אורין יוחנן מ'נולד לרקוד': 'הריאליטי מבקש שאמכור את הסבתא שלי בשביל להתחבב'

אורין יוחנן היא אמנית רב תחומית ורקדנית עטורת פרסים. את הקריירה המקצועית שלה היא החלה בלהקת המחול הקיבוצית ולהקת "הפרוייקט", ומאז 2013 יצרה כ-11 עבודות בימתיות. בימים אלו היא מעלה את יצירת האנסמבל הראשונה שלה, "HOME", באמצעותה היא בוחנת יחד עם חמישה רקדניות ורקדנים כיצד מהלכים יחידניים ואוטונומיים של דמויות שונות יכולים להתקיים במרחב משותף. ואחרי שכל זה נאמר, סביר להניח שאתם מכירים אותה מהתוכנית "נולד לרקוד".

"נכנסתי לריאליטי מתוך הבנה מלאה שהפורמט הזה צריך 'סיפור אישי' סוחט דמעות ובעצם מבקש שאמכור את הסבתא שלי בשביל להתחבב על הקהל", מספרת יוחנן בכנות אמיצה, "אבל אני לא זקוקה לטיפול פסיכולוגי בפריים טיים, הגוף הרוקד שלי הוא ספר פתוח, הוא חשוף. אם תתבוננו בי רוקדת תוכלו לדעת עליי הכל. באתי לשם כדי לרקוד, להתבטא דרך צורת הביטוי המושלמת בשבילי, ולדבר כמה שפחות. זה ציני נורא לבוא לפריים טיים לתחרות ריקודים ואז לספר משהו כמו 'הייתי ילדה מסכנה' או להתבוסס בסיפורי סרטן של אנשים אחרים, כאילו באנו לרקוד או לבכות? בחרתי להאיר את החוזקות שלי, מתוך מחשבה שאולי יושבת עכשיו ילדה צעירה וצופה בזה, אולי היא תבחין שגם היא אדונית לעצמה ושום תכתיבים חברתיים לא חייבים לכופף אותה למשהו שהיא לא".

אילו תגובות קיבלת בעקבות ההשתתפות בתוכנית?

"קיבלתי תגובות מדהימות מנשים ובעיקר מנערות, שכתבו ואמרו כמה מרענן לראות מישהי כמוני בפריים טיים, מישהי שלא משחקת את המשחק, שמחוברת לעצמה, ולא מתרגשת מהזרקורים. בתוכנית דיברתי על העובדה שלא כל הנשים רוצות להביא ילדים, פתחתי נושא לא מקובל ושלא מדובר מספיק. זה נתן לנשים רבות תחושת העצמה, שהן לא לבד ושהן בטח לא משוגעות".

מה מקורות ההשראה שלך?

"אומץ הוא מקור השראה בשבילי. השראה היא לא משהו גשמי שמחכה שיתפסו אותו, השראה זה הלך רוח, זה להיות ברגע, להיות בכאן ובעכשיו. האנשים בעולמי הם אוסף מאוד אקלקטי. עם כולם יש תקשורת מאוד כנה, יש קרבה בלתי אמצעית, לא תלויה. אני אוהבת אנשים חשופים, נטולי אגו, עם רגליים על הקרקע וראש בכוכבים". 

ובמה את אוהבת להתעסק ומסקרן אותך לחקור ואיך?

"זה משתנה. כרגע אני חוקרת ומתעסקת במבנים, באמיתות של 'נוכח קבוע', מה מגדיר ותוחם, לדוגמה קירות של חלל, מעטפת הגוף, הרגלים, ומנגד לכל זה- שאלות. האפשרות לערער דבר על ידי הצבת סימן שאלה. המחקר הוא סוג של פירוק והרכבה, להרוס את מה שמוכר, את מה שנמצא מולי עכשיו ואז להתבונן על השברים, על הריק שביניהם, ולבחור איך ומה להרכיב מזה ולהצטרך להסביר למה. מעניינת אותי מאוד האפשרות ליצור מרחב שמערער את חוקי היסוד, שמאתגר את הנמצאים בו להיות בחוויה מזן אחר, לבסס חוקי אסתטיקה נוספים, להתבונן אחרת, להציע פרספקטיבה נוספת. אני בעיקר נהנית לשבור לדברים את הצורה".

