורה הצלמת "מה עם פשוט מה שלומך?". הרעיון המפתיע בפשטותו גרר הנהוני הסכמה מחויכים ואיתו נכנסנו ללשכה.

"השאלה הבאה," ענתה קליש רותם לאלתר, ובאותה נשימה, מלווה באנחה קלה, החלה לספר על שלומה בפרץ של פתיחות: "אתמול סיימתי את היום שלי באחת בלילה. ברוב הערבים אני יוצאת ונועלת את הבניין פחות או יותר. בשש בבוקר כבר התעוררתי למיליון משימות ולתחושה התמידית שאני לא מספיקה לעשות את כל מה שאני צריכה, שיש זמן קצוב, שאול, כדי להזיז את העיר המטורפת הזאת, המדהימה הזאת. זו לא עבודה של חודשים, אלא של שנים, וכל דקה שאני לא מנצלת כדי להזיז את העיר לאן שצריך, אני ממש חשה החמצה וחשש ש'בסוף אני לא אספיק את הדברים ש…'. זה מירוץ נגד הזמן, ועם משקולות על הרגליים. ומי שיכול להקשות מקשה. וכולם רוצים לפגוש אותי, ולכולם יש משהו חשוב להגיד לי. הדברים שיש פה להזיז זה כמו להסיט אניית ענק ממסלולה. כמעט בלתי אפשרי. אבל אני מתחילה להיות אופטימית. זה לשאלת ה'מה נשמע'."

מי את עינת קליש רותם?

בשנת 2010 השלימה קליש רותם את לימודי הדוקטורט בציריך. בתקופת הלימודים פגשה את אברט וורהגן, מי שהוביל את ניקויו של מתחם מפעל הגז המערבי (Westergasfabriek) באמסטרדם. הקרקע במתחם, הצמודה למספר שכונות מגורים ולאחת מתעלות העיר, הייתה רוויה בציאניד ובחומרים מסוכנים אחרים, די היה במגע יד אדם איתם כדי לגרום למוות מידי. וורגהן הזמין אותה לקחת חלק בתהליך. "את המקום ראיתי לראשונה בתחילת תהליך הניקוי שלו," היא מספרת. "הוא נראה אז בדיוק כמו חוף שמן שלנו: אפור, מזוהם, דוחה; נכנסו אליו רק עם חליפות אטומות מיוחדות. מעבר לידע המקצועי שרכשתי, החוויה של ליווי תהליך כל כך מהותי – הפיכת מקום אפור ומזוהם לירוק ושוקק חיים – מלווה אותי בכל רגע מחיי". וורגהן הניע מהלך הנדסי, כלכלי ופוליטי רחב היקף, כדי להוציא את שימושי התעשייה שעוד נותרו במקום, לנקות את הקרקעות ולהפוך את מבני התעשייה המרהיבים ביופיים לאולמות אירועים, כנסים והרצאות ואת המתחם כולו לפארק ירוק.

 

שכונת רמת התשבי בחיפה. צילום: עמרי שפר

כשחזרה הביתה, לחיפה, קלטה את ההבדלים העצומים בין ישראל לאירופה. "'מכון הכושר' בישראל הוא 'העיר' באירופה," היא אומרת. "כאן אני הולכת בשביל ללכת, בין מטלות החיים. שם הולכים כי זה חלק מהחיים. אצלנו הרחובות ננטשו לטובת הקניונים, ושם הרחובות שוקקי חיים. קונים מדי יום מצרכים טריים לארוחת הערב בדרך הביתה ולא גודשים בסופר עגלות עמוסות במזון מעובד. שם חייתי עם שני תינוקות בלי רכב, והיה לי קל. התחבורה הציבורית נוחה וזמינה. רק אחרי שחזרתי לארץ הבנתי את הקשר בין הבריאות של הגוף לבין החיים בעיר".

