צופית גרנט: אני לא מוכנה לשבת באזור הנוחות אפילו דקה

אשת התקשורת, צופית גרנט, זכתה אתמול בפרס 'און לייף עושות שינוי' בוועידת נשים ועסקים בירושלים. גרנט קיבלה את הפרס מידי הדס גולדשטיין, מנכ"לית ומייסדת אתר און לייף, כשברקע מחיאות הכפיים הסוערות מהקהל.

פרס 'און לייף עושות שינוי' מוענק אחת לרבעון לנשים משלל תחומי היצירה, שבעשייתן המקצועית והדרך האישית שלהן הצליחו לשנות את כללי המשחק (ולעתים אף להמציא אותם מחדש). נשים שהשכילו לדרוש, לכבוש ולקבוע לעצמן לנשים שאחריהן את המקום השווה הראוי והמוביל בתחומן.

כאמור, הפרס ניתן אתמול לגרנט. נימוקי ועדת הפרס כפי שהוקראו על הבמה: צופית גרנט, אשת התקשורת רבת הכישורים, הגוונים והסקרנות, לא איבדה לרגע בעליות הקריירה ובירידות, את התשוקה הלוהטת לדעת ולגעת, לשאול, לחבק ולהסתכל לאמת בעיניים. רגישותה ואהבת האדם האמתית שבה, שריינו לה מקום של כבוד בלבבות כל צופיה. בפתיחות ובכנות בחרה צופית גרנט לספר על התקיפות המיניות שחוותה בעברה, ובאותה נשימה גם חלקה ושיתפה בדרך בה בחרה להתמודד ולנצח. בכך מהווה מודל השראה למאות אלפי הנשים בישראל שמתמודדות יום יום עם טראומות העבר וההווה.

צופית גרנט ומנכ"לית און לייף, הדס גולדשטיין. צילום: בני גם זו לטובה

לאחר קבלת הפרס שוחחה מיקה אלמוג מנחת הוועידה עם גרנט.

אלמוג: "אני חושבת שבמובנים מסוימים, את הקדמת את זמנך, או את זמננו. ההתנהלות התקשורתית שלך – שהיום היא כמעט מובנת מאליה, היום זה לגיטימי שאנשים נחשפים ומביאים למסך הציבורי דברים אינטימיים – אז זה לא היה מובן מאליו. את תמיד היית שם. את אומרת שזה דבר שהוא פשוט חלק ממך? או שזה ז'אנר שהמצאת ופיתחת כי זה היה לך נכון?".

גרנט: "אני חייבת להגיד משהו. קודם כל, אני לא עיתונאית, אני לא אשת תקשורת. מכורח הנסיבות אני נמצאת בתקשורת. אף פעם לא התעוררתי בבוקר ותכננתי לגמרי את המהלך הבא שלי. אני שחקנית, והאמנות שלי, אם אני שמה אותה בתוך ז'אנר, זו האותנטיות".

"אבל אני זוכרת את הרגע בו התקשורת שינתה את הפנים שלי לשני כיוונים. ישבתי בראיון אצל רפי רשף בתכנית אחד על אחד, לא זוכרת את שמה, והיה איתי תחקירן שהכין אותי עם שאלות, אבל בתכנית עצמה רפי רשף שהיה די אדיש אלי, פתאום הוא שאל אותי – "למה הגעת לפנימייה?". ואני זוכרת את השנייה שהבנתי שלמרות שאני לא בקונצנזוס, אחרי מילקשייק, אחרי השתייה של הפיפי ואחרי שרמסו אותי בכל צורה אפשרית תקשורתית, הבנתי שבכל זאת יש פלח באוכלוסייה שאני משפיעה עליו. ועוד הבנתי שאני כבר לא מפחדת. הבנתי את זה באינסטינקט. היה לי משהו במחשבה – אם יש שתי בנות שאשפיע עליהן, זה שווה את זה".

"הוא שאל למה שלחו אותי לפנימייה, והתשובה הייתה שהיה לי שכן פדופיל. סיפרתי שהייתי קורבן לפדופיליה בגיל 9-11. חשפתי את זה, והתחלתי להיחשף לריאקציה לדבר הזה".

אלמוג: "האם הרגע הזה הוא רגע שנבע מצורך שלך או החלטה לעשות ריצ' אאוט?"