באילו עוד תחומים תירצי לגעת?

"קורץ לי להשלים את ספר השירים הראשון שלי, קורץ לי ליצור הפקות בסדר גודל גדול ממה שהתנסיתי, קורץ לי להיתקל באהבת חיי בלי שום התערבות סינטטית, קורץ לי להופיע בכל העולם עם האמנות שלי".

את מחשיבה את עצמך כאישה חזקה ועצמאית?

"ניתבתי את חיי מתוך מודעות מלאה שכזו אישה עליי לגדול להיות. לא כי אני רוצה אלא כי אני חייבת. הסביבה הציגה לי ראי די מדכא של חברה המנתבת חיי אישה להיות רחם, להיות נתמכת ונזקקת, להיות תלויה. הבנתי שאם אני רוצה לשרוד בעולם הזה אני צריכה לייצר, לקיים ולשגשג בזכות עצמי קודם כל. אני לא סובלת מסכנות וקורבנות ואנשים שבוחרים לשבת על הגדר כי מעצם הניסיון וההכרה באומץ העצמי שנגלה לנו – רק ככה אפשר להתפתח ולגדול. חיים זה תנועה ותנועה זה חיים, ואולי כאן התשובה האולטימטיבית מדוע אני עושה מה שאני עושה- כי בחרתי לחיות".

והאם יש לזה בכל זאת מחיר?

"מחיר? הכל יחסי. את יודעת, נשים רבות מתארות את יום החתונה שלהן כיום הכי חשוב בחייהן, כולם באו כדי לחגוג איתן, אותן ובשבילן, תארי לך שכל יצירה שלי שעולה בבכורה מרגישה ככה בדיוק. אני רוצה להאמין שהערך העליון מעל לכל החול הזה זה הכוח לשתף, להיות בדיאלוג, ולחגוג את הרוח, ואומנות היא דרך מצוינת לעשות את זה".

למה כנוודית בנשמה שעוברת מנושא לנושא, לא בוחלת באף ז'אנר בחרת את הנושא בית לעבודתך החדשה? מה הביא אותך לעסוק בנושא הזה דווקא?

"נתחיל מהברור מאליו – במדינת ישראל, בני דורי שנמצאים בחתך סוציו אקונומי ממוצע ומטה לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש בית. נשללה מאיתנו הזכות הבסיסית ביותר למקום, וההזדמנות לוודאות. שכירות זו אי ודאות. מתבשלת פה תרכובת חברתית חדשה, שאיננה מדוברת עדיין, או מטופלת באופן הראוי שכאמנית חשוב לי להצביע על מה שדורש התייחסות. על אף שתהליך היצירה בהחלט נבע והתייחס לחיבור האישי שלי ושל המשתתפים לערך הריגשי של אותו בית ממנו באנו – היצירה לא מתעסקת בזה. זה שם בד.נ.א שלה. היה לי חשוב לייצר מרחב עבודה בעל פרספקטיבה רחבה יותר, להשקיף על אותה "חברה" שגובשה לטובת היצירה- מבחוץ. לשאול שאלות שהן מעבר לעצמי, ששואלות עלינו כחברה, ולתהות לאן מועדות פנינו בתכתיב המתקיים כעת".

Home(?) Wet Man | Oryan Yohanan from Oryan Yohanan on Vimeo.

ואיך החלטת לבצע אותו?

"מתוך תחושת הזרות והניכור, החלטתי לייצר חמישה מהלכים אינדיבידואלים, עבדתי מול כל אחת ואחד מהרקדנים במשך מספר חודשים ליצירת מהלך או סולו אישי, בעל איכויות תנועה מובהקות עד שמצאנו את המפתחות המדויקים להשלמת אותה דמות. בשלב השני הפגשתי את חמשת הדמויות בחלל משותף כדי ליצור את המהלך השישי שהוא היצירה, ואז הצבנו שאלות גדולות יותר וביססנו חוקים השייכים לחלל וחלים על כל הדמויות, כל אחת ואיך שזה פוגש אותה. בשונה מרוב יצירות המחול בהן אנסמבל הרקדנים נע בסנכרון והרמוניה מושלמת, ב-Home אנחנו נחשפים לחמישה סיפורים שונים. עניין אותי לייצר ריבוי של שפות תנועתיות שמתקיימות באותו חלל במקביל – מחול עכשווי, אילתור, בלט, ג'ייב, עבודת ריצפה, קרקס ועוד. כשכל המידע הזה מתקיים מולנו בוא זמנית חווית הצפייה מאתגרת מאוד ועם זאת גם מאוד משחררת".

