הסיסטרהוד של מיכל: "האתגר הכי גדול בתקופה הזאת זו הבדידות ונשים צריכות שבט"

"מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני רוצה לשנות את העולם. כשהייתי בגן חובה, הייתה ילדה שקראו לה נטלי ואף ילד לא רצה לשחק איתה. כשכולם היו משחקים היא הייתה עומדת ליד הגדר, מסתכלת החוצה ובוכה. יום אחד אספתי את כל החברים שלי והכרזתי שמעכשיו נטלי בחבורה שלנו, הגננת כל כך התרגשה שהיא התקשרה לאימא שלי וזה הפך להיות כזה סיפור. אני חושבת שזה היה אקט סיסטרהודי ראשון".

האנקדוטה הכביכול שולית הזאת היא כל מה שמאפיין את מיכל ברקאי ברודי, יזמת, מנחה יזמים, מרצה מבוקשת למנהיגות נשים ומקדמת שוויון מגדרי בגופים ממשלתיים ופרטיים. במהלך הקורונה, כצורך להתגבר ולהמשיך בשגרה, ברקאי ברודי העבירה את מרכז הפעילות שלה למפגשי זום, שם צמח 'הסיסטרהוד של מיכל'– מפגשים בלתי אמצעיים בין נשים מובילות שלומדות יחד פמיניזם אבל בעיקר פותחות את הלב האחת לשנייה. בתוך זמן קצר המיזם המבורך הפך לקהילה תומכת, בית לרעיונות של נשים, ולקידום הדדי שלהן (גילוי נאות, כותבת שורות אלו לקחה חלק במפגשי הקורס השני 'סיסטרהוד 2' ה.ר.כ).

מיכל ברקאי ברודי. צילום הדס רגולסקי כריסי

הסמל של הסיסטרהוד והסיסמה שאת חוזרת אליה שוב ושוב זה שבכל אחת יש את האש. את ידעת שבוערת בך האש?

"אני חושבת שאש זה דבר שהוא ממש טריקי, כי היו הרבה שנים שהרגשתי שבוערת בי אש ולא ידעתי לנתב אותה נכון. כשאת ילדה עם הרבה אש בנשמה אז האש הזאת יכולה לשרוף גם אותך וגם אחרים. אני חושבת שהחוויה הכי מכוננת שלי הייתה כשהתגייסתי לצבא והפכתי להיות מ"כית. כולם אמרו לי 'את תהיי מ"כית' ואני כולי עפתי והתרגשתי, ואז אמרו לי 'את הולכת להיות מ"כית בנות', התחלתי לבכות ולא הפסקתי עד סוף הקורס. אמרתי לצבא שאני לא אהיה מ"כית בשום מחיר ואז כמובן שהייתי, וזה היה הלייף צ'יינג'ינג".

ברקאי ברודי אכן הייתה מ"כית במחנה 80, אחר כך מ"מית ולימים הנציגה של יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים במקומות שונים בצבא בתחום המגדר. היא גדלה בשכונת הדר יוסף בתל אביב, אבל רק במהלך אותו שירות צבאי הבינה כמה היא פריבילגית: "אף פעם לא תפסתי את עצמי ככזאת. גדלתי באליטה של האליטה, בבית ספר לאומנויות, ושם היה מאד ברור שיש את הילדים של הסלבס שהם בדרג א', ויש את הילדים של הלא סלבס, שזה היינו אנחנו. כשהגעתי לצבא פתאום הבנתי מה קיים במציאות במדינת ישראל, וזה הפך את עולמי לגמרי. חזרתי הביתה, הייתי יושבת עם החברות שלי בצפון תל אביב בקופי בין בימי שבת והייתי מספרת להן את הסיפורים של החיילות שלי. בהתחלה הן צחקו עליי ואז הן אמרו שאני מגזימה ואז הן אמרו שאני משקרת ובסוף לא היינו חברות יותר".

למה לדעתך החוויה הזאת השפיעה עלייך בצורה כזאת עמוקה?

"הייתי ילדה מאוד מוצלחת ועשיתי מלא דברים, אבל משהו בתוכי כאילו חיפש משהו שהוא לא יודע לקרוא לו בשם. אני חושבת שבאמת כשהייתי מפקדת בצבא זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי כמה טובה אני יכולה להיות. כמה משמעות יש לך שאת יכולה להיכנס לנשמה של בן אדם ולהדליק שם איזה אור. זה היה מטורף, זאת הייתה באמת חוויה מכוננת בתודעה שלי והייתי צריכה לעבור עוד הרבה בשביל לקבל את זה, שזו השליחות שלי".