גרנט: "עד אותו רגע הייתי 'ילדת אביוז' (שעברה ניצול), קורבן שלחלוטין לא מבין שהוא קורבן. לא הבנתי את רמת הקורבנות שאני מתנהלת מולה, לא הבנתי את רמות הניצול שחוויתי, לא הבנתי כמה זה אלים כלפיי. להיות ילדת אביוז זה לגדול, ואם יש לך נרטיב חיובי, יש לך לאן לגדול. אני בת 54 – עד היום אני בטיפול. אני לא מרפה מהכלי הזה. אז לא, לא היה שם תכנון, הייתה שם וודאות פנימית שאני יכולה לדבר על דברים כי לא עשיתי שום דבר רע".

הייתי קרבן שלחלוטין לא מבין שהוא קרבן. צילום: בני גם זו לטובה

אלמוג: "החשיפה מייצרת גל נוסף של טראומה וכאב. האם זה שינה אותך? זה הביא אותך למקום שממנו בנית את צופית כפי שאני מכירים היום- המראיינת החשופה והמרגשת?"

גרנט: "זה לקח אותי קדימה, אבל רק כי אני מטופלת ואני תלמידה, אני נמצאת כל הזמן במקום של לקחת את הנפש שלי קדימה ולזהות את אבני הנגף ולהתעלות עליהן".

"לעיתים קרובות אני אומרת לנשים, 'אל תחשפי עוד – את עוד לא בנויה לזה'. אני לא חושבת שהחשיפה היא הדבר הכי חשוב. הטיפול הוא החשוב. קורבנות הרבה פעמים נכפית עלינו, אבל יש רגע שבו אנו יכולות לצאת מהקורבנות, וזה משהו שאני מייעצת הרבה פעמים לנשים – לצאת מהקורבנות ולגדול".

"העוצמה הפנימית שלי קשורה למקום אחד. סיפור החיים היה מאוד קשה, אבל הניצחון בא מאהבה. מהאהבה של אמא שלי, מהיכולת שלי לאהוב, מהיכולת שלי לרפא את הפצעים, להאמין באהבה, להאמין בבני אדם, להאמין בדבר הזה יותר מכל דבר אחר".

אלמוג: "היום, כאישה בוגרת, כשאת מגיעה לנקודות משבר, איך את מתמודדת איתן?"

גרנט: "בגדול, כל הדרך שלי היא דרך שיש בה הרבה מאוד חמלה. גם אם את מוצאת לפעמים מישהו שאת בוחרת לא לסלוח לו ואפילו לתעב – יש דמויות שמותר לנו להיות בהתנגדות אליהן".

"אני עובדת כיום על דוקו אקטיביסטי, תכנית שאני עובדת עליה מעל שנה, על הנושאים הכי קשים שיש עליהם קשר שתיקה חברתי – גילוי עריות, ניכור הורים, פדופיליה – בכאב הכי נורא, אזורים שלמים שנגועים במגפה נוראית, אני נכנסת לכאב עד הסוף. מצד אחד אני מובילה את הדמויות למתן פייט מול המערכת, אבל גם מזמנת להן את המפגש עם החלקים של החמלה באישיות שלהן. החמלה נדרשת לבן אדם החומל".

"לו הייתי מזקינה בכעס, בטינה, בהתחשבנות, זה מה שהיה מוביל את כל הדבר הזה. אני לא מסוגלת להיות בו, אין לי את הכלים. לפני 3 שנים התגרשתי וזה אחד הדברים הכי מפחידים שקרו לי. 23 שנים הייתי נשואה לאברם, איש יקר לי בצורה בלתי רגילה, אבל הבנו שאין מה לעשות ביחד יותר. החלטנו להתגרש ונורא נבהלתי, כי ילדים מגיעים למצבים פסיכיאטריים בגלל סכסוכי הורים, והבנתי – אין לי כלים להיות במלחמה עם העולם. אז החלטתי שאם אהבתי אותו כל כך הרבה שנים, אני אוהב אותו גם בפרידה. והוא הרגיש את זה גם בפרידה, ובסופו של דבר הילדים שלי אומרים שההורים לא התגרשו, אלא עשו שינוי צורה למשפחה. מעל הכל נשארנו משפחה".