את עוסקת במגוון של אומנויות, מדוע?

"הלוואי וכולנו היינו עוסקים כמה שאפשר במרחב של אמנויות, אמנות זו דרך להתבטא, לפרוק, זו דרך לעבד ולהתפתח. מרחב האמנויות בשבילי זה כמו הרבה שפות, אפשר לבחור לדבר שפה אחת ואפשר לבחור ללמוד הרבה שפות. המשיכה שלי להתנסות, לגעת ולהשמיש אמנויות שונות לטובת היצירה שלי מאפשרת לי מן הסתם פרספקטיבה רחבה יותר. בשבילי רק לרקוד או רק לצייר זה לא מספיק- אבל אם ארקוד ואצייר בו זמנית אז כבר מצאתי מרחב להתחדשות, השילוב מאפשר יצירה של טכניקות חדשות, אמירות חדשות וביטוי שקרוב יותר בימינו אנו לריבוי ולשפע בו אנו חיים".

אומנים ואומנות הם בד"כ מקצועות לא כלכליים בעליל, ואילו את מצליחה להתפרנס מזה -איך את עושה את זה?

"בואי נדבר דוגרי- אי אפשר להתפרנס מזה. אני עובדת בשלל עבודות כדי להחזיק את עצמי, בין היתר בהוראה, בהפקה, בעיצוב ואם צריך גם אהיה קופאית בהצגות בקליפה. כעצמאית אני כבר שנים עובדת שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. מעולם לא טסתי לחופשה שאין בה עבודה. הלוואי שמדינת ישראל תכיר כבר בעובדה שאנו מייצאי המחול המובילים בעולם, שיש כאן אוכלוסייה מקצועית עם ידע ויכולות יקרות מפז, ושתכיר במקצועות המחול כמקצועות לכל דבר ותאפשר לנו תנאים להתפרנס בכבוד".

איך אומן שחי בדרך כלל בעולמות עליונים הופך למישהו שיודע לגייס כספים ולהעמיד את יצירותיו ולהוציאם לאור?

"אני לא יודעת על איזה עולמות עליונים את מדברת, מי שמתחנכת מגיל קטן להיות רקדנית מקצועית תצטרך לעבוד באופן קבוע וסיזיפי, לעשות ויתורים אישיים, להזיע, להתמודד עם פציעות וכאבים פיזיים שלא היו מביישים אף חולה כרוני. ולהתמודד עם כישלונות ונפילות, מפחי נפש, דימוי גוף והשוואות בלתי פוסקות, עם משמעת אכילה. קצרה היריעה מלהכיל עד כמה האמנות הנשגבת הזו מושגת רק בזכות עבודה קשה. כנ"ל בלהיות יוצרת בתחום המחול העצמאי. בארץ אין מספיק מפיקים וסוכנים ואין מקצועות שתומכים בסביבה המקצועית של הריקוד והכוריאוגרפיה, והסיבה לכך היא מאוד פשוטה – לא שווה לאנשים לעסוק בזה כי אין בזה מספיק פרנסה. לכן נוצר מצב בו יוצרת עצמאית בישראל צריכה לחבוש כל כך הרבה כובעים ולהיות; יוצרת, מפיקה, מגייסת כספים, מנהלת חזרות, מתאמת, מעצבת חלל, מעצבת תלבושות, כותבת ועוד ועוד ועוד. הכל שאלה של כוח רצון ועמידות- אם תרצי את זה מספיק ותצליחי לעמוד במבחן הזמן, רוב הסיכויים שתמצאי את הדרך להוציא לפועל ולייצר יש מאין".

 

**יצירת המחול Home תעלה ב5-7 בספטמבר, בתיאטרון ענבל – מרכז סוזן דלל

אומנותמחול