הסיפור מעורר ההשראה של נטע ויזל: מפיתוח מנהלים למרוץ למאדים

הסיפור של נטע ויזל מתחיל ברצון ברור לעבוד בחיפה ונגמר בהרצאות בהולנד, וצרפת וחלומות על מאדים. היא בת 41, אמא לשלושה ילדים ששימשה בשנים הראשונות שלה בעולם העבודה כמנהלת HR בחברות הייטק ובהמשך שימשה סמנכ"לית משאבי אנוש במפעל ייצור בגבול הצפון, עד שהגיעה הצעה לא שגרתית מהטכניון ששינתה את מסלול חייה.

"חיפשו מישהי עם רקע בפיתוח ארגוני להיות שותפה בהקמה של יחידה חדשה בטכניון של המרכז הבינלאומי, מה שהיום כבר כולל אלפי סטודנטים בינלאומיים שמגיעים ללמוד במגוון תוכניות באנגלית בטכניון ועם שלוחה של הטכניון גם בניו יורק באוניברסיטת קורנל וגם בסין. כשהצטרפתי היו אולי שישה סטודנטים בינלאומיים בקמפוס ואף אחד לא ראה אותם ולא שמע אותם".

נטע ויזל, מתוך אלבום פרטי

זה היה בשנת 2009, ויזל, אז בת 30, בדיוק הייתה בחופשת לידה אחרי שילדה את בנה הבכור. "פתאום מצאתי את עצמי מתפעלת יחידה של 250 עובדים, עם צוות ישיר של 15 עובדים ואחרי 5 שנים בהן רציתי לחזור לקריירת ה HR שלי, קיבלתי הצעה מתוך הטכניון מהמכון לחקר החלל, לנהל פרויקט של סוכנות החלל הישראלית ושל משרד המדע בשיתוף עם נאס"א – לארח את אוניברסיטת החלל הבינלאומית כאן בישראל. וזה אחרי שנים של מאמצים לשים את ישראל על המפה ולהביא את הפרויקט הזה אלינו לארץ".

אוניברסיטת החלל הבינלאומית היא מוסד אקדמי נחשב ביותר לתארים מתקדמים בתחומי חלל (ה.ר.כ). "בארץ מכירים בעיקר מהנדסי אווירונאוטיקה וחלל אבל יש הרבה יותר מזה, וזה פשוט פתח לי את הראש לגמרי לעולם הגדול, אפילו שעבדתי בחברות גלובאליות זה היה תחום חדש לגמרי עבורי. ניהלתי פרויקט של 5 מיליון אירו וצוות מבוזר גלובלי של 35 אנשים מכל העולם".

ויזל מרצה באוניברסיטת החלל הבינלאומית בצרפת. צילום פרטי

מבחינת ויזל פרויקט כזה כלל לא היה בתכנון או בחלומות. "הסיבה שלקחתי בכלל את הפרויקט הזה היא תחושת השליחות. הם לא ידעו אבל הם לחצו לי על כפתור של 'משימה לאומית' וזה כפתור שעובד אצלי חזק. הלכתי על זה ובאמצע גם הייתה חופשת לידה של 3 שבועות עם הילדה השלישית ובעלי שירד ל- 80% משרה ל- 3-4 חודשים כי אשתו  המשוגעת באיזו משימה לאומית משוגעת. ניהלתי את הפרויקט הזה ונפתח לי העולם. פתאום הבנתי שחלל זה לא רק מהנדסים, יש פסיכולוגים של חלל, יש ארכיטקטים, יש משפט וחלל, יחסים בינלאומיים, מדהים. עולם שלם נפתח לי ואני הייתי מהצד שצריך לנהל את הצד הלוגיסטי של הסיפור ולא מהצד האקדמי", היא מספרת. 

לצד הגילוי על עולם החלל, ויזל סוף סוף הבינה שניהול זה לגמרי צד משמעותי אצלה: "בסוף הפרויקט אנשים מכל העולם שלא חייבים לי שום דבר, שאין להם שום חיבה מיוחדת לישראל ועושים את מה שאני רוצה כמו מבצע צבאי, אמרו לי 'תודה' ו'נהניתי', אז הבנתי שכנראה אני גם יודעת לנהל, בלי שהתכוונתי לזה לאורך השנים".