כשכבר התמקמה מחדש בבית, בניין דירות בשכונת רמת ספיר, הגיעה לביקור שגרתי דודתה הירושלמית רותי. כהרגלן בקודש התעוררו מוקדם בבוקר, ונסעו לים. הדודה מקשיבה, וקליש רותם מקטרת – על המדינה, על המיסים הגבוהים, על מאבק ההישרדות הכלכלי. "תשמעי," קטעה אותה פתאום הדודה, "אנחנו, הדור של ההורים שלך, עשינו מה שעשינו. הכוונות שלנו היו טובות. כמו כל דור, יש דברים שהצלחנו לעשות ויש דברים שנכשלנו בהם, ועכשיו זה בידיים של הדור שלך. יש לך שתי אפשרויות; אם את לא רוצה לעשות בעצמך, אז תקבלי את המציאות. אם את לא מוכנה לקבל את המציאות, אז לקטר זאת לא אופציה, לכי תשני אותה".

כך מצאה את עצמה קליש בחדר העבודה שלה, מול המחשב, משוטטת ימים שלמים ברשתות החברתיות, מחפשת להתחבר למשהו בעל משמעות. "די מהר הצטמצם החיפוש לחיפה, העיר שלי שחרשתי את הרחובות שלה כנערה. כבר אז היא הייתה אפרורית ומזדקנת ובהמשך הפכה כבויה ועצובה. חשתי געגועים לחיפה שהייתה כאן, ששמעתי עליה רק בסיפורים, ושמעולם לא ראיתי בעיניי, אלא רק במוחי ובדמיוני הקודח".

אצל קליש רותם הבשילה ההבנה שחיפה יכולה להיות עיר מרגשת ומסקרנת, שרק צריך לגלות את הזרמים התת קרקעיים ולחשוף את השכבות שלה. אז הצטרפה לקהילת חיפה של החברה להגנת הטבע ויזמה כנס גדול על ההתחדשות העירונית של העיר. באותה תקופה החלה ללמוד את תכנית המתאר של חיפה ולגלות שהיא לא מיטיבה עם העיר וגם החלה לזהות את כשלי העירייה.

בשנת 2012 ניהלו תושבי חיפה את אחד המאבקים הגדולים בתולדות העיר נגד חשמול עילי של הרכבת שעתיד היה לסגור לדורות את חזית הים ולהמיט כליה על המרכז העירוני ההיסטורי. אז הוקמה התנועה להחזרת העיר לחיפה, וקליש רותם הפכה למנהיגת המאבק, שסיסמתו הייתה "ים, לא חומה".  אנשים החלו לפנות אליה ברחוב ולשאול מתי היא נכנסת לפוליטיקה, מפצירים בה לשקול לרוץ לראשות העירייה. אחד מנושאי התפקידים הבכירים בעיר כתב לה: "תדעי לך שאילו אני הייתי ראש העיר, ואת היית שוקלת לרוץ לראשות העיר, הייתי מוותר על הכיסא שלי למענך, כי את ראויה יותר."

עכשיו שאת פה, מכהנת כראשת העיר חיפה, יש הבדל בין מה שדמיינת למה שמצאת?

זה לא רחוק ממה שדמיינתי. נכנסתי לפה עם רגליים על הקרקע. יכולתי לשער פחות או יותר שזה המצב. אבל עכשיו כשאני נחשפת יותר ויותר, לפעמים אני נדהמת: למה לא עשו ולמה הזניחו ולמה התעלמו. ידעתי שזה המצב, אבל עכשיו אני פתאום רואה אותו ביתר בהירות".

מה המשימה הראשונה הכי חשובה שתאפשר לך לעבוד בצורה תקינה?