אימא שלך הייתה השראה למנהיגות נשית מבחינתך?

"אימא שלי מבחינתי הייתה כל כך הדבר הזה, אישה חזקה ואישה עוצמתית. היא הייתה גננת אבל באישיות שלה היא הייתה אישה מאוד מאוד חזקה. בגיל מאוחר גיליתי עליה דברים שלא ידעתי. הבית שאני גדלתי בו היה מאוד ברור, אימא היא שרת הפנים ואבא הוא המפרנס העיקרי, תמיד שהיה צריך כסף היא הייתה אומרת 'תלכו לאבא'. תמיד תפסנו את זה שאבא מרוויח הרבה כסף ואימא גננת ואז, רק אחרי הרבה שנים, יום אחד גיליתי שאימא שלי אי שם בשנות ה-80 לקחה את כל הכסף שהיה לה בעולם ושמה אותו על חברה קטנה בשם 'טבע' וקנתה דירה בת"א. פתאום זה הפך לי את הכול, כי כאילו אמרתי 'רגע, הכסף פה בכלל היה ממנה, אז מה זה היה התרגיל הזה עם אבא?'".

ברקאי ברודי מקפידה שהבית שלה ייראה אחרת. היא אמא לתותי אריאל חנה בת כמעט 3, בן זוגה יניב ברודי הוא עובד שירות המדינה. "תמיד אני אומרת שהפמיניזם לא רק שיחרר את הנשים ונתן להן את האפשרות לצאת מהמרחב הפרטי לציבורי אלא גם אפשר לגברים לבוא מהמרחב הציבורי לפרטי. זאת מתנה מטורפת, האבהות של יניב, הוא לא 'עוזר לי' והוא לא 'תומך בי', הוא שותף, הוא אבא כמו שאני אימא. עכשיו ברור שעם כל הכבוד תותי יותר קשורה אליי, כן? אבל ההורות הזאת זה דבר אחד, זאת חוויה מדהימה כי אנחנו מתייעצים בהכול. חוץ מזה שתותי גם גדלה עם אין סוף אחיות גדולות, היא בינתיים בת יחידה אבל היא מוקפת בנשים מדהימות והיא כל הזמן פוגשת אנשים. זה כל כך טבוע בה שאני לא חושבת שהיא בכלל תבין מה זה המציאות הזאת שרק אימא אחראית על החינוך ורק אבא אחראי על להיות שר החוץ לצורך העניין".

את מסת העוקבים הגדולה ברשתות החברתיות קיבלה אחרי שסיפרה על טראומת הלידה של תותי ואיך לולא חברה טובה התעקשה שתישאר בבית חולים, יש סיכוי שהייתה משתחררת ומתה בבית. מאז יש רבים שלא מחמיצים אף פוסט שלה או פרשנות שלה לפרשת השבוע וענייני היום: "הייתי בטוחה שאף אחד לא יקרא, כי הפוסט באמת היה הכי ארוך והכי אישי ופרסמתי אותו וכיביתי את הטלפון. שעתיים אחר כך הדלקתי את הטלפון והייתי בהלם. זה לקח לי שלושה חודשים להיות מסוגלת בכלל לכתוב אותו, לא יכולתי לגעת בדבר הזה לפני, כי זה היה כל כך כואב".

קיבלת המון תגובות.

"הכאב שלי והטראומה הנוראית הזאת שאני עברתי הפכו להיות תמרור אזהרה לכל כך הרבה נשים. אני ממש כמעט נתתי כיף למלאך המוות אחרי הלידה של תותי. אם לא היה ממש אקט של סיסטרהוד מאוד משמעותי מצד אלה בר דוד, חברה שלי, אני לא הייתי חיה היום. ומאז הפוסט הזה זה פשוט מטורף כמה נשים כותבות לי שהצלתי להן את החיים".

מה בדיוק קרה שם?

