הישראלית שעוזרת לכותבים לצאת מהמגירה: "הבנתי שיש לא מעט אנשים שזקוקים למקום מכיל ויד מכוונת"

כשהייתי בת 13 עברתי עם הוריי הדיפלומטים לגור במינכן, הם נקראו להקים את הקונסוליה הישראלית ואני נאלצתי לעזוב את כל מה ומי שהכרתי ולהתחיל הכל מחדש. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהמשפחה שלי נשלחה לחו"ל בשירות המדינה וידעתי מה מצפה לי, לכן הגעתי עם תוכנית שתקל עליי את המעבר. חיפשתי את המקום בו אמשיך באהבה הגדולה שלי – לרקוד בלט.

שבועיים לאחר שהתחלתי ללמוד בבית הספר הבינלאומי יצאתי לטיול עם הרבה ילדים שלא הכרתי וללא ידיעת השפה הגרמנית. במהלך הטיול נפצעתי קשה בברך והובהלתי לניתוח שאחריו הרופאים בישרו לי שעליי להיפרד מהחלום להיות רקדנית.

לצד שברון הלב נכנסתי לתקופה ארוכה של שיקום והחלמה, המפלט היחידי שהיה לי כדי להעביר את הזמן והבדידות היו הספרים. מצאתי את עצמי קוראת הכל מהכל. הספרים היו עבורי מפלט, בספרים ברחתי למציאות אחרת עד שחזרתי לספסל הלימודים.

לימים הפרופסור הזה הפך למנטור שלי. בלי כוונה כתבתי בזכותו עלילה ופרקים שהפכו להיות הספר הראשון שלי. התאהבתי בקסם שאני יכולה ליצור במילה הכתובה ומצאתי את עצמי מחדש דרך הכתיבה, אבל החבאתי את זה היטב במגרה. היה לי קושי גדול בחשיפה, פחדתי שמישהו מבני משפחתי ומכריי יגלה שם את עצמו באחת הדמויות, ושאולי מישהו יגלה עליי דברים אישיים, זה הרי בלתי נמנע לקרוא בין השורות.

כשהגעתי לצבא הוצאתי לאור את ספרי הראשון, בתהליך הבנתי שיש לא מעט אנשים שכותבים למגרה והם זקוקים בדיוק כמוני למקום מכיל ומפרגן וליד מכוונת. מתוך המקום הזה רציתי להעביר הלאה את מה שהמורה שלי היה עבורי והקמתי את מגזין "מתוק ומר" המיועד לכותבים בתחילת דרכם ומהווה עבורם מקום בטוח. המגזין מקדם בברכה יצירה מקורית, חדשנית ובועטת אבל גם עורך סינון, עריכה לשונית וספרותית. המטרה היא לתת במה ליצירה אבל גם להציב רף של איכות, לתמוך וללמד.

ב"מתוק ומר" אפשר למצוא בין היתר את סוניה בת ה-56, עובדת במשרד החוץ שכתבה למגרה במשך שנים ובימים אלה היא אוזרת אומץ ומתחילה לפרסם את כתביה במגזין. את לירי בר, סטנדאפיסטית, קופירייטרית ואלופת ישראל בספוקן וורד (שירה מדוברת), שהתחילה רק לאחרונה לפרסם את הסיפורים שכתבה וזאת למרות שהיא עומדת בקדמת הבמה. ודניאל מדמון, אמא ל-2, מאיירת והנדסאית אדריכלות שרק עכשיו מעיזה לפרסם את מה שכתבה במשך שנים למגרה.

"בלונים" (כתבה דניאל מדמון):

פעם גילי סיפרה לי שכשבלונים מתעופפים לשמיים הם עפים גבוה-גבוה עד שהם מגיעים למקום מיוחד וקסום, שאנחנו לא יכולים להגיע אליו כי הוא גבוה, ושלא כל אחד יכול להחליט סתם ככה שהוא קופץ לשם. שאלתי אותה "כמה גבוה?", קיוויתי שתענה ברצינות, אבל היא רק אמרה "גבוה מאוד". שאלתי "ומי סיפר לך על המקום הזה?" אבל היא החליטה שלא בא לה לדבר על זה יותר ושעכשיו נשחק משחק אחר. יכול להיות שהיא לא התכוונה למה שאמרה ברצינות, ילדים לא תמיד אומרים דברים ברצינות, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה – על איך הם מתעופפים למעלה עד שהם עוגנים ברציף בין העננים, וכמה הם מאושרים שהגיעו לשם, על איך הם מחליפים ביניהם חוויות וכבר לא כל כך מתגעגעים לילד שאיבדו.

 

גבי דובדבני, בת 26, מתורגמנית, מפיקת פואטרי סלאם חיפה לשעבר, מנחה ב״הספוקנוער״ לשעבר, סטודנטית לכתיבה יוצרת ותיאטרון. כתבה בגיליון "זמן":

"הפכתי לשעון של דאלי" 

הפכתי לשעון של דאלי. תקוע, מחוגיי נוזלים לאט לשומקום.

הזמן זולג כשעוות פסנתר על פני מדבר קרוע, שקט כמגפת בדידות בין מסכים.

דהו המספרים. מהשעות נותרה רק רשימת מטלות ממוחזרת:

לקום – כדי להתיישב. לפקוח עיניים, ראש, לב – מול מסגרת מתכת.

ההבדל בין היום לאתמול בצבע החולצה. אתמול אכלנו פסטה, מחר אורז.

אתמול עניתי, "הכול טוב," מחר יהיה "סבבה".

הפכתי לשעון של דאלי. הזמן העיקש, המתמיד, המתקדם – כבר לא שלי.

 

סוניה דורפמן לוסטיג,  בת 50, אמא ל-2,  גמלאית משרד רוה"מ ״נתיב״ בטקסט בנושא הגיליון: מתוק ומר, כשם המגזין לכבוד 20 גיליונות:

"מתוק ומר"

אני מתחבר לשקט אשר בתוכי

יושב ונושם הווה נוכחי.

פותח דלת לאותיות

אשר לאט -לאט נוחתות ומתיישבות,

מתוך הנצח – על גבי הדף הלבן הן מסתדרות.

אני כותב למגזין "מתוק ומר"

יש לי תאריך הגשה מחר,

הנושא נרקם ברקמה העדינה

מתהווה, נושם, קם לתחיה.

 

**בימים אלה רואה אור ספרה החמישי של ירדן בר איתן "כן לא שחור לבן"

כתיבהספרותשירה