העלאת שכר: למה אנחנו עדיין מפחדות לבקש את מה שמגיע לנו?

מי כאן לא היתה לא היתה במצב שבו רצתה קידום/ העלאה אבל לא הרגישה בנוח להתמקח עם המעסיק? עד לפני שבועיים אני בעצמי חשבתי שזה קושי שמשותף רק לי ולקבוצת החברות הקרובות שלי. לא תיארתי לעצמי את ממדי התופעה. אבל אז נשלחתי על ידי מהדורת השבת של ערוץ 13 לכתבה בנושא נשים ומשא ומתן בעבודה, והגילוי היה לא פחות משערורייתי – הנושא נבדק מחקרית, ומסתבר שהנתונים מראים שנשים – תחזיקו חזק – מנהלות משא ומתן מצויין עבור קולגה או מקום העבודה שלהן, אבל עבור עצמן מגיעות לתוצאות נמוכות מאוד.

ואם לא התעצבנתן עד עכשיו, אז תרשו לי לספר לכן על ניסוי שערכה רשת ABC NEWS: הרשת הציגה לנסיינים ראיון עבודה של גבר ואישה עם קו"ח זהים, שאמרו בראיון טקסט זהה לחלוטין (מילה במילה!). נחשו במי הנסיינים בחרו כאדם המועדף עליהם? מניחה שניחשתן נכון. הם ראו את הגבר כמקצוען אמיתי ואחלה גבר, ואת האישה כשתלטנית ואגרסיבית מדי.

המומות? בואו נמשיך: לאור הנתונים, החלטנו להעמיד במרכז הכתבה שלוש נשים סופר-מוצלחות, ולבדוק האם גם כשאנחנו מגיעות לתפקידים בכירים, עדיין "לא נעים לנו". התוצאות היו מדהימות. הן סיפרו באומץ וגילוי לב על ההתמודדויות שלהן בעבודה. מסתבר שהתחושה לא עוברת ככל שאת בכירה יותר. קחו למשל את אוה מדז'יבוז׳, אחת הנשים עם קורות החיים מהמרשימים יותר שתפגשו. מקוצר היריעה לא נרחיב על כל תפקידיה בעבר ובהווה כי זה יגיע לחצי עמוד, אבל בכל זאת בקטנה: יו"ר הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו, מנכ"לית מעריב, סמנכ"ל בשידורי קשת וכיום מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה. לא מישהי שהייתן חושדות בה שתחוש שלא בנוח בסיטואציה של מו"מ. ספוילר: האישה המרשימה הזאת שאוכלת מו"מים בעבודה לארוחת בוקר, התקשתה להתעקש על שכרה מול המעסיק שהיה לה, גם כשהרויחה פחות מהמנכ"לים שבאו לפניה ואחריה.

בדומה לה, רויטל הנדלר, מייסדת אתר ALL JOBS, סיפרה בכתבה שתקופה ארוכה לא הצליחה לבקש לעצמה העלאה בשכר מהדירקטוריון. וכשכבר אזרה אומץ, נענתה בשלילה (בחברה שהיא עצמה הקימה, כן?). אגב, אחרי שהתפטרה, המנכ"ל שהגיע אחריה הרויח כפול ממנה. גם אתן זזות עכשיו בחוסר נוחות בכסא?

וכמובן שיש גם את רונית כפיר, שדרנית גל"צ בעבר ומעצימת נשים בהווה. היא תופעת טבע שעשתה מהפיכה מאישה שלא היה נעים לה לדרוש את מה שמגיע לה, לאישה אסרטיבית שמלמדת היום נשים איך לעשות את זה נכון. תידבקו באנרגיות הג'ינג'יות שלה, מבטיחה.

אז למה בעצם זה כל כך קשה לנו? פרופ' תמר שגיא, פסיכולוגית חברתית מבי"ס איבצ'ר לפסיכולוגיה של המרכז הבינתחומי, הסבירה שכל זה מתחיל, איך לא, מהילדות: במחקר שנעשה הראו שילדות בנות שלוש ששיחקו ב"משחקי מלחמה" של בנים, נתפסו בצורה שלילית. לטענתה זה מבנה מציאות שבה הבנות מקבלות פידבק חיובי רק כשהן משחקות במשחקי "בנות": מטבח, טיפול בבובה וכו'. כעבור 40 שנה, כשאותה ילדה שהבינה ש"מלחמה זה לא לבנות" תגיע לנהל מו"מ עם המעסיק, היא תימנע ממחלוקות, תפחד להיתפס כקשוחה, שתלטנית, דומיננטית, ואז היא תוותר מהר מדי. אולי זה נשמע פשטני, אבל לשם הרבה מחקרים מצביעים ואפשר לכעוס על התוצאות, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות: בישראל 2020 נשים מרויחות כ 30% פחות מגברים. וחלק מהסיבות לכך נעוצות בדיוק בנושא שלשמו התכנסנו.

אז מה עושים? החדשות הטובות הן שיש הרבה מה לעשות. קטונתי מלתת טיפים, יש מומחים בתחום המו"מ שיודעים לעשות את זה טוב ממני, ואולי שווה להקדיש לזה טור בנפרד, אבל מה שברור הוא שמשהו כבר מתחיל לקרות: בינתיים, אווה מדז'יבוז' ממשיכה לכבוש יעדים כמו מטאור, רויטל הנדלר כבר יודעת לדרוש את מה שמגיע לה, ורונית כפיר יודעת מזמן מה היא שווה, ומלמדת אחרות איך לעשות את זה נכון. אז אולי השינוי מגיע לאט, מהפיכות לא קורות בן רגע – אבל גלגלי ההסטוריה כבר התחילו לזוז.

אווה מדז'יבוז'משכורתפערי שכר