 "YOU GET IN LIFE WHAT YOU HAVE THE COURGE TO ASK FOR"

(Oprah Winfrey)

קהילת החלל הישראלית והעולמית מיהרה לחבק את ויזל וביקשה לצרף אותה לשורותיה. בתום הפרויקט היא קיבלה הצעה ממי שניהל ביחד איתה את הפרויקט מטעם נאס"א לבוא ולהיות מרצה אורחת באוניברסיטת החלל הבינלאומית. "זה היה נראה לי כל כך הזוי שפירשתי זאת כנימוס אמריקאי ובטח אין סיכוי שהוא התכוון לזה אז פשוט לא עניתי לו למייל. עברה שנה, ופתאום הוא שולח לי שוב מייל "אולי השנה תרצי לבוא להרצות?" ואז אמרתי כבר לבעלי 'תקשיב, יכול להיות שהוא רציני', אז הוא אומר לי 'איך לא אמרת לי שנה שעברה? פספסת שנה, היית יכולה לנסוע כבר בשנה שעברה'. מדהים, פשוט לא האמנתי, זה היה נראה לי לא הגיוני".

היא החלה להרצות בהולנד, במחלקת Management & Business של האוניברסיטה, ושם היא מעבירה סדנאות והרצאות מידי קיץ. הקיץ היא צפויה לנסוע לצרפת לשבוע ובשנה הבאה היא מקווה לנסוע לפורטוגל. אבל הקשר שלה לעולם החלל לא מוגבל לאקדמיה. לפני 3 שנים הוקם בישראל מרכז D-MARS , מרכז להדמיות חלל במכתש רמון. בעולם קיימים מספר מרכזים כאלה שמאפשרים לחוקרים 'להתאמן' על מתנדבים בלדמות את החיים על המאדים כחלק מהמרוץ לכוכב הרחוק.

ויזל במרכז הדמיות חלל דימארס במכתש רמון. צילום באדיבות המצולמת.

"מגיעים לפה חוקרים ואסטרונאוטים מיועדים מכל העולם למשימות הדמיית חלל בתנאי בידוד מוחלט. לא מחשב, לא טלפון ולא כלום, עוזבים את כל החיים שלהם, ואני מדברת על אנשים שיש להם חיים. נגיד אחד שהוא רופא שהוא גם מדריך טיולים, אחד שהוא חוקר מוח, מנהל בכיר במשרד החוץ, וכולם באים ביוזמתם ובהתנדבות למשימות הדמיית החלל האלו. בין אם זה כי הם רוצים לקדם את המסע של האנושות למאדים, בין אם זה כי הם רוצים לקדם את חקר החלל, או שהם אנשים כמוני שפשוט רוצים לקדם את החלל הישראלי".

בעצם הדמיות החלל האלו נועדו בשביל החוקרים על הקרקע לאסוף עוד ועוד נתונים לקראת המשימה העתידית שיום אחד תבוא, אלוהים יודע מתי.

"ההערכות מדברות על זה שזה יקרה בשבע השנים הקרובות".

אלו לא אנשים שיהיו אסטרונאוטים?

"זה גם יכול להיות בסיס טוב להיות אסטרונאוט. הפרופיל של אסטרונאוט זה כבר לא מה שהיה פעם ורקע במשימות הדמיית חלל, גיאולוגיה, ביולוגיה או פסיכולוגיה כבר הופך רלוונטי לפחות כמו רישיון טייס. אני משמשת כראש חטיבת מדעי ההתנהגות במרכז, אחראית על מיון ושיבוץ המתאימים למשימות ותפקידים והכשרה לתקשורת והשפעה מרחוק בתנאים של עומס, לחץ, אי וודאות וריחוק. מצלצל מוכר משנת הקורונה שעברה עלינו?"

את מרבית שעות ה'חלל' שלה היא עושה בהתנדבות. ביומיום היא יועצת ארגונית שמפתחת ומנחה סדנאות עבור מנהלים וצוותים ומלווה הנהלות, מנהלות ומנהלים. בזמן הפנוי שאין לה היא גם עושה מילואים. "אני פסיכולוגית צבאית בצנחנים, בצבא הייתי מדריכת חי"ר בצנחנים ועשיתי עוד מילואים 10 שנים ואז אמרתי להם 'תקשיבו, הכל טוב ויפה, אבל יש לי כבר שני ילדים ואני בטוחה שיש מי שיכול לבנות את האימונים ולנהל את המטווחים. אם אתם רוצים יש לי מקצוע, אני סוציולוגית ארגונית'. הייתי בטוחה שייקחו את המידע הזה ויזרקו אותו לפח, ואז חזרו אליי ואמרו לי שמזמינים אותי להכשרת פסיכולוגים צבאיים במילואים. אני מעורבת בכמה פרויקטים של איתור ופיתוח פיקוד, והכל מתקשר לי לאותם תחומים שמרתקים אותי".