"הניצחון היה כל כך גדול, כי ניצחנו איזה מהלך חברתי שיש לו היום לגיטימציה. המלחמות בין אנשים הן לגיטימיות. ואני אמרתי שזה לא יכול להיות לגיטימי. אנו נמצאים בעידן שיש כל הזמן מלחמה, וכשאת במלחמה – לא שלפעמים אין ברירה, אבל בסופו של דבר בתוך מאבקים, המאבק נמצא אצלך, הקושי, את מתמודדת איתו כל הזמן. ויש איזשהו רגע של מפגש עם היכולת שלך להרפות, ולחמול, להעניק ולהשפיע".

"שאלו אותי, מה הדבר הכי חשוב שאת מציעה לנשים? אני מציעה את זה לאנשים בכלל, אבל לנשים על אחת כמה וכמה, וזה – עצמאות. תלות משבשת באופן אובייקטיבי את יכולת לקיחת ההחלטות מתוך אומץ ומתוך פאשן ומתוך ידיעה למה נכון לי ומה לא. תלות מסרסת את הנשמה".

"אני זוכרת אותי אומרת לילדה שלי כשהיתה בת 7 – אל תחפשי גבר עשיר, תחפשי בתוך עצמך אהבה, ותחפשי את הדרך להיות עצמאית. לעמוד על שתי רגליים בוודאות ובביטחון. לא לחפש גבר שיוביל אותך. זה מסרס, זה מדכא. ובשנים האחרונות ראיתי כל כך הרבה בתים עם נשים בניראות חזקה, מרצדס יקרה ובית ששווה מיליונים, אבל הן לא מסוגלות לקחת החלטה בלי לקבל אישור – וזה סוג של אלימות שקיים בתוך החברה שלנו".

החלטתי שאם אהבתי את אברם כל כך הרבה שנים, אני אוהב אותו גם בפרידה. צופית גרנט. צילום: בני גם זו לטובה

אלמוג: "כשאת מסתכלת קדימה, יש לך תכניות?"

גרנט: "כל יום אני קמה לאיזה אקטיביזם. עוד משהו שהחלטתי כשחזרתי מלונדון, אחרי תקופה מורכבת, אני זוכרת שהחלטתי לבוא לארץ ולהילחם על שני דברים: על משמעות, שמצאתי מיד בתפישת עולם, שההשפעה שלנו מייצרת משמעות, ובלי לצאת מאזור הנוחות זה לא עובד, להשפיע על הקהילה, וזה העיסוק המרכזי שלי; והדבר השני הוא העניין של העצמאות".

"אין יום שאני לא מתכננת את העתיד שלי. אני הולכת ללמוד ומקפידה על זה, מקפידה על התפתחות, לא מוכנה לשבת באזור הנוחות אפילו דקה. זה משעמם אותי. אני יודעת שמה שאני אוהבת זה אנשים, ולאהוב אנשים. אני גם מאמינה שבאיזשהו שלב בחיים הפרונט של טלוויזיה יהיה פחות נוח, אז אני מכינה את העתיד גם במובן הזה. אבל יש גם שאלה, כי גיל 50 מתחיל לשנות משהו. ואז, נכנסים לשאלות פילוסופיות מאוד דרמטיות, עד כמה נכנעים לתכתיבי הלחץ החברתי? לבוטוקוס, ניתוחים, מתי מפסיקים להיאחז ביופי הנצח האינסופי? אין לי מושג. יש חלקים ביום שאני בודקת אם יש ניתוחים ובוטוקס חדש".

אלמוג: "כמה מזה הוא שלנו ומתוכנו וכמה כל כך מוטמע?"

גרנט: "נראה לך שאם הייתי באי בודד לבד הייתי עושה בוטוקס? מה אכפת לי, הייתי ככה פשוט. יש אפליקציות, כל יום אני שמה אפליקציה שבודקת איך הייתי נראית עם שיער לבן".

"זה מאוד אינדיבידואלי, כל כך אינדיבידואלי שאחד מהדברים שהחלטתי לעשות זה לא להטיף. מי שרוצה, שתרגיש בנוח לעשות או לא לעשות. מקומטת – מבורכת, לא מקומטת – מבורכת. מוגזמת? זה קצת מצחיק אבל… סבבה".

 

ועידת און לייף לנשים ועסקיםפרס און לייף עושות שינויצופית גרנט