אישה, שמנה ובעלת עסק – ואתם כדאי שתסתמו

"רציתי להגיד לך רק משהו אחד", ציינה מ' מורה בבי"ס תיכון בסוף ערב סטיילינג שהעברתי ביום האישה הבינלאומי האחרון, "את רואה אותי. אני עם הסטייל שלי –  ככה אני, אבל שתדעי לך שהדבר שהכי נהנתי ממנו הערב – זו את. כשאמרו שתגיע סטייליסטית כבר תיארתי לעצמי שתגיע מישהי רזה רזה, ולראות אותך, עומדת, מדברת בביטחון שכזה, מדגימה ומלמדת- היה תענוג".

חייכתי בנימוס ואמרתי תודה. הסמקתי. הובכתי. אני שומעת את זה כבר שנים, כמעט אחרי כל סדנה. לא בטוחה בכלל שמדובר במחמאה. מחד, אם מישהי שהיא לא סקיני צופה בי וזה מחזק אותה שהכל אפשרי- מהמם. מנגד, למה זה כל כך מפתיע? מדוע את חייבת להיות רזה או במראה מאוד מוגדר כדי שמלכתחילה יתייחסו אלייך כשווה בין שווים? מה המראה שלי מעיד עליי שאנשים מופתעים כשאני פותחת את הפה?

עם מי שכבת כדי לפתוח את העסק?

הדוגמה הזו היא אחת מיני רבות. הדוגמה הזו מסמלת באופן תמידי את המאבק שלי. תמיד הייתי "נחותה" בסטנדרטים החברתיים; בניתי קריירה מגיל מאוד צעיר מה שהוביל ללא מעט אמוציות לא חיוביות מצד אנשים שעבדו תחתיי ("מי היא הילדה הזו שתגיד לי כך או כך?"), אני אישה שמנסה לשבור את תקרת הזכוכית הכה מוכרת בעולם העסקים (מה שמעניק ללא מעט גברים את התירוץ לזלזל בי ולנשים להגדיר אותי כדורסנית), ואני שמנה, שזה בכלל קשה לעיכול ששמנה עוסקת באופנה (ועוד גוואעלד- מצליחה בזה).

לגברים שמנים אגב, אין את הבעיה הזו. יש לי לא מעט קולגות, זכרים, שמנמנים ושמנים, עם אף ארוך/קצר, אוזניים בולטות ועוד "פגמים". אצלם זה לא אישיו. הם פשוט אנשי מקצוע. אני מנגד, תמיד ה"עוף המוזר". הסטייליסטית השמנה. ההיא השמנה.

גאלה רחמילביץ', צילום זיו שדה

גם כשפתחתי את שלוחת הסטיילינג שלי בברלין נשמעו בארץ לא מעט הערות כגון "מי היא חושבת שהיא השמנה הזו?", וגם כעת, כשפתחתי את בית הספר לסטיילינג בדיזנגוף סנטר נתקלתי ב"מעניין מי הסכים שהיא תמצוץ לו בשביל לפתוח בסנטר?" כי הרי אישה שמנה היא לא מספיק מוכשרת לבנות אימפריה בעשר אצבעות, היא חייבת להזד**ן עם מישהו בשביל שיבנה לה את האימפריה, ואם היא שמנה- אז בכלל הכיצד היא הצליחה להכניס מישהו למיטה? מעניין שכאשר גבר פותח עסק, אף אחד לא שואל אותו למי הוא מצץ בשביל זה, כי זה ברור שהוא הצליח בכוחות עצמו. ולרקורד: לא הזדיינתי או מצצתי בשביל העסק שלי. לא אז ולא עכשיו.

