הצצה לחייה של פמיניסטית בחברון: "אני אחת מנשים רבות שהחליטו לא להתחתן"

הודא אבו-ערקוב לא מתאימה לשום מסגרת ולשום סטריאוטיפ רווח. היא פמיניסטית, חילונית שאינה עוטה על עצמה חיג׳אב וגם לא לובשת בגדים מסורתיים, רווקה שמתגוררת עם אימא שלה. היא גדלה באזור חברון, שנחשב היום ובעבר, לאחד האזורים הדתיים והשמרניים ביותר בגדה המערבית. היא משכילה, שלמדה בארצות הברית, דוברת אנגלית משובחת, וכיום מנהלת אזורית של ארגון בין לאומי ALLMEP – הברית לשלום במזרח התיכון. השיחה עם הודא זורקת אותי ליקום אחר שהמושג של רובנו עליו ניזון בעיקר ממה שמספרים לנו בתקשורת, זה שברוב המכריע של המקרים המדווחים קשור בידיעות על ביטחון. השיחה איתה מאפשרת הצצה לשיגרה של אישה פלסטינית פמיניסטית חילונית משכילה מאזור חברון, ונעה במעברים חדים בין הפוליטי לאישי. 

בשנים האחרונות הפכה רמאללה לסמל של חילוניות, מודרניות ועסקים. זו העיר שבה מרוכזים כל משרדי הרשות הפלסטינית, וגם מקום מושבו של אבו מאזן עצמו. אחרי הסכמי אוסלו הגיעו לרמאללה פלסטינים רבים מחו״ל, חלקם משכילים מאוד, חלקם אנשי עסקים שבאו להשקיע בעיר. ההשקעות האלה הצמיחו מלונות, מסעדות – חלקן מסעדות שף – בתי קפה, מרכזי תרבות, קניונים לצד סמלי שלטון ואתרי מורשת פלסטינית. אבל הודא בחרה להישאר בחברון.

למה לא לעבור לרמאללה? סגנון החיים שם יותר תואם את השקפת עולמך, לא?

"רמאללה זו בועה, מאוד אליטיסטית, מאוד מזוייפת בהרבה מובנים ומנותקת משאר ההוויה הפלסטינית, כאילו זו מדינה אחרת. התפתח שם מעמד של מי שהגיעו בחזרה לגדה מבחוץ, תרבות של מעמד גבוה שלא היה לנו לפני הקמת הרשות הפלסטינית. מסורתית העם הפלסטיני נחשב למשכיל ביותר בעולם המערבי, ועכשיו פתאום סמל הסטטוס אינו השכלה, אלא כסף ובתים יקרים".

הודא אבו-ערקוב

הודא, בת בכורה במשפחה של 12 בנים ובנות, החליטה בגיל צעיר שלא תינשא, אביה נפטר לפני מספר שנים וכיום היא מתגוררת עם אימה. ״הבית של המשפחה שייך לכולם,״ היא מסבירה, ״אם מישהי לא נשואה, היא יכולה להישאר לגור בבית המשפחה".

את יכולה לתאר את אורח החיים של נשים בחברון, את רואה שינוי ביחס לשנים קודמות?

"עד לפני עשר שנים, בחברון נשים לא העזו לצאת למסעדות ולבתי קפה, אבל היום זה מאוד רווח. לצד הכיבוש, אנחנו גם חיים בנורמליות ובחברון ניתן לראות את הפער הבלתי נתפס בין הצד שנשלט על ידי ישראל, ושבו רוצה שר הביטחון שלכם להקים שכונה חדשה, לבין הצד שבו אני גרה, שנמצא תחת הרשות הפלסטינית. אצלנו יש מסעדות, ונשים יכולות להיכנס לבית קפה ולעשן נרגילה, בדיוק כמו הגברים. ובצד השני שממה, הפלסטינים שגרים שם לא יכולים להסתובב באופן חופשי, ויש עליהם מגבלות אינסופיות".

