רוני מרחבי: "אנחנו הרבה פעמים המכשול של עצמנו"

סיימתי ללמוד בביה"ס לאמנויות הבמה "בית צבי" לפני 10 שנים. בבית הספר דיברו איתנו הרבה על ליצור לעצמך הזדמנויות – שחקן לא יכול לחכות לטלפון, הטלפון לא מגיע. זמן קצר אחרי סיום הלימודים, חשבתי על זה, ונזכרתי שיש מחזמר בשם 'היירספריי' עם תפקיד ראשי לבחורה שנראית כמוני, בחורה שצריכה לדעת לעשות את הדברים שאני יודעת לעשות.

במקרה, היתה באותה עת הפקה של המחזמר בווסט אנד בלונדון. בדקתי מי אחראי על הליהוק, שלחתי מייל, קיבלתי טלפון, התקשרתי. הייתי אז בת 25. אמרתי שאני רוצה להגיע לאודישן. 'אוקיי', אמרו לי, 'נפלא, יש לך אישור עבודה באנגליה?'. אמרתי לא, אז הם אמרו את לא יכולה לעבוד כאן'. ביקשתי לבוא ושלפחות ייראו, אבל הם אמרו ש'אם אין לך אפשרות, אפילו לא נזמן אותך לאודישן'.

חלפו כמה וכמה שנים, ואז שמעתי שעושים גרסה מצולמת בארה"ב. גם אז אמרתי – או, הנה הזדמנות לדבר הזה לקרות. החזירו לי את אותה התשובה, האם אני אזרחית? לא, אז אני לא יכולה לעשות את זה.

במהלך כל עשר השנים האלו הדבר הזה דובר המון פעמים. אמרו לי שזה תפור עליי, אבל אף אחד לא הרים את הכפפה. עם כל הכבוד לליצור לעצמך הזדמנויות, ההשקעה היא 4 מיליון ואת זה בטוח אין לי. כך נשארתי עם החלום.

רוני מרחבי. תמונה: בני גמזו לטובה

ואז ב-6.3, ממש לפני 8 חודשים, קיבלתי טלפון: "קוראים לי מאור מימון, אני מפיק ואני הולך להעלות את 'היירספריי' בארץ. מה דעתך?" אמרתי 'מדהים'. הוא שאל אם אני מכירה, אז אמרתי לו שאני רודפת אחרי הדבר הזה כבר 10 שנים ומחכה שמישהו ייקח את זה על עצמו, והנה זה קרה.

זומנתי לאודישן, ואז התחלתי לפחד. כי אני כבר לא בת 25, ולמרות שצברתי הרבה ניסיון בזמן הזה, הגוף שלי השתנה. אבל אמרתי ברור שאני הולכת לאודישן.

האודישן הראשון היה אודישן שירה. לא ידעתי אם זה מספיק כדי לעבור את האודישן הראשון, אם זה גדול עליי, אם אני יכולה להצליח, אם פיזית אני מחזיקה את זה. זה סופר מפחיד. ואז הגיע האודישן השני, שבו היה צריך גם לרקוד. זה תמיד היה המקום שהרגשתי בו הכי נוח ואמרתי שאני מפגיזה. אבל הרגשתי שהיה חצי כוח. ראיתי את הבנות שהיו איתי, ואמרתי, 'זה לא כזה בכיס שלך'. אני הרבה פעמים מתנהלת בצורה כזו שאם יש משהו שמתאים לטייפקאסט שלי, זה ברור שזה שלי. פתאום זה לא היה כזה ברור.

ואז התחלתי לחשוב שזה לא נורא אם זה לא יקרה. נכון שזה היה החלום שלך, אבל לפעמים דברים לא מסתדרים. יכול להיות שהדבר הזה, שיושב לך 10 שנים ב'מאחורה של הראש', לא יקרה. השלמתי עם זה. ואז, שעתיים אחרי האודישן, קיבלתי טלפון ממאור שאמר 'אנחנו רוצים שתהיי איתנו'.

אז זה נהיה עוד יותר מפחיד – חשבתי אין מצב, אני לא יכולה לעשות את זה. אני צריכה להפסיק לעשן, לרדת במשקל, פיתוח קול, כל הספקות צפו. אבל לא הפסקתי לעשן, ירדתי במשקל בגלל החזרות ולא בשביל. ואז זה קורה, וזה שם.

כל הדרכים וכל השנים האלו הובילו לרגע המזוקק שבו האור נדלק, ואני נכנסת למוד תפקוד ובשעתיים וחצי פשוט נותנת 200%. כששואלים אותי איך אני עושה את זה, אני אומרת שאין לי מושג. יש כפתור שצריך להפעיל ופשוט לעשות את זה. בלי לפחד, בלי הספקות העצמיים. כי אנחנו הרבה פעמים המכשול הכי גדול של עצמנו. כשנותנים לנו צ'אנס, צריך לקחת אותו בשתי ידיים ולשעוט עליו. זהו.

טרייסי אומרת "You have to dream big to be big". אז תחלמו בגדול, ותהיו גדולות.

כנס נשיםרוני מרחבישכר וקריירה