הטובות לטיס? לא אם זה תלוי בצה"ל

לפני ימים אחדים הסתיים עוד קורס טיס וגם הפעם צעדו צעירים חסונים, גברים מסוקסים על מגרש המסדרים בטקס המסורתי שהפך כבר מזמן לאייקון.  כי מה לעשות, טייס במדים עדיין עושה לנו את זה כקולקטיב, כעם (לפחות החלק היהודי של העם). אבל מנתונים שפורסמו השבוע עולה כי רק אישה אחת בממוצע מסיימת בכל מחזור של קורס טיס למרות שאחוז המתגייסות לקורסי הטיס מגיע לעיתים ל – 30.

בקורסים רבים לא מסיימת אפילו טייסת אישה אחת את הקורס. אבל האם נשים פשוט אינן מתאימות לטיס? (קשה לי להאמין), או שקורס הטיס בפרט והצבא בכלל לא התאמץ כדי להתאים את עצמו לנשים?

16 שנים חלפו מאז החליט בג"צ, ב-1995 בהחלטה תקדימית שאין להפלות על רקע מגדרי רק בשל ההבדל המגדרי, וקבע שהעותרת, חיילת צעירה ואסרטיבית בשם אליס מילר, באמצעות האגודה לזכויות האזרח, צודקת בדורשה שוויון בשפיץ של השירות הצבאי – הלא הוא קורס הטיס. בעקבות עתירתה נפתחו שערי הקורס בפני נשים.

מבחינה חברתית "תעודת" טייס צבאי עדיין נחשבת לדובדבן שבקצפת, למותג בעל ערך חברתי גבוה. אבל בשנת 2011, כשבעולם המערבי זה כבר ממש לא אטרקציה לראות אישה טייסת, ישראל צועדת הרחק מאחור. שהרי בחיל האוויר של ישראל, כשאומרים טייסת, לא מתכוונים לטייסת. טייסת של חיל האוויר היא להק מטוסים, ולא טייס ממין נקבה.

מאתרים בנים – הבנות צריכות לבוא לבד

עד לאחרונה רק הבנים שנמצאו מתאימים קיבלו זימון לקורס טיס. הבנות לא. בנות שרצו להתקבל לקורס נאלצו לבצע מהלך אקטיבי ולפנות בעצמן. זה כמובן לא רק מעמסה מיותרת על הנשים, זו גם מסננת לא הוגנת ובוודאי שאינה שוויונית.

מה גם שבמגזרים רבים בקרב הציבור היהודי בישראל, נחיתה של הזמנה לקורס טיס בתיבת הדואר מנפחת מאוד את האגו. כשנערה, שנתפסת מראש כחלשה יותר חברתית, חולמת גם היא על הכנפיים הכסופות, היא נאלצת לעשות מעשה. כלומר, היא נאלצת להתגבר על חסמים, היא צריכה להיות בעלת ביטחון עצמי גבוה ולהאמין בעצמה וביכולותיה ולפנות בעצמה לצבא.

יתרה מכך, נערות מתאימות שלא מעלות על דעתן שילכו לקורס טיס, לו היו מקבלות זימון מהצבא, יכול להיות שהיו שוקלות לעשות זאת. זה יותר קל כשההחלטה מתקבלת במקום אחר, זה מאוד מחזק כשמישהו חושב שאת מתאימה, הרבה יותר מאשר להציע את עצמך. אז את זה הבינו בצבא רק לאחרונה, כשראו כמה מעט בנות באות לקורס.

מגיעות. לא מסיימות

עוד מתברר, שנשים שכבר מתקבלות לקורס – נושרות ממנו. כלומר: אחוז הנשירה של בנות גבוה בהרבה מזה של הבנים. ולכן עולה השאלה: האם קורס הטיס אכן הותאם גם לנשים? הרי ההבדלים בין גברים ונשים אינם רק הבדלים פיסיולוגיים.

נשים לא רק יותר חלשות פיסית ויותר קטנות במימדים מן הגברים. יש הבדלים יותר עמוקים בין שני המינים. האם מדדי ההצלחה בקורס נתפרו למידותיהם של גברים: תחרותיות, הסתכלות דו-קוטבית על העולם (משחק סכום אפס), או שניתן ניקוד גם למאפיינים החזקים של הנשים: חלוקת קשב גבוהה, יכולת הכלה גבוהה ועוד. העובדה שמעט מאוד (אם בכלל) נשים מסיימות את קורס הטייס מעידה יותר מאלף עדים ובדיקות שהקורס לא הותאם לנשים.