שמנה אוכלת במבה מול הטלוויזיה

שמנה בתפיסה החברתית והתקשורתית, איך היא נתפסת? כזו שיושבת כל היום על הספה, מול הטלוויזיה, ובולסת במבה ושוקולד. שמנה בטלוויזיה היא תמיד מוגזמת, מגוחכת, מצחיקה. היא אף פעם לא נשית, היא תמיד דמות מוקצנת. ואז אני מגיעה, שמנה שאחרי מאבק עצמי של שנים, מחליטה שהיא לא מתנצלת יותר על משקלה, ופתאום אנשים חשים אי נוחות. פתאום רואים שהשמנה הזו לא יושבת כל היום מול הטלוויזיה ובולסת, פתאום רואים שהשמנה הזו עושה ורצה, מנסה להתקדם ולפתח קריירה, והשמנה הזו, אבוי, גם לא סותמת.

היא אומרת את דעתה, היא נלחמת בעוולות, היא דורשת מקצועיות ופתאום היא לא סתם עוד שמנה, היא שמנה עם ג'ורה?! מעניין שכשרזות וגברים אומרים את דעתם או מביעים דעה- הם לא פותחים ג'ורה – אבל כששמנה מתנגדת – מי היא בכלל שתתנגד? איזה זכות יש לה? היא גם אישה וגם שמנה, היינו אומרים לה תהיי יפה ותסתמי, אבל היא שמנה – היא לא יכולה להיות יפה, אז פשוט סתמי!

אני לא אסתום ולא ארזה בשבילכם

אז לסתום אני לא אסתום, וגם לרזות בשביל לרצות אחרים – אני לא ארזה. אני בגיל 14 החלטתי שאני מפסיקה לרצות את כל העולם ואחותו (שגם ככה אף פעם לא מרוצים), ומתחילה לחיות בשביל עצמי, כמו שנוח לי, כמו שאני רוצה. למדתי שגם לי מותר לדרוש, ולבקר, ולהעיר, ובכלל – לדבר. זה לא היה מובן מאליו.

אני גדלתי בחברה שהרזה הייתה מקודשת ומורמת מעם. אני גדלתי בחברה שגרמה לי להתנזר ממראות ומצלמות, כי הקפידו להזכיר לי פעם בחמש דקות בערך שאני 'דבה' או 'פרה' או כל מיני מילים מסוגננות. זו החברה שגדלתי בה, וזו החברה שהילדות של היום גדלות בה. חברה שמקדשת מעל האופי והשכל את הדקיקות והרזון. זה אפילו לא חשוב שתהיי יפה. הכי חשוב שתהיי רזה! כי רזה היא מוצלחת ורזה מתקדמת, ואילו שמנה היא סתם פרה עלובה שיושבת בבית ובולסת.

 אז הנה אני, שמנה, לא יושבת בבית ומסתתרת, אלא עובדת נון-סטופ בעולם האופנה. פוגשת דוגמניות רזות רזות, פוגשת לקוחות רזות שבטוחות שהן שמנות, פוגשת נערות שבטוחות שהן פרות. ולא בנות, אם אתן מידה 34-38 אתן לא שמנות! וגם אם אתן מידה 40-44 אתן לא שמנות! ואף אחת היא לא פרה לא משנה מה המידה שלך, פרות יש רק ברפת (בחיי, ככה לימדו אותי בבית הספר).

אבל כשבטלוויזיה כל העוסקות באופנה הן פטיט, וכל הפרסומות הן עם דוגמניות סקיני סקיני, וכשבשאר הזמן כולם מוכרים לך דיאטות וניתוחים פלסטיים (עם המון פוטושופ), מה הפלא שכולן מרגישות שמנות גם אם הן סקיני? לא חינכו אותנו לעצור את ההלקאה העצמית ולהסתכל במראה. חינכו אותנו מראש שאנחנו שמנות נקודה. אמרו לנו שאידאל היופי הוא 90-60-90 אבל כל נערה ואישה שמגיעה אליי בוכה שיש לה אגן. בלי אגן לא תגיעו לפרופורציה מושלמת של 90-60-90 אתן כל כך רוצות. כל אישה שנייה בטוחה שהישבן שלה נכנס לחדר 1/2 שנה אחריה, כי גל גדות מדגמנת ג'ינס מחטב לישבן – וכשבפרסומת בקושי רואים ישבן אבל מוכרים לי ג'ינס מחטב, אני מבינה שאני בצרה, כי אם היא זקוקה לג'ינס מחטב אז למה אני זקוקה???

