"נתתי הכל כדי להגשים את הרעיון המטורף שרץ לי בראש": שיחה עם 3 יזמיות שעשו את זה ובגדול

שלוש היזמיות שהשתתפו בפאנל הן חדווה קלינהנדלר, מנכ"לית והמייסדת של אימרג'- אפליקציה שמחברת בתוך ארגונים בין האנשים שרוצים לשאול משהו לאנשים הכי רלוונטיים שיכולים לענות להם במטרה להפוך את הקריירה שלהן לטובה יותר ואת הארגון לרווחי יותר, ליהי פינטו, אחת המייסדות של  Syte פיצ'ר שהופך את עולם הויזו'אל שלנו לניתן לרכישה ומאפשר לגולשים בלחיצת כפתור לקנות את כל מה שהם רואים בתמונות ברשת ועדי אקהויז, אחת המייסדות והמנכ"לית של חברה שנקראת רילפייס, טכנולוגיה להזדהות מאובטחת באמצעות זיהוי פנים שאמורה לבטל את השימוש בסיסמה בכניסה לחשבונות.

למה עזבתן משרה נוחה ומפנקת כשכירות כדי להיות יזמיות ואיך עושות את זה?

עדי: "עבדתי בחברה גדולה וציבורית כמנהלת פיתוח ושיווק בתחום הרפואי, יצאתי פעמיים בשבוע מוקדם לקחת את הילדות והרווחתי משכורת יפה. הסטארטאפ היה כמו גירוד לא מוסבר שליווה אותי הרבה שנים, הייתי חייבת ללכת לעשות את זה. היה לי רעיון שנגד כל הסיכויים חשבתי שהוא טוב. לקח 4 שנים מהרגע בו חשבתי עליו ורשמתי פטנט עד שעשיתי אותו, בגלל חוסר ביטחון ופחד. אחרי שנה רשמתי פטנט, ואחרי שלוש שנים עזבתי הכל – בזכות הריון, ועשיתי את זה. בסוף חודש תשיעי גייסתי את הכסף לחברה".

ליהי: "הייתי סמנכ"לית בבנקאות פרטית בלונדון. אני תמיד אומרת שלא הייתה לי ברירה, וכמה שהיה לי מפנק – ובלונדון הבונוסים זה עולם אחר – הרגשתי כל יום שאני קמה בבוקר ומקצצים לי את הכנפיים. היחס אליי בבנק היה מדהים, אבל לא יכולתי עם חוסר החופש לעשות את מה שבוער בי שהוא ליצור דברים יש מאין".

חדווה: "הסיפור שלי אחר. הייתי יזמית מסוג שונה ממה שאני היום, היה לי עסק סוכנות בוטיק לשיווק ותוכן בלייפסטייל. אחרי הרבה שנים שעבדתי על זה, סוף סוף שהגעתי למקום שמשכתי משכורת סבירה לעצמי, ופתאום גדל לי הרעיון הזה בראש ולא עזב אותי. חשבתי לעצמי שאני אעשה סקר כדי לבדוק את הצורך, ואז אני אראה שאין צורך וזה ירד ממני. עשיתי את הסקר והיתה היענות גדולה והבנתי שאין לי ברירה".

"פתאום גדל לי הרעיון הזה בראש ולא עזב אותי". חדווה קלינהנדלר. צילום: בני גם זו לטובה WWW.BENNYGAMZO.COM

כיצד אתן מתמודדות עם סוכני הפחד- האמא שאומרת 'אל תעזבו את המקום הנוח… כדאי לך להתחתן וכו'… אתן לקחתן משהו שאמרו לכן שאולי אסור לעשות ועשיתן אותו. חדווה, את מעולם חרדי. את לא מקושרת, אבל הגעת לאן שהגעת, בלי קשרים. איך?

חדווה: "יוצרים את הנטוורק. כשהתחלתי לעבוד על סטארטאפ, הכרתי אולי בן אדם אחד בהייטק. אני חושבת שבשנה הראשונה כל דבר שעשיתי היה טעות חוץ מהנטוורק שהתחלתי לבנות, הרבה בזכות דברים מדהימים שיש בקהילה. למשל עדי ואני נפגשנו במתחם עבודה משותף לסטארטאפים שיש בהם מנהלת אישה. פתאום הייתה לי קהילה והרגשתי בנוח לשאול שאלות".

