אני, השמנה בעולם האופנה הישראלי

להיות קיימת כשכולם לא רוצים אותך, זו דרך מחורבנת להעביר את החיים. לפחות רוב הזמן. לפעמים, לרגעים קטנים, יש נקודות של אור, אבל רוב הזמן זה אגרופים בפרצוף ובעיטות בבטן. אלו הם חיי. אני, השמנה בעולם האופנה הישראלי. למה זה הישראלי? כי זוכרים את נקודות האור הקטנות מלמעלה? הם מתרחשות כשאני טסה לחו"ל לפגישות עבודה – שם אני לא שמנה. שם אני נבחנת על פי כישוריי ולשמחתי הרבה (טפו טפו) צולחת כל מבחן. אבל נחזור לפה. מה לא נאמר ונכתב על שמנות ועולם האופנה? נדמה שכבר הכל. נדמה שכבר מקבלים אותנו, כותבים עלינו ועל הפלאס סייז. נדמה כי כבר אין צורך לסקר את העולם הזה במיוחד. נדמה כי המלחמה נגמרה ונצחנו. אז נדמה. העובדות הן אחרות.
לפני כעשור, כשהתחלתי להיאבק בתקשורת שיכתבו על שמנות ועל אופנה לשמנות, היו עיתונאים שניתקו לי את הטלפון בפרצוף. מאז ועד היום אני המלחמה תמידית מולם. לא מאמינים? רק אתמול עיתונאית ניתקה ליחצן שלי את הטלפון בפרצוף, מיד אחרי ששאגה עליו "אני לא כותבת אצלנו על שמנות ואין דבר כזה אופנה לשמנות". אתמול. כלומר 2014. ושלא תבינו לא נכון, העיתונאית הזו היא בהגדרה של 'פלאס סייז' לפי עולם האופנה שהיא כל כך שומרת עליו נקי מכל "אופנה לשמנות". אחרי שזה קרה לו, הוא התקשר אליי ואמר "עכשיו אני מבין". מה הוא הבין? הוא הבין שבמשך חמש השנים האחרונות, בהן הוא הסביר לי שאני כנראה לא יודעת לשווק נכון את הדברים ושזו לא תקשורת עויינת ששונאת שמנות – הוא טעה. זו לא אני. זו לא הדרמה קווין שבי. זו לא הגזמה כשאני משתמשת במונח 'מלחמה'. הם פשוט נגדנו.
גאלה רחמילביץ' (משמאל). צילום: הדר יהב
על פי המחקרים, בשנת 2013 כ-59 אחוז מהנשים במדינת ישראל היו עם עודף משקל! 59 אחוז! אבל בעוד שיש עם שלם שזועק לאופנה במידות ראויות, כמו בשאר העולם, נדמה שפה נמאס לעיתונאיות אופנה כאלה ואחרות לכתוב על זה.
אנשים אומרים לי "די! ניצחת! תפסיקי להגיד שאת שמנה ובגלל זה את נלחמת". אז אומרים. העובדה היא שהנחיתות שלי בארץ היא גדולה – אני גם אישה, גם שמנה ואם זה לא מספיק אז גם שמנה שעוסקת באופנה וסטייליסטית. גוואעלד! הרי פה מאמינים שאין דבר כזה אופנה לשמנות. וכמה עצוב לי להיתקל בזה כל יום ולהבין שהמלחמה רחוקה מלהסתיים. אז נכון, זה כבר ממש לא כולן, והרבה כן מקדמות את הנושא, אבל כשעורכות אופנה של עיתונים ואתרי אופנה מובילים ממשיכות להתעלם מפלח כה גדול בתעשייה, אני תוהה אם הבוס שלהן מבין כמה נזק הן עושות לפלטפורמה שלו?
הרי אם כ-60 אחוז מהנשים בארץ זקוקות לאופנה במידות גדולות יותר מאשר מידה 38, וכל מה שהפלטפורמה הזו מספקת זה רק כתבות של אופנה לכחושות, האם זה לא פגיעה ישירה בקהל? האם זה לא מה שמוביל את בריחת הקהל לפלטפורמות שכותבות על דברים שרלוונטיים להם?
