ג'ודי אורון נסעה לחפש ילדה באמצע המלחמה

השנה היא שנת 1984. ג'ודי אורון, אז עיתונאית ומנהלת הקרנות של ג'רוזלם פוסט, חוזרת הביתה לאחר יום העבודה הראשון שלה ובדרך מבחינה בילדים אתיופים ששיחקו כדורגל. "אני זוכרת שלקחתי את הבנים שלי לשחק איתם", אומרת אורון, "כשראיתי איך הם הגיעו, בקושי לבושים, הבנתי שצריך לפתוח קרן נוספת".

הקרן זכתה לשם "מבצע שיבה הביתה" וסיפקה סיוע ליהודים אתיופים שעלו ארצה בחשאידרך סודן. כדרכם של סודות, גם הסוד הזה התגלה. העיתונים פרסמו את המידע והעלייה הופסקה בעל כורחה. "השלטון הקומוניסטי באתיופיה היה אלים ואכזרי ומי שעזב נחשב כבוגד במולדת", מסבירה ג'ודי, "היה בלתי אפשרי להמשיך להעלות יהודים ואנשים נתקעו שם".

בחור אתיופי אחד שסירב לקבל את רוע הגזירה, התעקש בכל זאת לחלץ את המשפחה שלו מאתיופיה והגיע לפגישה עם אורון.  ליבה הטוב  לא איפשר לה לסרב לבחור.

"נפגשתי איתו ולא הצלחתי להגיד לו לא", היא מספרת. "חזרתי הביתה מאוד נסערת. הבן שלי שהיה אז רק בן 13 אמר לי "אמא, למה שלא נעשה את זה בעצמנו?" החלטתי לשמוע בעצתו. התחלנו לבקש כסף מחברים בלי להסביר להם עבור מה הם תורמים וזה היה לא פשוט בכלל. ובכל זאת, גייסנו כמה אלפי דולרים והבחור נסע והביא לארץ שישה מבני משפחתו יחד עם עשרים ילדים שהופרדו מהוריהם. שמחנו שזה נגמר בשלום ולא היתה לנו כוונה לעשות את זה שוב".

ג'ודי אורון. צילום מתוך יוטיוב

אורון אולי לא התכוונה לחזור על ההרפתקה אבל בפועל לא הצליחה לעמוד בפני תור שלם של אנשים שנשארו מאחור והתחננו על חייהם. במשך חודשים גייסה כספים וציוד יחד עם מתנדבים נוספים. מי שהיה מוכן לנסוע עד אתיופיה- נסע. אורון עצמה נסעה לראשונה ב-1989.

"המשימה שלי הייתה לחפש משפחה עם שישה ילדים. עובדת סוציאלית בשגרירות הביאה אליי ילדה בת עשר שהופרדה מהוריה בכוח בסודן והגיעה בחזרה לאתיופיה. אותה עובדת סוציאלית סיפרה שמשפחתה של הילדה כבר הספיקה לעלות לארץ ואילו הילדה ממתינה לאישור יציאה מממשלת אתיופיה. בינתיים היא ביקשה ממני לדאוג לה. ביני ובין הילדה, לאוטה שמה, נוצר קשר מאוד חזק. כשהגענו לארץ נסענו למשפחה שלה. אביה היה חולה וביקש ממני לאמץ אותה. הוא סיפר לי שהייתה לו עוד בת בשם וודיטו, שהופרדה מהם בכוח בסודן. בגלל מחלתו הוא שילם למישהו שיסע לאתיופיה ויחפש את הילדה. האדם שנשלח חזר לארץ וסיפר שהילדה מתה.

לחפש ילדה באמצע מלחמה

לילה אחד בחנוכה, לפני כמעט עשרים ושלוש שנה, התעוררה אורון לקול בכייה של לאוטה, בתה המאומצת. "לאוטה הייתה אז כבר בת 12. נכנסתי לחדר שלה וראיתי שהיא כותבת משהו. היא  אמרה שזה מכתב לאחותה ושהיא לא יודעת את הכתובת. הרגעתי אותה ואמרתי לה שבבוקר נתקשר לאחותה ונשאל מה הכתובת כי לתומי חשבתי שהיא מתכוונת לאחת מהאחיות הגדולות שלה שגרות בארץ אבל לאוטה לא הפסיקה לבכות והתעקשה שהיא כותבת לאחותה שנשארה באתיופיה. היא אמרה שאחותה לא מתה, שהיא מרגישה אותה נושמת ושהאדם שנשלח, לקח את הכסף אבל לא חיפש את אחותה. השערות שלי סמרו".

לאוטה שכנעה אותך?

