מה הרווחנו מהפיטורין של עורכת ניו יורק טיימס?

יתכן שלעולם לא נדע מה בדיוק הייתה מסכת העובדות שהביאו לפיטוריה של העורכת האישה הראשונה של העיתון הנחשב לחשוב בעולם, ניו יורק טיימס. ככל שחולפים הימים והשעות מתגלות עוד ועוד עובדות, ולאוויר נשלחים עוד ועוד זוויות ופרשנויות על הפיטורין המדוברים האלה.

אבל מה שלא תהיה הסיבה, אפשר כבר לומר שהרווחנו כמה דברים חשובים מהאירוע המהדהד הזה:

1. מדובר באבן דרך במאבק המתמשך לשוויון מגדרי בכלל, ושוויון מגדרי בתקשורת בפרט. זו לא אבן דרך יחידה, אבל אין ספק שזו חוליה חשובה על הרצף ההיסטורי הזה.

2. יש לזכור שג'יל אברמסון הייתה האישה הראשונה שמונתה לעורכת ראשית של העיתון החשוב בעולם, אחרי 160 שנות דפוס שלו. מצד אחד, זה אבסורדי – כל כך הרבה שנים ורק אישה אחת? מצד שני, זה גם הישג מרשים לאברמסון עצמה, ולנשים עיתונאיות בכלל. כי אם הצמרת הזאת "נכבשה", יש תקווה להגיע לעוד מקומות, יש מודלים לחיקוי, ישנה החוליה החמקמקה הזאת בראש הסולם שיכולה להוות עבור רבות מאיתנו מקור השראה.

3. הדבר הראשון שנדון סביב הפיטורין של אברמסון היה פער השכר בינה לבין העורך שהיה לפניה באותו תפקיד – גבר, ובהמשך נחשפו גם פרטי שכרה בתפקידיה הקודמים בעיתון, בהשוואה לעמיתים גברים שכיהנו לפניה, או במקביל אליה. אין צורך להתאמץ הרבה בניחושים: אברמסון הרוויחה פחות. גם כעורכת ראשית, גם כמנהלת המשרד בוושינגטון וגם בתפקידים בכירים אחרים בעיתון – בהשוואה לעמיתיה הגברים.

כאן כדאי להתעכב טיפה: שכר שווה הוא סוגייה חמקמקה. לעיתים קרובות, כדי להצדיק פער בין שכר גבר לשכר אישה, מגדירים את התפקיד קצת אחרת, ואז כאילו-רק-כאילו אין מקום להשוואה. או שטוענים שהגבר הוא בעל נסיון ארוך יותר. סל התירוצים מלא וניתן לשלוף ממנו לפי הצורך הסברים עקלקלים על פערי שכר. העובדה שנושא השכר עלה היא רווח לשיח השוויון המגדרי. רווח, עדיין לא נצחון. אבל בכל פעם שהנושא עולה, הוא מעלה מחדש את המודעות לצורך לייצר סולם שכר שווה – ממש שווה – בין גברים לנשים באותו מעמד ובאותם תפקידים.

4. העובדה שהפיטורין האלה מהדהדים בכל העולם (המערבי לפחות) מעידה על כך שיש פחות מדי נשים במקומות שבהן מתקבלות ההחלטות. כן, אני יודעת שזה השלב שכל אחד מהקוראים (בעיקר הקוראים אבל גם הקוראות) נאנח/ת ומתחיל/ה למנות את הנשים בעמדות מפתח בתקשורת הישראלית, או בתקשורת האמריקנית, או בכלל. אבל, ככל שאנחנו יודעים את שמותיהן, וככל שאנחנו ממהרים לטעון את טיעון הנגד – זה סימן שיש מעט מדי. כי אילו היו, במצב האופטימלי, 50 אחוזים נשים בכל מקום – גם בעמדות של קבלת החלטות, לא רק במשרות הזוטרות – אז ורק אז אפשר יהיה לדחות את הטיעונים שקושרים פיטורין או שכר למגדר.

5. ועוד יותר: ככל שיש רק אישה אחת בצמרת, ובעיקר כשמדובר במינוי כל כך היסטורי – האישה הראשונה אחרי 160 שנות קיומו של עיתון – היא נכנסת לתפקיד כשעל כתפיה מונח כל מגזר הנשים, וכל המטען ההיסטורי של המינוי. היא צריכה להיות מוצלחת, מוכשרת, מנהלת מצוינת, אישה מקצועית, נשית במידה, רגישה במידה, אבל לא יותר מדי, שלא תחשד בהיסטריה. מטופחת במידה, אבל לא מלאכותית. נחמדה במידה, אבל גם אסרטיבית. אישה שיודעת לשלב בית ומשפחה, אבל לא משלמת מחירים על כך. אחת שיודעת לנהל, שמכירה את העבודה על בוריה, שאינה מרימה את קולה, אבל יכולה להיות תקיפה במידה והחלטתית במידה, אבל לא להיות תוקפנית, חלילה. אישה שהיא הרבה יותר מוכשרת ומוצלחת וחכמה ושנונה ובולטת מכל גבר אחר סביבה (כי אחרת לא הייתה מקבלת את התפקיד), אבל גם כזו שחלילה לא מאיימת על הגברים שהיא מנהלת. כל פעולה שהיא נוקטת מהדהדת, כי היא האישה הראשונה והיחידה בתפקיד. האמת: הכי טוב שתהיה שם אישה ביונית שניתן לתכנת.

6. כל המחקרים בכל השפות מראים באופן חד משמעי: כדי להתחיל לעשות שינוי מגדרי בארגון – בכל ארגון, בין אם זה עיתון, חברה לייצור מכוניות, ענקית היי-טק או בנק – צריך לא רק מודעות בצמרת הארגון, צריך שבכל שדרת העובדים, ובכל שדרת הניהול יהיו לפחות 30 אחוזי נשים. זו המאסה הקריטית שמייצרת את השינוי. במצב הזה יכולות להיות נשים מוצלחות יותר ומוצלחות פחות. אז אפשר שתהיינה נשים אסרטיביות, ולצידן נשים עדינות יותר, כאלה שהן נשיות, או אחרות שהן קשוחות, עם ילדים או בלי ילדים, וכו' וכו'.

7. כשהאישה היחידה הזאת עוזבת – במקרה הזה מפוטרת – נוצר חלל, כי סביבה אין נשים אחרות.

אז ג'יל אברמסון תירשם בהיסטוריה כאישה הראשונה שהייתה העורכת הראשית של ניו יורק טיימס, והיא תירשם בהיסטוריה של המאבק הפמיניסטי לשוויון. ועכשיו כדאי לזכור שמייד אחריה רושם ניו יורק טיימס פרק נוסף בהיסטוריה, כשהוא ממנה, לראשונה בתולדותיו, עורך ראשי שחור.