בישראל מספר הנשים שמתעסקות בחלל רק עולה משנה לשנה. לפני שנתיים הוקמה עמותת Wispace woman in space ביוזמה של נילי מנדלבליט. אחרי שישבו בכנס אילן רמון לחלל ונדהמו לראות איך אין ייצוג נשי בשום פאנל בכנס, ייסדו מנהיגות החלל הישראליות את העמותה במטרה לייצר הוגנות מגדרית בסקטור החלל הישראלי. "ראשית אנחנו עוזרות אחת לשנייה למצוא עבודה, כל אחת בקשרים שלה ובארגונים שהיא עובדת. שנית, כשאנחנו שומעות על כנסים בארץ ובעולם אנחנו מאוד מנסות לקדם אחת את השנייה להשתתף, שואלות 'מי רוצה'? 'מי מומחית'? ומאוד מעודדות אחת את השנייה לפעולה. אני לדוגמה מצאתי את עצמי מציגה בכנס האסטרונאוטיקה הכי גדול בעולם, ה- IAC בדובאי רק בגלל שאחת ממייסדות העמותה ויו"ר העמותה הנוכחית, דנה לין, פשוט אמרה לי 'בואי, אנחנו כותבות מאמר ביחד ואת הולכת להציג', ופשוט לחצה עליי. זה ממש קרה בזכות הלחץ שלה. אנחנו באמת רוצות לעזור אחת לשנייה".

סדנת יזמות חלל של סוכנות החלל הישראלית

בשלב הזה אפשר היה לסיים את הריאיון ואת סיפור ההשראה הטמון בו אבל הסיפור של ויזל מורכב יותר. בגיל 27, כשהיא עובדת משרה מלאה באינטל תוך כדי כתיבת מחקר התזה שלה לתואר שני בסוציולוגיה ארגונית, התפרצה אצלה תסמונת פיברומיאלגיה. "אם הייתי הולכת לפי הלוגיקה של מה שאני מסוגלת לעשות, הייתי עכשיו נכה של ביטוח לאומי בבית ולא היו לי ילדים. אבל אני החלטתי שאני לא מוותרת על החלומות שלי וכל מה שאני רוצה לעשות אני עושה, גם אם זה קשה. אני תמיד אומרת לעצמי בראש 'הבחירה בידיים שלי', בכל רגע נתון אני יכולה להגיד 'תעצרו, אני יורדת', אבל אני בוחרת שלא. אני בוחרת לעלות ולטפס על עוד הרים גם אם זה קשה, וקשה כל יום".

את לא הראשונה שאנחנו שומעות על התפרצות של מחלה כזו או אחרת אצלה בתחילת מסלול הקריירה

"כן. ואני חייבת להגיד שבשנים האחרונות יוצא לי יותר ויותר לפגוש נשים בגילאים הללו, שהתפרצה אצלן הפיברומיאלגיה שגם עוברות איזשהו משבר וממש רואים את זה כאיזושהי נקודת מעבר, אם הן מצליחות להתמודד או לא מצליחות. הרבה מנהלות משאבי אנוש שאני מלווה, או מנהלות שאני מלווה, חוות איזשהו משבר סביב הגילאים האלה אבל לא חושפות את הקושי ומתמודדות לגמרי לבד. פתאום החיים מכים בך והשאלה היא לא כמה פעמים נפלת או כמה חזק נפלת אלא איך את בוחרת לקום". היא אומרת וחיוך מתפשט על פניה. 

"עבדתי במשרה מלאה באינטל, הייתי לקראת סיום תואר שני, טיילתי המון, הלכתי למכון כושר כל יום, עשיתי מלא מילואים. ובתוך כל זה אני חוטפת מחלת נשיקה באינטל. היה גל אצלנו באופן ספייס, ובניגוד לאחרים שהבינו 'חטפתי מחלת נשיקה אני הולך לנוח ולהחלים חודש בבית', אני פשוט המשכתי והמשכתי עד שזה פגע במערכת עצבים מרכזית, ואז זה הגיע למצב שפשוט הושבתתי לגמרי. אובחנתי עם פיברומיאלגיה ועם תסמונת תשישות כרונית, וקיבלתי נכות מביטוח לאומי, וכל המחקרים גם הראו שהריון עלול להחמיר את מצבי. הייתי שנה בבית, חולה ברמה של לא מסוגלת להרים את השקית זבל ולזרוק אותה. היה צריך שכל החיים ייעצרו כדי שאני אראה באמת מה חשוב", היא מודה בצער. 

