'התקשיתי לשלב בין עבודה ואימהות, הרגשתי כאילו הקרקע רועדת לי מתחת לרגליים'

השעה 16:45 והפקק ארוך נורא. שוב יצאתי בשנייה האחרונה, או בשנייה שחשבתי שהיא האחרונה, כך שאספיק להגיע לגן בזמן. ושוב התברר שטעיתי. הישיבה התארכה קצת, ואז הבוס נכנס אליי לחדר עם עוד שאלה, רציתי לענות על עוד שני אימיילים דחופים, וגם הייתי חייבת לעבור בשירותים כי לשבת בפקק באיילון במשך שעה כשאת לחוצה לשירותים זה סבל שאני לא מאחלת לשונאיי. 

בעוד כמה דקות מסתיימת שעת ההארכה של הגן. אני לא מספיקה, אלוהים, אני לא מספיקה. טלפון לאבא, פליז תאסוף את עידו מהמשפחתון, אני צריכה לאסוף גם את עמרי וכבר מאחרת. יופי, בעיה אחת נפתרה. אני חונה בזריזות בדאבל פארקינג ורצה לגן. לעזאזל, עקבים לא עוצבו לריצה. מגיעה בדקה האחרונה. הגננת חמוצה. עמרי בוכה כי הוא נשאר אחרון וזו לא הפעם הראשונה. אני מנשקת את עמרי, איך היה לך היום בגן, כיף, כן? אז למה כבר דצמבר ואתה עדיין צורח בכל בוקר בפרידה?

טלפון מהבוס, אני עונה. כן, כן, דיברתי עם משאבי אנוש, ובטח, המצגת מוכנה, אני כבר שולחת. מנסה באותו הזמן לקשור את עמרי למושב הבטיחות. החגורה לא נסגרת, מה קרה? אוי, זה הסלקל של אחיו התינוק… מסיימת את השיחה עם הבוס, מעבירה את עמרי למושב הנכון ומתיישבת על המדרכה. סליחה, מתוק שלי. סליחה.

אחר צהריים הקשוח הזה התרחש לפני כמה שנים. באותם רגעים הרגשתי ממש אבודה, כאילו הקרקע רועדת לי מתחת לרגליים וחשבתי לפרוש או לפחות לקחת הפסקה. למה אני קורעת את עצמי? אני עובדת קשה, ממש בלי הפסקה, ועם ילדים קטנים שצריכים אותי. זה יותר מדי. אני רוצה להצליח בכול אבל לפעמים אני מרגישה כמו כישלון מוחלט. למחרת בבוקר במשרד שטפה אותי שוב אותה תחושת התרגשות ממכרת של עשייה. קיבלנו הודעה שזכינו במכרז שעליו עבדתי במשך חודשיים אז הייתי בעננים. אני אוהבת לעבוד ונמצאת בדרך להגשים את חלום הילדות שלי של קריירה משגשגת, ממש לא רציתי לעצור את זה. אז המשכתי. 

גלי גלט שימחי. צילום: קלמי לוזון

בקריירה שלי כיהנתי בכמה תפקידי הובלה, ובדרך התמודדתי עם קשיים יום־יומיים רבים, המלווים מישהי שרוצה לשלב גידול ילדים עם קריירה תובענית. התחלתי את הקריירה מלמטה. מילאתי תפקידים זוטרים במשכורת זעומה, הרבה עבודה שחורה עבור בוסים שדרשו דיווחים שוטפים בכל דקה. לאט, במאמץ רב ובהתמדה, התקדמתי וקיבלתי אחריות רבה יותר, סמכות וחופש פעולה. הגעתי למקומות שבהם מתקבלות החלטות מהותיות בארגון ולתפקידים של הובלה. היום אני משמשת סגנית המנכ"ל של חברת "נתע – נתיבי תחבורה עירוניים" הבונה את הרכבת הקלה. עם כל הקשיים רבות מחליטות לעצור ולוותר. יש כל כך מעט נשים בתפקידים בכירים, כמעט בכל התעשיות ובכל התחומים. שילוב עבודה ומשפחה הוא משוכה גדולה, אבל לא היחידה. אנו מושפעות מהציפיות של ההורים, האחים, החברים ובן הזוג, מהדימויים שאנו סופגות מסרטים, מספרים, מפרסומות ומתוכניות טלוויזיה שבהם כמעט כל מנהל הוא גבר; מהיכולת שלנו להתמודד עם אגרסיביות וכוחניות, המאפיינות את סביבת העבודה, ומהמעצורים שאנחנו מניחות בפני עצמנו בכל פעם מחדש כי "אנחנו לא מספיק טובות" או "עדיין לא מוכנות לאתגרים שבדרך".