"לא. לא האמנתי שוודיטו בחיים אבל הרגשתי שאני חייבת לבדוק. היו המון מקרים של אנשים שהלכו לאיבוד והבנתי שאם זה נכון, ילדה בגיל העשרה בלב מלחמה רצחנית זו בעיה חמורה. לאוטה אמרה לי שבפעם האחרונה שהיא ראתה את אחותה, היא נסעה למקום בשם אמבה גיורגיס. התחלתי לחפש אנשים שהיו באזור הזה לפני שעלו ארצה. הסתובבתי בכל הארץ עד שמצאתי בחור שאמר שהוא ראה אותה. הוא טען שהוא בטוח שזו היא אבל שאקח בחשבון שהיא מאוד חולה ובפעם האחרונה שהוא ראה אותה היא שמשה כשפחה. אני רוצה שתביני, יש ממש סחר בעבדים באתיופיה: עבודה במכרות, בטווית שטיחים… אנשים תופסים ילדות ומשתמשים בהן לצרכי משק בית ומין. חלקן בורחות אחר כך לערים ואם תופסים אותן דורשים מהן  לקבץ נדבות או לספק שירותי מין. האיש רמז לי בעדינות שלא כדאי לי לנסוע כי מצבה היה כל כך גרוע שסביר להניח שהיא כבר מתה אבל הייתי חייבת לברר".

אורון נסעה לאתיופיה וחיפשה את וודיטו באזור השגרירות אך לא הועיל. בגונדר מצאה מישהו שראה אותה. ומשם, יחד עם הקונסול ואנשי השגרירות נסעה לאמבה גיורגיס. "הייתה שם מהומה גדולה. הם זיהו את הקונסול כיהודי ונאלצנו לברוח. זה היה בדיוק אחרי המהפכה והיה תוהו ובוהו שלם. חיילים של המשטר הקודם הסתובבו חמושים ובלי כסף וכל העסק היה מסוכן ממש. הצלחנו להעביר מסר שאני מוכנה לשלם אם הילדה הזו תגיע לשגרירות בריאה ושלמה".

הזמן עבר, לא היה שום סימן לילדה והויזה של אורון כמעט נגמרה. היא ניסתה להאריך אותה אבל סירבו לאשר לה. רק ברגע האחרון ארע הנס המיוחל.

"ערב אחד סיפר הפקיד במלון שהגיע זוג תיירים מאיטליה. הוא חשב שתיירים באמצע המהפכה זה די מצחיק. הזוג היה בירח דבש. הגבר היה זואולוג שהתעניין בעיזי הרים אתיופיות והאישה הייתה סטודנטית לבוטניקה שהתעניינה בצמחים של הרי אתיופיה. לא היה להם שום מושג מה המצב במדינה בה הם בחרו להעביר את ירח הדבש שלהם. ידעתי שהם רוצים לנסוע לאיזה הר נידח שאמבה גיורגיס נמצאת בדרך אליו אז שאלתי אם אוכל להצטרף אליהם. כשהגעתי לשם מצאתי מישהו שידע איפה הילדה. הבטחתי לו שאשלם לו. הוא הלך וחזר עם ילדה, זרק אותה פנימה למושב האחורי ודרש את הכסף שהובטח לו. הייתי חייבת לשאול אותה כמה שאלות כדי לוודא שזו היא אבל היא היתה מפוחדת מדי. היא לא רצתה לענות לשאלות שלי כי היא פחדה שיגלו שהיא יהודייה. בסך הכל נערה בת 17 שמופרדת כבר ארבע שנים ממשפחתה וגרה אצל משפחה שהעבידה אותה כמעט עד מוות. לקחתי  אותה לרופא הוא אמר שלדעתו היא לא תשרוד".

עטיפת הספר "בכי הג'ירפה", הוצאת הקיבוץ המאוחד

אבל וודיטו שרדה. לפני ארבע שנים החליטה שהיא רוצה לספר את הסיפור שלה כדי שאנשים ידעו יותר מה עבר על העדה: על האומץ, על השהיה במחנות ועל עבדות של ילדים באתיופיה. הסיפור של וודיטו הפך לספר בשם "בכי הג'ירפה" פרי עטה של אמה המאמצת, ג'ודי. וודיטו אמנם רצתה לספר את הסיפור אבל לא רצתה להחשף ולכן אורון כתבה עבורה.

מאז כתיבתו מרצה אורון ברחבי העולם ומספרת את סיפורה של העלייה האתיופית.  "אני גאה לומר ש"מבצע משה" ו"מבצע שלמה" היו המקרים היחידים בהם הוצאה קבוצה גדולה של אנשים שחורים מאפריקה, לא כדי לשעבד אותם, אלא כדי לשחרר אותם".

הספר "בכי הגיראפה"- יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הוא מתורגם מאנגלית.