ללמוד לעצור. ויזל בטיול

"בעלי שהכיר אותי בדיוק כשחטפתי את מחלת הנשיקה הספיק להכיר אותי רק מהסיפורים כשעוד התכתבנו, 'היא במילואים', 'היא עובדת', 'היא עושה תזה', עד שהוא כבר הגיע לשלב שהוא פוגש אותי, חליתי במחלת הנשיקה ופתאום אנחנו עוברים לגור ביחד ואני תקועה על הספה. לא בדיוק הטיפוס שהוא חשב", היא מספרת. "וכשהייתי בבית שמתי לב לכל מיני דברים שלא הבחנתי בהם קודם, כי נסעתי מהר מידי. לדוגמה, תמיד הייתי חובבת כלבים ושונאת חתולים ופתאום נהייתי בן אדם שכל מה שיכולתי לעשות זה להגיע לספסל מחוץ לבניין וגם זה לקח לי 10 דקות, והייתי יושבת על הספסל ומלטפת חתולים, הזוי".

אבל לא אחת כמוה תרפה ידיים או תוותר על החלום להביא ילדים לעולם בעצמה. אני פשוט זוכרת את עצמי יום אחד מרימה את עצמי בקושי מהספה, טורקת את הלפטופ ואומרת לבעלי, 'לא מעניין אותי, אני לא הולכת להיות נכה ואני לא הולכת לעשות פונדקאות, אני הולכת לעשות את כל מה שאני רוצה ואם יהיה קשה, יהיה קשה!'"

בהמשך היא חזרה לעבוד בתפקיד סמנכ"לית משאבי אנוש וחברת הנהלה בחברה גלובאלית: "זה היה באזור תעשייה שלומי ואני גרתי בחיפה. מצאתי את עצמי פשוט יושבת באוטו בערב לפני תחילת הנהיגה חזרה ובוכה, בוכה, בוכה, כי פיזית אני פשוט סבלתי וכל היום החזקתי והייתי גיבורה, ובערב התפרקתי מהסבל. אבל לא ויתרתי כי לא רציתי לוותר על מה שאני רוצה לעשות. להיות בבית היה לי קשה יותר".

בשלב הזה אנחנו חוזרים לתחילת הכתבה, לחלום הזה שלה למצוא עבודה קרוב לבית בחיפה. "חיפשתי תפקיד קרוב לבית, זה היה היעד מבחינתי. אם היו אומרים לי לנקות רצפות כנראה שהייתי עושה את זה, רק שיהיה קרוב לבית כדי שאני אשרוד פיזית. אבל גם התפקיד הזה (בטכניון) גדל מאוד מהר לדברים אחרים שיצרתי מהם".

אחרי שני הריונות בתוך שנתיים וחצי, ושני בנים בריאים, הרופאים ייעצו לה בכל לשון של בקשה לעצור. זה קרה בעקבות ההריון השני במהלכו אושפזה עם סיכון לשבץ ולחץ דם גבוה. "גם המשפחה אמרה 'תגידי תודה שיש לך אחד', אבל פשוט הרגשתי שיש לי עוד כל כך הרבה אהבה, פשוט לא יכולתי לחיות עם המחשבה שאני אעצור".

משפחת ויזל, צילום משפחתי

את הבת השלישית, קרן, היא ילדה לפני חמש שנים במהלך ניהול אירוח אוניברסיטת החלל הבינלאומית בישראל. "הגיעו אנשים מכל העולם לראות את המקום. הגיעו מנאס"א ואוניברסיטת החלל הבינלאומית וראו אותי עם ההיריון המתקדם והיו בטוחים שזה קטסטרופה, 'זהו נדפקנו השנה'. לפניי התפקיד של ניהול אוניברסיטת החלל הבינלאומית היה תפקיד של גברים בגיל 50. הייתי צריכה לטוס לארה"ב, כי מי שמנהל את הפרויקט תמיד נוסע קודם למדינה המארחת שנה לפני כדי ללמוד. הגעתי לשם עם בחילות היריון של תחילת היריון, עם ג'ט לג, כפכפי פליפ פלופ ואני זוכרת את ג'ון שניהל את הפרויקט מהצד של נאס"א, נותן בי מבט מלמעלה למטה, מסובב את הראש ובקושי מתקשר איתי".