"התאשפזתי ללדת את הבת שלי, זה היה ההיריון הרביעי, כל ההריונות שלפניו הסתיימו בהפלות, הריונות בסיכון גבוה. הייתי מטופלת של פרופסור שהיה מנהל מחלקה ובכיר, בבית חולים שאני מטופלת בו כבר הרבה זמן, היו לי את כל הסיבות להרגיש בסדר. משהו שלא סיפרתי אף פעם, וזה הפך להיות כזה סיפור מכונן, זה שבנוסף להכל התחלת הטיפול בי התחילה בסוג של הטרדה מינית בפתח הלידה, ואז החגיגה המשיכה. בעצם ילדתי עם זירוז והלידה נמשכה ארבעה ימים, ארבע וחצי שעות צירי לחץ, הכול כאילו באקסטרים. אחרי הלידה מאוד מאוד לחצו עליי להשתחרר מביה"ח, כבר עמדנו אני ויניב עם המזוודות ותותי עלינו ובאנו לצאת, ואז אלה הגיעה, נעמדה, הסתכלה עליי, אמרה לי, 'מה זה? תראי איך את נראית? את צהובה, את נפוחה, לחץ הדם שלך בשמיים, את לא יכולה לצאת מביה"ח'".

לא הרגשת בעצמך?

"כל הזמן אמרו לי שאני היסטרית, שאני מגזימה, שתמיד מרגישים ככה אחרי לידה. וזו הייתה הלידה הראשונה שלי, לא ידעתי איך מרגישות אחרי לידה. אלה אמרה לי 'תקשיבי, רק תעשי לי סימן, אני הופכת פה את בית החולים. אמרתי לה 'תהפכי', והיא הפכה. ואז את מי שאפשר היה לגייס כדי לאיים עליי ולהלחיץ אותי גייסו, ואני פשוט לא הסכמתי להתפנות. ברגע שהיא איפסה אותי כאילו נזכרתי מי אני, ופתאום אמרתי 'רגע, אני מיכל ברקאי ברודי, אני מומחית למנהיגות נשית, אני מכירה את הנתונים, אני יודעת שיותר נשים מתות אחרי אשפוז, אני יודעת שאם הייתי אישה שחורה, עוד יותר הייתי במצב בעייתי, אני יודעת את הנתונים האלה'. כאילו לא הצלחתי לחבר. וזהו, נשארתי עוד לילה בביה"ח והלילה הזה הציל את חיי כי בלילה הזה התחלתי ממש לפרכס. יניב בדיוק יצא להביא דברים מהבית, הייתי לבד עם תותי, היא הייתה עליי, הנקתי אותה, ופתאום הרגשתי שזהו, שאני הולכת למות עכשיו. הנחתי אותה, אמרתי לה 'תהיי ילדה טובה, נכנסתי למיטה באמת בכוח האחרון שלי, לחצתי על כפתור החירום והתחלתי לפרכס. ידיים, רגליים, שיניים, הכול. רק אז הגיע פרופ' מנקוטה, הוא היה מנהל מחלקת נשים בהדסה עין כרם, והוא היה הראשון שבדק אותי ברצינות, הראשון שהתייחס אליי כבן אדם שלם שצריך להסתכל עליו. וגילו שהיה לי ספסיס, או בעברית אלח דם, שזה אומר שנכנס חיידק איפשהו בזמן הלידה הארוכה הזאת במערכת הדם וזיהם את כל הדם. ספסיס הוא הגורם מספר אחת למוות אחרי אשפוז. כמה שבועות אחרי שאני השתחררתי מבית החולים, אישה אחרת מתה בדיוק מהדבר הזה. את יודעת, זו ממש טראומה שקשה לתאר".

עדיין?

"כן. היום אני אחרי הרבה ליווי ועזרה מקצועית ארוכה כדי לעבד את זה. בטיפול בטראומה של הלידה. בהתחלה לא יכולתי לדבר על זה בלי לבכות, בלי להיכנס לסטרס. אם לא הייתי בבית החולים והייתי בבית לבד עם ילדה, הייתי מפרכסת למוות. כאילו יכול להיות שאם יניב לא היה שם, זהו, בזה זה היה נגמר".

והיא חזרה ובמלוא העוצמה, רגע לפני הקורונה היא פתחה חברת ייעוץ עם חברה וראתה איך היא כובשת את העולם, עד שהגיעה הקורונה. "אמרתי בואו ניקח את כל הידע והניסיון שצברתי ב-20 שנה של עבודה עם נשים ונערות ונעשה דבר שלא עשיתי מעולם שזה כסף, ועשינו פרויקט מדהים – את שבוע החינוך בירושלים בנושא מגדר. עפנו על זה והיו לנו מלא תוכניות ואז הגיעה הקורונה. כשהגיעה הקורונה אז אביטל אמרה לי 'מיכל, בואי ניפגש אחרי המלחמה. אני לא עושה את זה בחינם'. ואני אמרתי אני כן עושה את זה בחינם, זאת התשוקה שלי, זה מה שבאתי לעשות בעולם – לעזור לנשים למצוא את האש שלהן ואחת את השנייה. זה כאילו יש לי סופר פאוור מאד חזק. אני באמת מגנט לנשים הכי מדהימות שיש.  לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז התייעצתי עם מישהי שהיא חברה טובה ומורת דרך, חגית בן שמואל, וחגית אמרה לי 'תעבדי עם מה שיש'. עכשיו אני יזמת, כל החיים בכל תחום זה היה כזה 'טורקים לך את הדלת, טפסי מהחלון', ופתאום זה היה זמן לתרגל תנועה אחרת, הפוכה, כאילו להתחיל עם מה שיש. היום אני קוראת לזה לזרום עם נהר החיים, כאילו איפה שהאנרגיה, שם להיות ולהגדיל ולהגדיל".