גאלה רחמילביץ' (משמאל). צילום: הדר יהב
כל דבר כזה שובר אותי. באמת. מלאת מוטיבציה וחדורת מטרה אני יוזמת, פועלת ועושה למען מעצבים ועסקים קטנים בתחום האופנה ולמען הלקוחות שלי בסטיילינג, וכל תגובה שכזו מרסקת אותי, כאילו לא השגתי כלום עד כה. אבל אני ממשיכה בדרך שלי, בקרוב למשל יערך PLUS SIZE FASHION WEEKEND. מדובר באירוע אופנה מטורף שמתקיים ברחבי העולם (בין השאר בלונדון ופריז), רק שבארץ הגדלתי אותו פי שלוש. בעוד שבחו"ל הוא מתרחש יום אחד בלבד, אצלנו הוא יתפרש על שלושה, בתאריכים 27-25.12.
הקפדתי לבחור בפינצטה את 20 המעצבים שישתתפו במכירה (שמחולקים לאופנה במידות 40-58, הלבשה תחתונה במידות גדולות, הנעלה במידות גדולות ותיקים ותכשיטים עם התאמה לנשים מלאות). שילבנו תוכן מדהים – החל מתצוגות אופנה, דרך מופע סטנד אפ של מיכל שם טוב, סדנאות מיוחדות והרצאה של אולגה רז – וכל זה בחינם ופתוח לקהל. אה, וגם מתחם פינוקים מטורף. בחו"ל אגב, האירוע עולה כמה מאות שקלים כניסה ויש הרבה פחות תוכן, פה אני נלחמת שיבואו ליהנות בחינם. נלחמת שיהיה בוטיקי ואינטימי, קונספט שמותאם יותר ללקוחה הישראלית. ובכל זאת, כאמור, עיתונאיות טורקות לנו את הטלפון בפנים עם טענה שאין אופנה לשמנות. לא לרצות למות? מדוע הישראליות שמחפשות בנרות אופנה שמתאימה למידות שלהן ולא רק למידות של בר רפאלי לא זכאיות להתייחסות רק כי "עורכת אופנה" חיה בסרט שאין דבר כזה אופנה מעל מידה מינוס 32?
כאחת שנלחמת על זכותה לנשום ביקום שהרוב בו חושבים ששייך למידה 32, מבחינתי זה אגרוף בפרצוף ובעיטה בבטן. אבל הוכחתי כבר שאני לא מוותרת. אני אקום על שתי רגליי, חבוטה וחבולה ואמשיך להילחם עד זוב דם. ואתם יודעים מה? אני תמיד מנצחת. הם ישברו. הוכחתי בעבר ואמשיך להוכיח זאת עד שתהיה פה תעשייה ראויה של אופנה, עד שיבינו שאופנה מגיעה בכל מיני סגנונות, גוונים, טקסטורות ומידות. נלחמתי כמו שור על זכותי להיות אשת מקצוע וסטייליסטית שמנה בארץ, ובזמן שכולם הרימו גבה וציקצקו הוזמנתי והינני מוזמנת לעבוד באירופה. פתחתי בית ספר לסטיילינג וכולם ציקצקו והופ תראו איך גדלנו. פתחתי מאבק תקשורתי לפני עשור על זכות השמנות לאופנה ולכיכוב בתקשורת – ותראו איפה אנחנו נמצאים היום. נכון, הדרך עוד ארוכה, ומחכות לי עוד הרבה בעיטות מעבר לפינה, אבל כשהחלטתי להיות עצמאית ולפעול מהבטן, ידעתי שאני אשלם על זה מחיר יקר. אבל אל תדאגו, אי אפשר לשבור אותי. אני פה כדי להוביל שינוי, ואנחנו עושים את זה – עקב בצד אגודל. לאט לאט. זה קורה.
להיות קיימת כשכולם לא רוצים אותך, זו דרך מחורבנת להעביר את החיים. לפחות רוב הזמן. עד שמישהי שאת לא מכירה שולחת לך בפייסבוק את ההודעה הבאה, ואז את מבינה שאת פה בשביל להילחם כדי שאף אחת לא תרגיש לא רצויה.