הודא אבו ערקוב פיתחה את תפיסת העולם הפוליטית שלה באינתיפאדה הראשונה, בשלהי שנות השמונים, שהובילה להסכמי אוסלו. השיחה איתה התקיימה יום אחרי שחזרה מארצות הברית, יום לפני שנסעה להודו, ובערך שבוע לפני הרצאות שלה בחיפה ובעוטף עזה במסגרת הכנס 'האם ראית את האופק לאחרונה', שמתקיים זו השנה השנייה. אבו-ערקוב תהיה אחת מכמה מרצות ומרצים מישראל, מהגדה המערבית ומהעולם שיבואו לשתף בפתרונות יצירתיים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כדי להעניק תקווה לשינוי (לאתר האירוע בלינק הבא).

באינתיפאדה הראשונה הייתה אבו-ערקוב בוגרת סמינר למורים ברמאללה, וסטודנטית באוניברסיטה הפתוחה של אל-קודס. עם סיום לימודיה קיבלה מלגה מפולברייט (קרן ישראלית-אמריקנית לעידוד השכלה גבוהה, ע.ס), ונסעה לעשות תואר שני בארצות הברית. עם חזרתה לגדה המערבית, החלה בפעילות בארגונים לשינוי חברתי, ובשנים האחרונות היא המנהלת האזורית של ברית ארגוני השלום הישראלים והפלסטינים, קואליציה של יותר ממאה ארגונים ישראלים ופלסטינים שמקדמים שיתופי פעולה בין העמים על בסיס מה שנהוג לכנות: P2P people to people או בעברית: מפגשים בין אנשים משני העמים כדי לבנות תשתית חברתית לפתרון מדיני ולשלום. את ההחלטה לא להינשא קיבלה בגיל צעיר והיא נבעה, בין השאר, מהחינוך שקיבלה בבית ״לא רציתי להתחתן בחברה שעדיין רואה את הנשים כנחותות, בעיקר אחרי העלייה של חמאס, והאופן שבו הוא לוחץ על נשים לכסות עצמן בחיג׳אב. רציתי להישאר חופשיה ועצמאית. אבא שלי עודד את כולנו לרכוש השכלה ולהיות עצמאיים – בנים ובנות. היום יש יותר ויותר נשים כמוני, יותר ויותר נשים שמתגרשות בעקבות אלימות נגדן, גם אלימות מילולית. שיעורי הגירושין בחברון הם הגבוהים ביותר בפלסטין, בעיקר בקרב נשים משכילות".

צילום מהכנס 'האם ראית את האופק לאחרונה' שהתקיים בשנה שעברה

איך הגיבה המשפחה כשסיפרת שאת בוחרת להישאר רווקה?

״אבא שלי לא אהב את העובדה שלא התחתנתי, מצד שני הגשמתי את החלום שלו ורכשתי השכלה ואני עצמאית כלכלית. היה חשוב לו שנהיה עצמאיות כלכלית, כדי שנוכל לעזוב נישואין לא טובים, אם נצטרך. אני שייכת לדור של האינתיפאדה הראשונה, ואני אחת מנשים רבות שהחליטו לא להתחתן או שהתחתנו והתגרשו. וכולן רכשו השכלה ופיתחו קריירות. אני לא רואה את עצמי יוצאת דופן".

זה סגנון חיים שחברה דתית ושמרנית מאפשרת?

״אנחנו, הפלסטינים, פתוחים לעולם, לרשתות החברתיות ויש לנו מודלים לחיקוי מכל מיני סוגים, וזה מאפשר מבט פרוגרסיבי. זו גם ההסתכלות שלי על האיסלאם. אני אפילו חושבת שדאע״ש מציבים לנו הזדמנות לבחון את האיסלאם, את ערכי הצדק החברתי ואת מקומן של נשים. וזה שיח שמתקיים ומתאפשר בגלל היחס של דאע״ש לנשים. הסצנה הפמיניסטית בגדה המערבית מאוד תוססת ופעילה ומתקיים כאן שיח ער על מעמדן של נשים, שיח שבו לוקחים חלק גם מנהיגים דתיים".