"להקים את הצוות מסביבי שהולך להוביל את כל פרויקט ההתחדשות של חיפה. הוא הולך ומתגבש. אני מקווה שתוך כמה חודשים הוא יהיה מוגדר בצורה נכונה בתוך הארגון. צריך שיהיה ברור לגמרי שהמטרה הגדולה של ראש העיר ושל עיריית חיפה היא לחדש את העיר. היום בעצם העירייה מתפעלת את העיר. היא מבצעת ניהול שוטף – אוספת את הזבל, פותחת את גני הילדים בבוקר, סוגרת אותם אחר הצהריים וכך הלאה… כאילו יש פה איזה מין חיים. בינתיים זו מערכת שרצה באוטומט. כעת אני בונה את הארגון אחרת, ככה שנוכל ביחד לקדם את תהליכי ההתחדשות והשינוי שבאנו לעשות. אנחנו מגבשים מעין ראש חץ, קבוצה מקצועית מאוד, מצומצמת, שתלמד את מי בתוך הארגון הענק הזה אפשר לרתום לשינוי ואיך. דרך אגב, אני רואה כל מיני מחלקות ואגפים, ומנהלים אפילו, שמתחילים לשנות את החשיבה שלהם; אווירה אחרת לגמרי. הם עסוקים כבר יחד איתי בבנייה של עיר אחרת. הם כבר איתי בעתיד".

מה נכנס תחת הכותרת הזאת? באילו ערוצים תפעל ההתחדשות העירונית?

"קודם כול אני מסתכלת על ה'תשתיות' של העיר; מגורים, תחבורה ובעצם כל החיים שלנו במרחב הציבורי – הרחובות, העסקים, החיוניות של העיר; החיים העירוניים. משם זה ממשיך לנושאים כמו תרבות, תיירות, יזמות; לא רק יזמות כלכלית, אלא גם חברתית ותרבותית. לאחרונה, למשל, הקדשנו שעות רבות למדיניות של עסקים קטנים בעיר. בין היתר בחנו בעזרת הלשכה המשפטית את ההיבטים ואת הנהלים שנוגעים להם, מה היה עד היום ומה הן ההשלכות הפיסיות וסוגיות אכיפה. כבר ברזולוציות הכי קטנות מתחילים קונפליקטים בתוך העיר, ומישהו צריך לעשות סדר בתוך הבלגן".

ועוד לא אמרת כלום על איכות הסביבה. זה קצת מרגיש כאילו את נלחמת פה בשם כל המטרופולין.

"אני חושבת שזה קריטי, כי אם נושא מפרץ חיפה לא ייפתר, אז כל החלומות שלנו על עיר בועטת, שוקקת, צעירה ואוונגארדית ייגוזו. אנשים לא יבואו לגדל פה משפחות צעירות. אז נעשה עוד איזה רחוב מגניב, אז שם יהיה עוד 'מסדה'. זה ייגמר ברמה הזאת. מפרץ חיפה, נמל המפרץ, נמל הדלקים, הרחבת בתי הזיקוק יסתמו את הגולל על חיפה ועל המטרופולין כולו".

עינת קליש רותם. צילום: ראובן כהן, עיריית חיפה


אחד הדברים המרכזיים שהעלית למודעות עם הכניסה שלך לפעילות ציבורית הוא הניתוק של חיפה מהים. האם את חושבת שאפשר בכלל לשנות את זה?

"אני עובדת על זה קשה מאוד. לפני החג הפסח, לדוגמה, הייתי בירושלים, והיה לנו דיון של 11 שעות בנושא, עם שתי הפסקות של עשר דקות. מנכ"לית משרד התחבורה לא יצאה מהדיון לרגע. רק שתבינו כמה הנושא מרכזי. אני נלחמת פה על החיים ועל המוות של העיר הזאת. האם אני אצליח? הממשלה לא משתפת פעולה, בלשון המעטה. כמו שזה נראה היום, הכוחות המשפיעים – מוסדות התכנון, משרד התחבורה, משרד האוצר – לא מגבים את העיר חיפה. נראה גם שלא כל ראשי הרשויות חולקים את אותו אינטרס. הם אמנם רוצים לראות את חיפה מתחזקת, וזה ישליך עליהם, אבל לא כולם יירתמו בכל הכוח וגם לא יפגעו במעמדם הפוליטי בחוגים אחרים בשביל זה. אני קצת מרגישה כמו חיילת שעומדת לבד בחזית".