ומשם הדברים התגלגלו.

"התחלתי לעשות שיעורים, בחינם כמובן, לבוגרות שלי של המכינה (ברקאי ברודי ייסדה את מכינת עלמה לנערות מהפריפריה החברתית של ישראל  ה.ר.כ), שהיו אבודות כי פתאום נטרפו להן כל הקלפים, ועל כל דבר כזה כתבתי. אז חברות התחילו לכתוב לי 'רגע, מה איתנו? אנחנו גם רוצות שיעורים איתך', וישר אמרתי 'כן'. עשיתי הרצאה, פחדתי שיהיה הקיץ של אביה אז רציתי לכתוב מקסימום 10 אנשים, ולא כתבתי את זה, אז היו 50. יום אחרי זה הייתה עוד הרצאה עם עוד 50, אז כתבו לי 'אנחנו רוצות משהו תהליכי', אז אמרתי 'ברור' והתחלתי את ה"סיסטרהוד", בלי שום תוכנית, לא היה לי מושג מה אני באמת הולכת לעשות שם".

וזה הפך לסיפור הצלחה. למה את חושבת שזה תפס כל כך?

"פתאום הבנתי  שהאתגר הכי גדול בתקופה הזאת זו הבדידות ושנשים צריכות שבט. כל אישה צריכה 3 דברים כדי להצליח: ידע, כוח, וסיסטרהוד, אבל לא ידעתי את כל זה באותו רגע. התחלתי לזרום עם הזרם של החיים ופתאום הבנתי שעליתי פה על משהו מאוד אמיתי. באמת, זה היה פשוט מדהים, זה עדיין. פעם בשבוע יש לך נקודת הטענה כאילו את מתחברת לשקע, קשה להסביר את זה. דבר הוביל לדבר ועוד מחזור ועוד מחזור ועוד מחזור (עכשיו עומד להיפתח מחזור 6 במספר ה.ר.כ)".

וצריך להגיד שלא כל הנשים שמגיעות הן פעילות חברתיות.

"לא, אבל זה היופי. כל אחת שמגיעה לסיסטרהוד יודעת למה היא שם. אני לא עושה סינונים או מבחני קבלה, אני אומרת אלוהים זה האיש שיווק שלי. באמת כאילו קשה להסביר, הן כאילו מרגישות שיש פה מתנה, ועשינו קורס מתקדם, בקרוב יתחילו נקודות הטענה ומפגשים בלייב. יש נשים מחו"ל ונשים מהארץ, פתאום אני פשוט רואה מה קורה לנשים האלה בחיים. כל אחת עושה את קפיצת הגדילה שלה במקום אחר".

צומחים חיבורים בין חברות הסיסטרהוד שאי אפשר היה לדמיין אותם.

"לגמרי. הייתה לנו מישהי שעברנו איתה יציאה ממערכת יחסים אלימה, גירושין, ואותה אחת היא עורכת דין שעכשיו עוסקת בללוות נשים שיוצאות מאלימות, זה מטורף. לא מזמן עשיתי חיבור בין שתי נשים בסיסטטרהוד כדי לעזור למישהי שלישית לצאת ממערכת יחסים אלימה. יש את זו שהגדילה ממש את העסק שלה, יש מישהי שהייתה שנה ו- 8 בטיפולים והיא נקלטה עכשיו. כל כך היינו איתה, כל כך החזקנו איתה את הדבר הזה, שהיא פשוט אומרת לנו 'אני יודעת שזה מוזר להגיד אבל זה בזכותכן, שתדעו'. מישהי יותר צעירה, שהולכת להתחתן ואנחנו נהיה שם איתה. שידוכים, עבודות, קידומים. מישהי בסיסטרהוד 5 כתבה לנו בקבוצה אחרי שני שיעורים 'קיבלתי החלטה שאני מגישה את עצמי לתוכנית של דוקטורנטיות מצטיינות, לא חשבתי שאני ראויה, אני לא יודעת אם זה יצליח או לא, אבל אני עושה את זה'. זה הכוח. אחד הדברים המדהימים הוא שיש לנו קבוצות וואטסאפ והקבוצות האלה לא מתות ורק ממשיכות כל הזמן לתת דלק. זה כאילו מרחב שהוא במהות שלו גם גב שאפשר להישען עליו וגם כנפיים".

