דנה ספקטור: "הסתכלתי עמוק על החיים שלי וכאב לי להבין שאני לא במקום טוב כמו שחשבתי"

משבר הקורונה פגע קשות בנשים בעולם התעסוקה, ורובנו צריכות להמציא את עצמנו מחדש כשהעתיד עדיין לוטה בערפל. כדי לחשב מסלול יחד, התקבצו באירוע הזום של און לייף 'נשים בעולם העבודה של המחר', אושיות מעוררות השראה שסיפרו כיצד הן הצליחו להרים את עצמן למרות הקשיים. אחת מאותן נשים היא דנה ספקטור. העיתונאית שהטור השבועי שלה כבר הפך לאורים ולתומים של נשים רבות, נאלצה להתמודד בעצמה עם אתגרים לא צפויים שהנחיתה עליה המגיפה העולמית. בשיחה פתוחה עם מנחת האירוע מיה איידן, היא חשפה את השינויים שנכפו עליה ואת נקודות האור שגרמו לה דווקא לחבק את השינוי.

כולנו עברנו קשיים לא צפויים מאז שהקורונה התפרצה, איך עברה עלייך השנה הזאת?

"זה כמו אוגר שרץ על גלגל וזורקים לו גזר מדי פעם, זורקים לו גם מקל מדי פעם ופתאום הוא עוצר. אז פתאום עצרתי והתחלתי להסתכל ממה מורכבים הדברים האלה שלא שמתי לב אליהם בכלל, מה בעצם השגתי עד עכשיו ומה שיקרתי לעצמי שהשגתי עד עכשיו. הדבר הראשון שהבנתי במישור העבודה שאני לא פוחדת. אני חושבת שהייתי קצת בסרט, פתאום שזה נעצר. אני המשכתי לעבוד, לא הוצאתי לחל"ת, תודה לאל, לא עשו לי את מה שעשו להרבה נשים צעירות ומדהימות שלא מגיע להן שיוציאו אותן לחל"ת אבל העבודה השתנתה מאד מהר".

דנה ספקטור. צילום: דויד סקורי

מה זה אמר מבחינתך?

"הובהר שצריך לנפק, שאני צריכה להוכיח את המשכורת שלי. אני צריכה לנפק מלא מלא חומר, אני צריכה לרוץ יותר חזק מתמיד ואני צריכה להוכיח את עצמי יותר מתמיד. התחלפה ההנהלה וחזרתי קצת להיות בת 20. פתאום הבנתי שאני בת 49 ואני קצת חוזרת אחורה להוכיח את עצמי וזה כאב נורא. אני חושבת שנשים בגילי, על סף ה-50, קשה להגיד את זה, הן מרגישות כמוני. הקורונה עשתה לי ריאליטי צ'ק והבנתי שאני עוד שנייה עובש, אני צריכה לעבוד קשה כמו בגיל 20, לנפק כותרות ולרצף את העיתון כי צריך למלא אותו, אין שום משמעות להגיגים הקסומים שבי".

דווקא לנקודת המבט שלך בטח שיש קסם.

"לקח לי זמן להבין מה אני צריכה לעשות. חשבתי שאני צריכה להביא כל מיני ידיעות חשובות על מקדם R, יש מגפה עולמית ואתה אומר לעצמך איך אתרום למגפה העולמית הזאת? חשבתי שאני צריכה לנסוע לכפרים ערבים ולראות מה קורה שם. לאט לאט הבנתי, גם סוג של צניעות מחודשת, שהתפקיד שלי הוא לדבר כרגע, כי קורונה יצאה לאנשים מכל החורים ודי שמעו הכול וקצת צניעות. תשבי ותבדרי, תחשבי על דברים מצחיקים, עצובים, מעניינים, אל תנסי להיות חשובה במגפה הזאת".

השקט הזה ופתאום השינוי הגדול הזה לא גרם לך דווקא לחשוב ש'אוקי עשיתי את שלי, אני יושבת טוב ואני מביאה את המשהו המיוחד הזה שלי'?

"בישראל אף אחד לא יושב טוב, זאת האמת ובאהבה אני אומרת את זה. עכשיו כשאני מסתכלת לאחור אני אומרת וואי יכלתי להיות פוצה נפוצה בעצמה ויושבת על זרי דפנה שלא קיימים ושנה אחרי זה היו מפטרים אותי אז איזה יופי".

זה עשה לך טוב? ריאליטי צ'ק וגם ריענון כזה?

"אני חושבת שכן. אני חושבת שזה נורא טוב להשתנות. ברגע שאתה מפסיק להשתנות אתה מת, או שאתה נהיה עלוב, מאבד מודעות. אני מאד שמחה שחזרתי לשוחות. אני שמחה על הצניעות הזאת".

תני דוגמה למשהו שהשתנה, משהו שכבר לא עשית והבנת שזהו.

"אני נזכרת שזה היה לעבוד מהבית ולראות את הילדים כמו שהם. אנחנו כל יום מאפסנים אותם בארונית של איקאה ואומרים סבבה מישהו אחר. אתה רואה הכול כמו שהוא, מן הרמת מסך כזו".