בריאיון ל-7 ימים דיברת על הסרט "אני, דניאל בלייק". אמרת שעם כל הכבוד לתוכניות שיש לעיר חיפה האגף החשוב ביותר בעירייה הוא אגף הרווחה.

"קודם כול אני לומדת עכשיו את אגף הרווחה. הוא בשליטת הממשלה הרבה יותר מאשר בשליטת העירייה, אבל אני רוצה שכל עובדי העירייה, ובמיוחד אלה שבאים במגע עם תושבים, יראו את הסרט. אני חושבת שמה שאנחנו יכולים לשנות הוא היחס לבן אדם; להיות אמפתיים, לנסות להיכנס לנעליים של האחר. הגישה חייבת להשתנות. הגישה של הממסד יכולה להיות לפעמים כל כך דורסנית ואטומה. אני רוצה להוציא מפה את האטימות כמה שאני אוכל".

אמרת בעבר שהיית רוצה לראות אכפתיות של אנשים כלפי האחרים, כלפי הסביבה, שאנשים יתייחסו לרחובות כאל הסלון של הבית שלהם ואל מגרשי המשחקים כאל החצר שלהם. איך הופכים עיר לבית, זה משהו שהעירייה יכולה לקדם?

"העירייה יכולה להשקיע בפעילויות, ביוזמות, ובכל מיני דברים שבעצם שייכים לקהילה. ביום העצמאות האחרון, למשל, התעקשתי שכל היוצרים המקומיים יקבלו במה. הרעיון הוא פחות להזמין ופחות לייבא ולאפשר יותר לכוחות המקומיים לעשות. הרבה פעמים הרעיונות היפים נמצאים מתחת לאף, במגרש הביתי. לפעמים כל מה שצריך זה רק לא להרוס. צריך לאפשר לכוחות המקומיים לייצר את הסצנה שהם רוצים לייצר לעצמם. לתכנון של העיר יש משמעות גדולה מאוד בהקשר הזה, המרחב הציבורי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ואני חושבת שהוא באמת צריך להיות הסלון של הבית. בעבר החיים התנהלו בחוץ, במרחב הציבורי. העיר הייתה בעצם הסלון של הבית. אבא שלי סיפר שכשהוא היה ילד הוא אף פעם לא היה בבית, כי הסלון היה חדר השינה של ההורים, ולכן הוא ואחותו כל הזמן היו בחוץ. הם היו 'ילדי רחוב' במובן הטוב של המילה, ואני למדתי משם להיות ילדת רחוב. אני הייתי ילדת רחוב".

נניח שתצליחי, וחיפה באמת תתרומם. אז יבואו משפחות חדשות, מחירי הדירות יעלו, ותהיה ג'נטריפיקציה. באיזשהו מקום את תוקעת פנדל לתושבים הוותיקים.

"לא, לא בהכרח. ג'נטריפיקציה זה רע אם מנצלים את התושבים הוותיקים וזורקים אותם אחר כך, אבל ג'נטריפיקציה יכולה לתרום. כשאדם שחי בעוני ובדלות מוצא את עצמו, בזכות תהליכי התחדשות, בעל נכס ששווה כמה מיליונים. גם כשנעשים תהליכי ג'נטריפיקציה והתחדשות עירונית צריך לזכור את טובת התושבים הוותיקים, לעזור להם לשמור על אורח החיים שלהם, להביא בחשבון את הפעילויות העירוניות והשכונתיות ואת הוצאות המחיה שלהם. ברור שהמצב ישתנה, אבל המנעד רחב, ויש הרבה סוגי פתרונות. יכול להיות שילוב: גם כשנכנסים לשכונה תושבים חדשים, שהם קצת יותר בעלי אמצעים, אפשר במקביל לדאוג לשדרוג מבנים קיימים, ככה שהתושבים הוותיקים יוכלו להמשיך לנהל פחות או יותר אותו אורח חיים. אני בעצמי ליוויתי כמה תהליכים ותוכניות כאלה כאדריכלית, ויש בהחלט המון כלים ואמצעים שעוזרים לשמור על האוכלוסייה הוותיקה".