בשנת 2022 הסטטיסטיקה של נשים בעמדות בכירות עדיין עגומה למדי. בכל התחומים והמגזרים יש מעט מאוד נשים בעמדות הובלה. בכנסת, במשרדי הממשלה, במגזר העסקי, הציבורי והפרטי, אין שוויון. בשנת 2022 ב־125 החברות הציבוריות הגדולות הנסחרות בבורסה מכהנות רק ארבע מנכ"ליות וזאת לא תופעה ישראלית בלבד. רק כ־7% מהמנכ"לים בחברות 500FORTUNE  בארצות הברית הן נשים. נתונים אלה נשארים קבועים כבר שנים, ללא עלייה משמעותית בשיעור הנשים בתפקידים בכירים.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Gali Glatt Simhi (@galiglatt)

אני שואלת, מדוע המספרים לא מתאזנים? למה בקרב הבכירים אין 50% נשים? כיצד נסביר את הסטטיסטיקה המדכאת? איך ייתכן שנשים עוזבות מקום שיכול להביא להן כל כך הרבה הזדמנויות, מימוש עצמי, סיפוק, השפעה, יוקרה, גירוי אינטלקטואלי והכנסה יפה? יש האומרים שנשים לא מפתחות קריירה כי הן לא רוצות אותה. הן לא רוצות לעזוב את הילדים, הן לא רוצות לעבוד קשה, הן לא רוצות להתמודד עם הלחץ. גם אני חושבת שנשים לא מגיעות לעמדות בכירות מבחירה. אבל השאלה החשובה שצריכה להישאל היא מדוע אישה בוחרת כך, ואיך הייתה נראית בחירתה אילו כמה פרמטרים היו שונים, למשל:

אילו לא הייתה מושרשת בחברה ציפייה שהאישה תיקח על עצמה את רוב המשימות בבית.

אילו היה לה שותף אמיתי בבית, שלוקח על עצמו 50% מהמשימות.

אילו היה לה ולבן זוגה מקום עבודה שמספק גמישות רבה מבחינת שעות.

אילו הייתה מקבלת שכר ראוי ושוויוני.

אילו הייתה מרגישה בטוחה בסביבת העבודה והייתה מקבלת עידוד להיות שאפתנית וחזקה.

אילו הייתה מאמינה שבאמת מגיע לה לשבת סביב שולחן ההנהלה ולקבל החלטות.

מהמקום הזה החלטתי לכתוב את הספר "ריצת משוכות". הספר מדבר על הסיפור האישי שלי ועל עשר משוכות שפגשתי בדרך. הן המשוכות שלי אבל אני חושבת שהן של כולנו. אולי לא כולן רלוונטיות לכל אישה, אבל מהניסיון האישי שלי ושל חברותיי, רבות מאיתנו מתמודדות עם אותן משוכות. הוא נקרא "ריצת משוכות" כי בעיניי קריירה היא כמו ריצה ארוכה ומייגעת ועם זאת, חוויה מתגמלת מאוד. 

גבר ואישה מגיעים לריצה מאומנים באותה המידה. יריית הפתיחה נורית. הם רצים זה לצד זה. גבר מקבל קריאות עידוד, 'אתה חזק', 'אתה בדרך הנכונה'. האישה שומעת קולות אחרים, מסרים אחרים: 'את יודעת, את לא חייבת לעשות את זה' – הקהל צועק וכך גם הקול הפנימי, 'התחלה טובה, אבל את בטוחה שאת רוצה להמשיך? יש לך ילדים בבית'. בעוד דרכו של הגבר סלולה וחלקה והוא מקבל עידוד ותמיכה, דרכה של האישה שונה. יש בה משוכות ומכשולים. לרוב המסע שלה ארוך ומתסכל, ואם היא מצליחה להגיע לקו הגמר, היא כבר זוחלת על הגחון. אבל לכל משוכה שאני מתארת בספר אני מציעה גם מעקף, כזה שאם נדע להשתמש בו נוכל לשחרר את עצמנו ולהתקדם ביתר קלות אל קו הסיום ואל ההצלחה. 

**'ריצת משוכות – דרכה של אישה קרייריסטית' נמצא בחנויות הספרים

אימהותקריירה