גם היה שקט ופתאום הפסיק הרעש ושמעת דברים שלא שמעת?

"ראיתי את המקומות בהם אני מחפפת בתור אימא, יושבת לי על כיסא דמיוני שאני אימא סבבה, אני אימא מאפשרת, אימא נחמדה".

כמה ביקורת.

"זו האמת. הרבה אימהות מרגישות כמוני כשאנחנו מסתכלות על הילדים שלנו כשהם בבית. מה הם עושים עם הקורנפלקס? כמה הם נחמדים לאחים שלהם? ראינו אותם כמו שהם במסגרת של 24/7 וראינו את המקום שלנו כאימהות".

הגעת לרגע שחשבת על שינוי מקצועי ממש?

"כן, אני חושבת על זה עד היום. בצורה הכי עמוקה, אין דבר כזה עובד חיוני, אני לא רופאה, לא מצילת חיים, קשה לי לדבר על זה בלי לדמוע קצת, מול הרופאים, אני לא אחות, אני לא סניטרית, אני לא… אין עבודה חיונית, אני לא באמת עובדת חיונית, נתנו לי להמשיך לעבוד".

אני זוכרת שקראתי טור שלך כשהתגרשתי, זה היה סוף שבוע נוראי, והטור הזה הציל לי את סוף השבוע. אני זוכרת שקמתי ואמרתי אוקיי, אני לא לבד. כתבת בדיוק מה שהרגשתי. אז את כן חיונית.

"איזה כיף, אז אולי אני אמשיך להיות חיונית ככה. זה היה לי מקסים מה שאמרת עכשיו. איזה כיף שיש נשים בעולם, באמת. יש בי איזה משהו שאומר שהשלב הבא הוא לעשות משהו משמעותי יותר  ואני חושבת להיות סוג של מטפלת אולי, אחרי שאני אלמד".

מטפלת זוגית?

"זוגית אולי, שאישה מדהימה כמוך לא תרגיש לבד שהיא מתגרשת, שהיא תגיד אני נמר מהמם והולכת לטרוף את העולם עם כפית, כמו שבוודאי עשית בסוף. שתהיה משמעות למה שאני עושה, כן, בהחלט. אני חושבת שהניעור הזה הוא נורא גם אופטימי באיזשהו מקום. אני שמחה שהסתכלתי עמוק על החיים שלי ואני שמחה שראיתי שאני קופאת על שמריי הרבה זמן, אני שמחה שהצצתי שנייה על מי אני, כמה אני באמת עושה וכמה אני באמת עובדת ובמה אני חיונית ובמה לא. אני שמחה. קיבלנו הזדמנות לרגע אחד לראות את העולם כמו שהוא בלי השקרים והמריחות ולהעמיק. נגמלתי משופינג, רק היום הלכתי לחנות וינטג' וקניתי לעצמי ולבת שלי ג'ינס. הייתי שופוהוליק ממש.

שקיות בבגאז'?

"כן, עד לרמה שהיו מרחמים עליי, הנה זאת עם השקיות".

השנה הזאת שינתה את זה?

"לגמרי".

את מבשלת?

"כן. פתאום הבנתי כמה קל לעשות לחם. איך עבדו עלינו כל השנים האלה מאפיות בוטיק שלוקחות 39 שקל על לחם עם קצת גרגרים, זה כל כך קל. אני גם יודעת מחירים של דברים, זה כיף לדעת כמה עולה חבילת קמח. אני שתמיד הייתי צריכה לקנות ממאפיית בוטיק ויש לי כך וכך בגדים עכשיו לובשת רק יד שנייה ולא קונה יותר זארה חדש כי יש מספיק בגדים על הכדור הזה ואני רוצה ללבוש מה שלא יזהם יותר מדי. השתניתי, זה כיף, אני שמחה ממש".

מה את לוקחת איתך קדימה?

"לא יודעת, מה את?"

מין ידיעה עצמית וביטחון עצמי שאני צריכה להקשיב לעצמי, ובדרך כלל כשאני מקשיבה לעצמי בלי הרעשים מבחוץ, זה נופל טוב".

"אני מסכימה איתך. מה אני לוקחת? לא לקפוא. אני נורא ברחנית, הגעתי לשלב 1699 בקנדי קראש, ברחתי לקניות, ברחתי כל החיים מהמציאות וממה שכואב, אני ברחנית מהכל. אני בורחת מעימותים עם הילדה שלי. יישרתי מבט וראיתי מה שכואב, וכאב מאוד להבין שאני לא במקום טוב כמו שחשבתי. שאני אישה בת 50 שאולי תצטרך עוד מעט למצוא קריירה שנייה. זה כאב אבל זה עדיף מהבריחות האלה, אין בהן שמחה ואין בהן עצב, כי כשאתה לא רוצה להרגיש כלום אתה לא מרגיש לא את הטוב ולא את הרע, ועכשיו אני מרגישה הכל".

 

דנה ספקטורידיעות אחרונותנשים וקורונה