חברון. צילום ענת סרגוסטי

השיח הזה בא לידי ביטוי, בין השאר, בסדרה של הפגנות ובקמפיין ברחובות וברשתות החברתיות בעקבות מותה של איסראא גראייב בת ה-21, מאפרת במקצועה, בוגרת אוניברסיטת בית לחם. גראייב הצעירה הוכתה אנושות בידי שלושה קרובי משפחה משום שהעלתה לעמוד האינסטגרם שלה תמונה שלה ושל בחור שמשפחתה שידכה לה. כשאיסראא הגיעה לבית החולים בתחילת אוגוסט עם חבלות בכל חלקי גופה, שום תלונה לא הוגשה למשטרה ומשפחתה ניסתה לטעון שהיא פגעה בעצמה, אבל הטיעון לא התקבל והתקשורת המקומית פרסמה את סיבת האשפוז. הידיעות האלה גררו גל של מחאות.

בתחילת ספטמבר איסראא מתה, ומותה עורר שורה של הפגנות, בהובלת נשים אקטיביסטיות וארגוני נשים, חלקן מול משרדו של אבו-מאזן ברמאללה תחת הסיסמה ״לא לאלימות״, ובקריאה לעצור את החשודים ולנהל נגדם משפט פומבי. הודא אבו-ערקוב לקחה חלק פעיל בהפגנות ובקריאות האלה, שבעקבותיהן נעצרו שני אחיה של איסראא וגיסה. האירוע המטלטל הזה עורר שיח ער בחברה הפלסטינית.

ספרי על הקולות ברחוב הפלסטיני אחרי מותה של איסראא

״התעורר דיון על אלימות במשפחה, התעורר דיון על הצורך לשלם מזונות לנשים שמתגרשות בגלל אלימות במשפחה, וזו מגמה שמתחזקת בחברה הפלסטינית, וגם בירדן. פמיניזם אינו דבר חדש בפלסטין. גם אצלנו יש פער מעמדי בין הנשים. הרשות הפלסטינית הקימה את מועצת הנשים, אבל המועצה הזאת לא מייצגת את הנשים בפלסטין. חברות המועצה הן בעיקר נשים פריבילגיות מאוד, נשים בעלות דרכונים שיכולות לנסוע לחו״ל בקלות ולא תלויות בחסדי הכיבוש, נשים שחלקן לא עצמאיות וחלקן חוסמות את הדרך לנשים אחרות. חלקן אפילו מנצלות נשים אחרות כדי שינקו ויבשלו עבורן. יש דיון מאוד ער סביב מועצת הנשים הזאת".

אבל לא כדאי לטעות, המצב בגדה המערבית רחוק מלהיות שגרתי, נורמלי ושלו. לא בהיבטים הביטחוניים, ובוודאי שלא בהיבטים הכלכליים. בכל פעם שישראל עוצרת את העברת כספי המסים הפלסטיניים לרשות, היא מגלגלת את החובות על התושבים. ״לכולם יש חובות כבדים,״ מסבירה הודא אבו-ערקוב, ״גם לי יש חובות. לא יכולתי לרכוש רכב בלי הלוואה. לפני כמה חודשים אימא שלי נזקקה לניתוח לב, והיינו צריכים לגייס 10% מעלות הניתוח, שזה 5,000 דולר (הרשות משלמת את היתרה של 90%, ע.ס), אז לקחתי עוד הלוואה מהבנק. הבעיה היא שהאחים שלי הם עובדי ממשלה, עובדי רשות, ולכל בכל פעם שממשלת ישראל לא משלמת את כספי המסים, הם לא מקבלים שכר ונכנסים לחובות. יכולנו להיות מעמד ביניים, אבל מעמד הביניים נמחק. בגלל הקושי הכלכלי, רבים הלכו לעבוד בעבודות שחורות".