אבל קורס הטיס הוא רק דוגמה אחת מכלל המקצועות הצבאיים, והוא מוביל אותנו לשאלה הרחבה: האם היום, בשנת 2011, אנחנו יכולים באומץ לומר שהצבא שוויוני ובנוי גם לנשים? האם אנחנו יכולים לומר שהצבא מעניק הזדמנות שווה לנשים כמו לגברים? או שהצבא נותר כשהיה, ונשים שרוצות להתקדם במסלולים שהיו עד עכשיו מסלולים גבריים, חייבות להתאים את עצמן לכללי המשחק הגבריים.

כלומר: נשים שרוצות להצליח בצבא (ולא בתפקידי פקידות ואולי משפטים) צריכות לא רק להיות חזקות יותר פיסית, גדולות יותר במימדים, אלא בעלות תכונות אופי גבריות יותר: תחרותיות, כוחניות ועוד.

השאלה הזאת חשובה משום שהצבא הוא אחד המנגנונים החשובים למוביליות חברתית, הצבא הוא אחד המנגנונים החשובים לרישות חברתי והוא מעניק למי שבחרו במסלול הצבאי כקריירה, ולמי שהתקדמו בסולם הדרגות את הרשת החברתית החזקה בישראל.

ראו למשל את הקשר בין ראש הממשלה נתניהו לשר הביטחון, ברק. הקשר החזק ביניהם נוצר אי שם בשנות ה-70, כששניהם שירתו ב"יחידה", הלוא היא סיירת מטכ"ל המיתולוגית. שם למדו עבודת צוות, למדו לסמוך זה על זה ורק על אנשים מסוגם.

והקשר הזה, מסתבר, חזק יותר מכל קשר אחר שנבנה אחר כך בחייהם. יותר מכך: כמות הגברים במיל. שמשולבים בתפקידי מפתח במערכות האזרחיות הוא עצום: בפוליטיקה, בכלכלה, בחברות ממשלתיות ואפילו במערכת החינוך. הצבא הוא מקור מרכזי להתקדמות גם בחיים האזרחיים. ומכאן חשיבותו הכלל חברתית.

ואיפה הנשים?

לכן השאלה הזאת חשובה: האם הנשים זוכות לאותה הזדמנות לייצר את הרשת החברתית המחזקת הזאת? לא בטוח, ואפילו בטוח שלא. רק לאחרונה מונתה אישה ראשונה לתפקיד אלופה בצה"ל. אין ספק שזו הייתה בשורה משמחת למאבק לשוויון מגדרי.

אבל זו אישה אחת בפורום שכולו גברים. הרי כולנו עברנו את החוויה המפוקפקת והמחלישה הזאת של להיות אישה יחידה בפורום שכולו גברים. כולנו יודעות כמה זה קשה, כמה קשה לנו להביע את עצמנו בפורום הזה, כמה קשה לנו להבין את הסבטקסט, כמה קשה לנו להתאים את עצמנו לכללי המשחק, לשיח, לתפיסת העולם.

ולכן השאלה היא עד כמה היא, האלופה ברביבאי, כאישה יחידה בפורום גברי, ובארגון היררכי וגברי מובהק באופיו – עד כמה היא יכולה באמת להיות היא? עד כמה היא יכולה להשפיע ולהביא לתוך הארגון את החוויה הנשית? או שהיא תיאלץ, ואולי כבר נאלצה, לאמץ את דפוסי ההתנהגות הגבריים, ולשחק בכללי המשחק שהם קבעו.

השאלה עד כמה תצליח האלופה החדשה לא רק לשמש מודל חיקוי לנשים אחרות, אלא לעשות בפועל כדי לקדם נשים אחרות בצבא. התפקיד הזה מוטל עכשיו גם על כתפיה, כי היא שם.

ולכן, כל זמן שהצבא כאן, וכל זמן שהצבא משחק תפקיד משמעותי בחברה בישראל, אני מציעה לקברניטי הצבא, ולאלופה אורנה ברביבאי, ראש אכ"א  החדשה, ללכת וללמוד. אני מציעה להם לקרוא מחקרים בנושא מגדר (ויש כבר גוף מחקרי לא קטן), לדבר עם חוקרות, ולהבין באמת ולעומק למה כל כך מעט נשים מתגייסות לקורס טיס, ובעיקר מדוע כל כך הרבה נשים נושרות מקורס טיס.

אני מציעה לצבא בכלל ולחיל האוויר בפרט לבדוק את עצמו ועד כמה הוא נגיש גם לנשים. כי עד שהצבא לא יבין את הנושא לעומק ויעשה את השינוי הדרוש, עד אז אי אפשר לצפות שהשוויון יקרה מעצמו.