היא שמנה, היא לא צריכה לאכול

אני תמיד מספרת שני אירועים שזיעזעו אותי בחיי האישיים כדוגמה:

האחד, קרובת משפחה הייתה מתעללת בי נפשית במשך שנים בגלל המשקל שלי. הולדתי שמנה וגדלתי שמנה, מעולם לא השמנתי, פשוט הייתי שמנה. היא הייתה רודפת אחריי כל הזמן ודוחפת לפי אוכל. "תאכלי" הייתה מפצירה בי בלי סוף. אבל רק את האוכל שלה ולפי הההחלטה שלה. ביום הולדתי, מול כל הנוכחים, כאשר נשפתי על הנרות והתחילו לפרוס את עוגת היום הולדת, צווחה היא מהצד השני של החדר "אל תתנו לה, היא שמנה, היא ממש לא זקוקה לזה". ההשפלה שהרגשתי לא הייתה שווה את זה. אמרתי שאני לא רוצה עוגה גם כשהוריי הגישו לי וניסו לשכנע אותי לאכול. מאז ובמשך 7 שנים לא אכלתי ליד אנשים. הייתי אוכלת בהיחבא. לא הולכת למסעדות עם אחרים, נמנעת מאורחות משפחתיות וחגיגות. "לא רעבה" הפך לביטוי המפתח שלי, למרות שגוועתי מרעב. ושלא תבינו לא נכון, זה לא שהפכתי לרזה. אכלתי בסתר. שנאתי את עצמי. ההשפלה מאותה יום הולדת ליוותה אותי במשך שנים ארוכות, שאילמלא ההורים שלי שנלחמו בי, כנראה הייתה מלווה אותי גם עד היום.

האירוע השני היה כאשר המורה שלי לעיצוב אופנה זימנה את אמא שלי להגיד לה שהיא מסרבת ללמד אותי אם לא אשתנה כי "אני עוף מוזר, ועוף מוזר סופו להישחט". למה הייתי עוף מוזר אתם תוהים? כי הייתי שמנה בכיתה של רזות שהולכות בתלם ומעצבות כולן קופי-פייסט כמו שהמורה רצתה. שמנה לא הולך יד ביד עם אופנה. לעולם האופנה אפשר להתקבל רק אם את רזה או גבר. לא אישה שמנה. לזה אין מקום. ואז גיליתי את סטלה עמר, שהפכה למוזה של גוטייה, והבנתי שאנשים קטנים לא יכתיבו לי מה אני יכולה לעשות או לא לעשות, כאישה וכשמנה.

כיום, כשאני כבר רגל מגיל 30 ועוסקת מעל לחצי מחיי באופנה (ואפילו מתפרנסת מזה) אני מרגישה בנוח לבוא להגיד בקול: תפסיקו לצלק נשים בגלל מינן או בגלל המראה שלהן. לא רק התקשורת אשמה – גם אתם אשמים. כשנולדת לכם בת והיא שמנמנה, ואתם מגיל אפס מדברים בפניה כשהיא אוכלת "בטח שאת אוכלת, תראי אותך כמה את שמנה"- זה המקום שבו מתחילות הפרעות אכילה, זה המקום בו הדימוי העצמי מנופץ לרסיסים, זה המקום בו אתם מצלקים אותנו. כשאתם עומדים בתור למקדונלדס וממלמלים לחבר שלידכם 'תראה את השמנה הזו, פלא שהיא שמנה?'- זה מה שגורם לדימוי העצמי שלנו להתנפץ. בפעם הבאה שיש לכם הערה עוקצנית, רעה ומיותרת שאמורה רק להעצים את תחושת האגו שלכם, בחרו לסתום, כי יפים אתם לא בטוח, אז פשוט סתמו. וכן, רשמה את זה אישה שמנה. תתמודדו.

גאלה רחמילביץ' משתתפת ב"מברברות" –  10 אירועי שיח על הבר ב-25 במרץ: על פמיניזם, דייטים, סקס, קולנוע ודימוי גוף. לעוד פרטים – כאן.