כשהפרויקט מתחיל בישראל היא רגע אחרי לידה, מוותרת על מרבית חופשת הלידה. בעלה אלדד נמצא שם עם תינוקת ושני פעוטות בעוד היא מנהלת מסביב לשעון צוות של 35 אנשים מכל העולם במשך חודשיים וחצי.

והמחלה לאורך השנים החמירה כפי שחזו הרופאים?

"בניגוד לכל המחקרים, אחרי הלידה הראשונה מצבי השתפר מאוד. נשטפתי בכל כך הרבה אהבה והתרגשות שפשוט עם כל העייפות וכל הדברים שקורים אחרי לידה, הרגשתי הרבה יותר טוב, הייתי ממש מאושרת. ההיריון השני כבר היה יותר קשה, כי כבר יש ילד וזה כבר תשישות מצטברת, בטח אם את עובדת תוך כדי. בלידה השלישית זה היה עוד יותר קשה".

כשהפרויקט נגמר היא פשוט קרסה. "הייתי צריכה ממש להרים את עצמי מהמיטה, עד כדי כך הייתי גמורה. האדרנלין במהלך הפרויקט היה בשמיים ואז כשזה נגמר, הייתה נפילת מתח מאוד גדולה פיזית ונפשית. עם עזיבה כואבת מאוד של מקום העבודה (הטכניון), זה ממש שבר אותי. אבל גם במקרה הזה היה לי ברור שמתקדמים הלאה".

בואי נתעכב על הנקודה הזאת. המצב מדכא, הגוף בוגד בך, את עוזבת מקום עבודה עזיבה כואבת אחרי שהקרבת כל כך הרבה, למה היה ברור לך שמתקדמים הלאה?

"כי אין אופציה אחרת, ותמיד מצאתי סיבה לקום. את מדברת עם ילדה רביעית, שגם ככה גדלה די לבד וידעה להתמודד לבד עם חרם שהיה עליה בבית הספר מכיתה א' עד ו'. אין אופציה אחרת, אין אופציה אחרת".

היא יצאה לעצמאות והחלה כאמור לעבוד כיועצת ארגונית למנהלים. אחרי שאובחנה השנה גם עם מחלת מנייר, מחלה אוטואימונית שגורמת לסחרחורות, הבינה שהגוף מאותת לה ששוב חצתה את הגבול: "הגעתי ל- 5 סדנאות בשבוע במשך כמה חודשים, והתחילו סחרחורות. זה היה פשוט קטסטרופה. ואז פשוט עצרתי את הכול, קיבלתי תרופות, התאוששתי והיום אני ממש מגבילה את עצמי. הגדרתי לעצמי גבולות גזרה בעבודה, לא משנה כמה הלקוחות ילחצו. עשיתי את זה כדי לשמור על עצמי, כי אני רוצה להמשיך לתפקד וליהנות ממה שאני עושה".

איך את פועלת כדי להפוך את המסלול של נשים אחרות לקל יותר?

"זה משהו שאני חיה אותו ברמת היום יום. בכל קבוצה שאני משתייכת אליה, אם אלו נשות חלל, אם אלו בוגרות אוניברסיטת החלל הבינלאומית, נשים בהייטק, אני תמיד אהיה מאוד ערה אם מישהי נמצאת באיזושהי מצוקה, ותמיד אני אעשה מה שיכולה כדי לעזור. אני באמת מאמינה שאני יכולה לעזור", היא אומרת בעיניים נוצצת. "דברים ואנשים הם אף פעם לא כמו שהם נראים ואנחנו צריכים להיות רגישים וערים אחד לשני כדי לראות את האני האמיתי של כל אחד, מה צריך בעולם ואיזה ערך כל אחד ואחת מביאים. מאז ומעולם מי שמכירים אותי יודעים שתמיד אפשר לפנות אליי, לכתף תומכת או לעזרה ממשית. עם כל העומס והלחץ, אני לא אגיד 'לא' לאף אישה שצריכה עזרה. זה תכלס הפמיניזם החדש לדעתי, לפתוח לאחרות את הדלת".

D-MARSנטע ויזלתכנית החלל הישראלית