את אמרת שאיש השיווק שלך זה אלוהים. את אישה סופר חזקה. את יודעת שאת עושה את זה בעצמך, שזאת האש שלך, שזה בא לך מהלב, מהבית, מגיל 6, ואת לא היית אישה דתיה או הגעת מבית דתי. תסבירי לי מה היה הרגע בו הפכת את אלוהים לאיש השיווק שלך.

"אני לא דתיה, בואי נתחיל מזה. אני אישה מאוד מאמינה. פשוט קורים מלא ניסים, מלא מקומות שהרגשתי שאני על קצה הצוק ואין עכשיו המשך הגיוני לוגית חוץ מזה שאני הולכת ליפול מהצוק, ופתאום קרה משהו. כשהייתי אחראית על החינוך בעין גדי הגיע יום אחד מישהו, אור גנאל, ולימד אותי לעשות התבודדות, שזו תורה של רבי נחמן. את צריכה להגיד לפחות חצי שעה ביום תודה על כל מה שיש לך, על הטוב ועל הרע, אחר כך את עושה כוונות, את כאילו מבקשת ומתפללת, אני קוראת לזה מתפללת אבל מבקשת מהקארמה, מהשכינה, מהיקום, מהוואט אבר, את מה שאת רוצה. את מברכת גם אחרים. הייתי עושה את זה, היה לי ספסל בעין גדי ואחר כך שנים חזרתי אליו והייתי יושבת שם בלילות עם עצמי וממש כאילו מייצרת את המציאות במילים. התורה נפתחת 'ויאמר אלוהים ויהי אור ויהי אור', כאילו המציאות נוצרת במילים. עד היום אם אני לא מקפידה על זה, הכול משתבש. יש לי גם חיבור חיצוני וגם חיבור פנימי, החיבור החיצוני זה באמת אני לסיסטרהוד ולנשים ולהיות בעשייה ולהיות בשליחות וליניב ולתותי, אבל החיבור הפנימי הוא לזכור כל הזמן שאני שליחה של משהו שהוא יותר גדול ממני והוא בא לבוא לעולם דרכי בהמון מופעים, דרך אין סוף נשים אחרות, ואני באמת פשוט רואה איך בחיים שלי כאילו הייתה איזו יד מכוונת שלקחה אותי, למרות שהרבה פעמים התנגדתי ולא רציתי".

עכשיו היא מבקשת להפוך את הסיסטרהוד לרשת בינלאומית למאות אלפי נשים ונערות בישראל ובעולם, לכתוב ספר, להביא עוד ילדים לעולם. רק מפוליטיקה היא עדיין מתרחקת.

"זה היה על השולחן באיזה שהוא שלב, ונסוגתי בעיקר כי אני נורא מפחדת ממה זה יעשה לי. בתוכי אני תמיד מרגישה אשמה שאני לא בפוליטיקה, כי אני יודעת שאני בסוף צריכה להיות גם שם אבל אני מרגישה שזה משחק כל כך מלוכלך. התחלנו מלדבר על איך את משתמשת באש שלך לטוב, והגוף שלי רוצה מאוד לגדל עוד תינוקות ולהביא עוד חיים ועד שאני לא אסיים להביא עוד חיים אני לא אכנס לתוך העולם הזה. יש כל מיני דרכים להשפיע, אבל בסוף מה שחשוב זה להגדיל את הדבר הזה ולפזר את הטוב. אותי זה בעיקר מרגש לראות את הנשים שלנו כל הזמן מגדילות ויוצרות ורוצות עוד. הסיסטרהוד זו לא רשת של נטוורק שאת באה אליה כדי לדחוף את עצמך, זה כאילו הפוך, זה המקום שבו את מביאה את עצמך הכי פגיעה, הכי בלי מסכות, הכי אותנטית, ומתוך זה הקשר שנוצר הוא לא נטוורק, הוא נפש-וורק, הוא סול-וורק. הוא חברות".

 

הסיסטרהוד של מיכלמיכל ברקאי ברודי