השוק בחברון. צילום ענת סרגוסטי

אבו-ערקוב מעידה גם על שינוי מסוים בשיח, ועל הצורך של החברה הפלסטינית לקחת אחריות על גורלה: "יש מגמה מתחזקת של טרמינולוגיה של אי-אלימות. אנשים אומרים שגם זריקת אבנים היא טרוריזם. יותר ויותר אנשים מאמינים בהתנגדות לא אלימה, וזה כיוון חשוב בעיני. דרושה לנו אינתיפאדה לא אלימה, וזה מקומה של החברה האזרחית. הכוח בידי המדוכא לשחרר את עמו. מצד שני, אתם, הישראלים, עדיין רוצים שנעלם ונלך מפה, ואילו הפלסטינים מזמן כבר לא מחזיקים בעמדה הזאת".

מה לגבי פתרון שתי המדינות?

"80% מהצעירים הפלסטינים לא מאמינים בפתרון שתי המדינות, ומבינים שהפתרון הוא מדינה אחת. אתם לא יודעים עלינו כלום, ואילו אנחנו יודעים עליכם הרבה יותר. בטלוויזיה שלנו יש מבזק יומי של שעה עם דיווח ועדכון של החדשות מישראל. אצלכם אין דבר כזה. זה מה שאני אומרת במפגשים עם ישראלים. שצריך להשקיע בתמיכה ביכולת להביא שינוי שמבוסס על שוויון. אני בת מזל שיש לי יכולת להסתובב בעולם, אבל לא כולם במצבי. אני מאמינה בצורך שלנו, הפלסטינים, לנהל את הדיונים בקרבנו. לפתוח את הקשיים, ולדבר על המציאות ועל היכולת לשנות אותה. וגם אתם צריכים לעשות את אותו הדבר".

אז מה המסר שלך לשני הצדדים?

"אם אתם רוצים תקווה לשינוי צריך להרים את הראש ולהפסיק לפחד". 

**
"האם ראית את האופק לאחרונה" הוא יוזמה של קבוצה של צעירים שלקחה על עצמה בשנים האחרונות להרים בהתנדבות פרוייקט בסדר גודל לאומי: לשכנע כנגד כל הסיכויים את הציבור בישראל שניתן להתגבר על הייאוש ולהחזיר את התקווה לשלום.
בניגוד ליוזמות השלום ולארגוני השמאל הרבים, הקבוצה בחרה  בדרך לא שגרתית לממש את החזון וזאת על-ידי הצגת פתרונות לסכסוך הישראלי פלסטיני מפי האנשים הכי יצירתיים והכי לא צפויים מהארץ והעולם: פסיכולוגים, חוקרי מוח, כלכלנים מובילים, אמנים, היייטיקיסטיים, עתידניים והיסטוריונים.
החל מה-11 בדצמבר תתקיים סדרת אירועים שלהם גייסה הקבוצה את עשרת המרצים המובילים, היצירתיים והמעניינים ביותר בארץ (ובעולם) בתחומם, שהתבקשו להפיח מחדש את התקווה לשלום.
במסגרת הפרויקט צפויים להתקיים שלושה אירועי ענק בתל אביב, חיפה ובעוטף עזה עם מיטב המרצים: העיתונאי איתי אנגל, פרופ' דן אריאלי, פרופ' יורם יובל, העיתונאית פרנצ'סקה בורי, ד"ר אוריאל אבולוף, סמנכ"ל חברת סיסקו זיקה אב-צוק, הסוקר הפלסטיני חליל שקאקי, היזם גילעד סוויט, הפעילה הפמיניסטית הפלסטינית הודא אבו ערקוב, פרופ' נורית שנבל ועוד.

הרשות הפלסטיניתפמיניזם