לינור אברג'יל היא מלכה בעל כורחה

"המשטרה הרגישה שאני לא עושה את חלקי בגלל שאני עיוורת ולא יכולתי לתאר את האנס" (שרי)

הרבה שנים עברו מאז שהונח כתר מיס תבל על ראשה של לינור אברג'יל. הרבה שנים בהן היא הספיקה להתחתן ולהתגרש ולהתחתן שוב, ללמוד משפטים ולהפך לעורכת דין, לחזור בתשובה וללדת ילדים. אבל למרות כל ההספק הזה והתארים שהיא צברה ועדיין צוברת, עבורנו היא לעולם תהיה קודם כל מיס תבל שנאנסה כמה שבועות לפני התחרות. ואחרי שצופים בסרטה – ששודר אמש (שני) בערוץ 2 – אפשר להניח שגם היא רואה את עצמה כזו. אין זה אומר, חס וחלילה, שלינור היא לא גם הרבה דברים אחרים ונפלאים, אבל נראה שגם היא כבר הפנימה שיש לה תפקיד, ובין אם היא גאה בו ובין אם הוא כבד ומאיים עליה, היא ממשיכה לשאת אותו הרבה אחרי שכתר מיס תבל נדד לעטר ראשים אחרים.

גם אם לא יצא לכם לראות את סרטה של לינור (ובמקרה כזה אתם חייבים לראות), סביר להניח שממקרה האונס הקשה שלה לא הצלחתם להתחמק. והסיבה לכך די פשוטה: אברג'יל לא נותנת לנו לשכוח אותו. היינו אולי מעדיפים לחשוב על דברים אחרים, להתעלם ממנו כמו שאנחנו מתעלמים מכל שאר המקרים, אבל היא לא מוכנה לתייק אותו ולהניח אותו בצד כדי שיעלה אבק, וכמובן שבצדק.

"כשפניתי לתובעת המחוזית…היא ישבה ואמרה שהיא חושבת שהוא חמוד. היא ניסתה לשכנע אותי שהיה לי רגע של חולשה ושאני אשמה" (מורגן)

עם הרבה אומץ, כמעט בלתי נתפס, היא מנסה לשבור את מעגל השתיקה הנוראי – נשים מפחדות לספר ולהתלונן על מעשי ההתעללות שהן עוברות משום שהן יודעות בכמה השפלה זה כרוך ועד כמה נמוך העונש שהתוקפים מקבלים – אם בכלל. כך יוצא שללא מספיק מודעות ולחץ ציבורי, התוקפים אכן מקבלים עונשים מגוחכים, מה שגורם לנשים להמשיך ולשתוק וכך הלאה. בדיוק את המעגל הנוראי הזה מבקשת לינור לפרוץ.

סרטה, שמתפרס על פני כמה שנים טובות, מספק לא רק הצצה לסיפורה ולתהליכים שהיא עברה בחייה האישיים, אלא גם עדויות של נשים מסביב לעולם שבחרו לשתוק, החל מג'ואן קולינס, דרך נערות אמריקאיות בקולג' ועד לקטינות בדרום אפריקה שנאנסות על ידי חולי איידס. כל אלו נפתחות בפני לינור, שמצידה מנסה לשכנע אותן ש"החמור מכל כבר מאחוריהן" ולכן אין צורך לשתוק יותר.

"אם היו לך פציעות במקום אחר, למשל בפנים, זה היה יותר משכנע, אבל אין עילה, לא נוכל לתבוע" (ג'סיקה)

למרבה הצער, כנראה שבחברה שלנו עדיין יש צורך לשתוק. עדיין מרבים להתייחס לקורבנות כאל כאלו ש"רצו את זה", או "הביאו את זה" על עצמן. עדיין יחפשו קודם כל להצדיק את הנאשם ורק אם לא תהיה ברירה וכל העדויות לא יראו אחרת – ישקלו לקבל את גרסת המתלוננת. ולכן כל עוד אנחנו חיים בעידן כזה, ללינור אין ברירה אלא לוותר על הטשטושים, הפיקסלים והשמות הבדויים ולאזור את כל האומץ והכוח שהיא יכולה ושהשם נותן לה על מנת לשמש פה לכל אותן אלפי, מאות אלפי, אולי אפילו מיליוני נשים ברחבי העולם, שאין מי שיקשיב להן.

ובכל זאת יש סיבה להיות אופטימיים, אם יש בכלל מקום לאופטימיות פה. סרטה של לינור מגיע בסוף שנה רוויה בפרשיות שהצליחו להרעיד פה משהו. הוא המשך ישיר לפרשת "הזמר המפורסם" ולרעש שעשה הסרט "שש פעמים". הוא עוד חלק במכות הפטיש שאולי ירככו אותנו, ויעניקו לנו את היכולת להישיר מבט אל הקורבנות, ולתת להן את החמלה והתמיכה שלהן הן זקוקות כדי שלא יהיה צורך יותר להתבייש, לטשטש ולהשתמש בשם בדוי. וכדי שהיחידים שהתביישו יהיו הנאשמים.