נועם: מה דעתך על דיור ציבורי ובניית דירות להשכרה כפתרון למצוקת הדיור?

"אני לא יכולה להגיד שזה נמצא כרגע בהליכי תכנון קונקרטיים, כי עוד חסר לנו המון מידע בעניין הזה. לרשויות המקומיות אין כסף בשביל דיור ציבורי, אבל אני מנסה ללמוד את המודלים הקיימים, לאן אפשר להגיע. לפני שבועיים-שלושה גיליתי שתוכנית שיקום השכונות שהגה בגין שוב על הפרק, והתחלתי ללמוד גם אותה".

בנוגע לחינוך, איפה את נמצאת ברצף שבין חופש הבחירה בבית ספר (חינוך פרטי, ח.ר) לבין חינוך שוויוני לכולם (חינוך ציבורי, ח.ר)?

"קודם כול, אני חושבת שמערכת החינוך הציבורית בחיפה טובה מאוד. אני תוצר של מערכת החינוך הזאת, וגם שני הבנים שלי. זה לא אומר שלא צריך לחזק ולהעשיר אותה. ומערכת החינוך הפרטית היא באמת מצוינת, אבל נוצר מצב שרק האליטה יכולה לשלוח אליה את הילדים שלה. אחד הדברים שאני מתכוונת לעשות הוא תוכנית אב לחינוך בחיפה. המטרה היא להסתכל קדימה ולראות איך אנחנו מייצרים תחרות בין המערכת הציבורית לפרטית, שהאחת תהיה לא פחות טובה מהאחרת. אני רוצה להגיע למצב שבו למשפחה יש בחירה ושזו לא תהיה בחירה בין מצוין לגרוע, גם לא לתחושתם".

את חושבת שיש מקום לאופטימיות בחיפה לאור תוכנית "עמק החדשנות" (תכנית כחלון לעתיד ירוק למפרץ חיפה, ח.ר)? או שמדובר בטריק של יחסי ציבור?

"התוכנית הזאת היא תוכנית אמיתית ונפלאה. מה שנחשף לציבור הוא רק חלק קטן ממנה. נדיר לראות בארץ עומק, רצינות ויסודיות כאלה בתכנון. התוכנית נועדה לחולל במפרץ חיפה שינוי היסטורי, תוך פינוי בתי הזיקוק והתעשייה המזהמת בשטחי חיפה והקריות. אני חושבת שגם אם היא לא ריאלית בשלב הזה, ברגע שהיא נולדה ויצאה לאוויר העולם, זה כמו לאכול מעץ הדעת. לפני כן כל העיר הייתה מובלת כמו סוס שסגרו לו את שדה הראייה, ופתאום יש דרך אחרת. זה פותח את הפרספקטיבה. אי אפשר לבוא ולהגיד עכשיו 'בסדר, אנחנו הולכים להגדיל את בתי הזיקוק, אנחנו הולכים עכשיו להקים חוות מיכלי דלק', בלי שנקים קול צעקה. המערכת צריכה להבין שהיא נמצאת עכשיו בצומת דרכים. וגם התושבים צריכים להבין את זה".

מה הדבר האחד שאם תעשי אותו תחשבי "הצלחתי"?

"יש שני דברים ממש גדולים: מפרץ חיפה, שהוא קריטי, והתחבורה – תחבורה ציבורית בעיקר. ויש עוד המון דברים: איך אני מחדשת את הרחובות, עוזרת לעסקים, מביאה תיירים, משפחות חדשות, מונעת את בריחת הצעירים והמוחות. אם המצב הקיים יישאר בעינו, אני חושבת שהעיר הזו לא באמת תתרומם, ואני כמהה לראות אותה מתחדשת ומשגשגת".

****

את הראיון המלא עם ד"ר עינת קליש רותם תוכלו למצוא במגזין חיים אחרים המחודש בעריכת חוה רימון ובאתר, עכשיו במבצע הצטרפות של 3 חודשים ראשונים ב-75 ש"ח בלבד

 

חיפהעינת קליש רותם