עדי: "הסיבה שבעצם עשיתי את זה בפועל אחרי 4 שנים שרק דיברתי על זה הייתה שיצאתי עם חברים, והם אמרו לי, 'זה רעיון כזה טוב למה את לא עושה את זה?' אמרתי שאני פוחדת אז אחד מהם אמר: 'אז בואי נעשה את זה ביחד'. בתחילת הדרך עשינו שיחה שהייתה לנו מאוד חשובה – החברות היא מעל ההצלחה, מעל הכסף והכישלונות. ובאמת לאורך ההתנהלות דאגנו להישאר חברים. עברנו תקופות לא טובות והתווכחנו הרבה – סטראט אפ הוא לא אופורי אף פעם, הוא מלא בחיכוכים וחילוקי דעות והכל גם לא ידוע, אז אין נכון ולא נכון ובכל זאת אני שמחה להגיד שזה תמיד היה ענייני ולא רבנו באמת אף פעם. לדעתי זו באמת ההחלטה הכי חשובה בלפתוח עסק – להחליט לעשות את זה פירושו להחליט לעשות את זה ביחד".

ליהי: "אני עובדת עם בעלי ואחי ואני מאוד מתחברת למה שאת אומרת. אחד הדברים הכי קריטיים זה לבחור שותפים בתחילת הדרך חשבו מבחינתנו שזה סוג של בלאגן. זה גם אחי וגם בעלי והרבה משקיעים הסתכלו על זה כחיסרון. והיום אני יודעת להגיד שזה הכוח שלנו. העובדה שאנחנו חבורה, יחידה אחת סגורה שנעה ביחד ושאנחנו אוהבים אחד את השני. אהבה זו לא מילה שאמורה להתחבר לביזנס, אבל סטארטאפ לייף זה מסע כל כך קשה, אין מילים לתאר כמה זה קשה ואם כבר עושים את זה אז לעשות את זה עם אנשים שבאמת חשובים לכם".

ספרו לי על כישלונות.

עדי: "יש לי כישלון שהיה כל כך מאסיבי שאין צורך לדבר על אחרים. בשלב גיוס הכסף, אתה מסתובב בין חבורות של אנשים שמסבירים לך כמה הרעיון שלך גרוע ואתה כל היום רק מקבל לא ולא ולא. לשכנע אנשים לפני כמה שנים שטביעת אצבע תעבור מן העולם ויש משהו חסר חיכוך בזיהוי שמבוסס רק על פנים היה מאוד קשה. ניגשנו לקרן ישראלית וקיבלנו הצעה טובה יותר מקרן סינית. ויתרנו על החוזה המקדים לטובת ההצעה הטובה יותר הסינית, נחתם ההסכם הסופי ובשלב הזה הכסף אמור להגיע לבנק. הזמנו יום כיף לחברה ליום למחרת, והכסף לא עובר. יומיים, שלושה, וזה בסדר – אני בן אדם מאוד אופטימי, אני חושבת שזה מאפיין הרבה יזמיות. ככה עברו להם חודש וחצי, עשיתי ריפרש כל יום והתקשרתי לחברה הסינית שנתנה לי תירוצים. זה היה כישלון דרמטי מאוד. למעשה לא היה לנו יותר איך לשלם משכורות והיה צריך להרוג את החברה. למזלנו הרב המשקיעים הקודמים שמו עוד כסף, והיה סוף טוב, אבל זה היה כישלון אחד המוצלחים".

ליהי: "אני אלך על כישלון מול לקוח. נסעתי לכנס בלאס וגאס, שהשקעתי בו הרבה מאוד כסף, ופגשתי שם נשיא של אחת מחברות הריטיילר הגדולות (מהסוג שכולם מכירים אבל לא כדאי להגיד). הוא הגיע לכנס כדי לחפש טכנולוגיות חדשות ואז הוא הגיע אלינו לדוכן ועשיתי לו מצגת, ישבנו ושוחחנו והוא הלך. בשלב מסוים הוא חזר אלינו ואמר 'תשמעי מכל מה שראיתי כאן הטכנולוגיה שלכם הכי מעניינת אותי, ואני רוצה להזמין אותך לבוא למשרדים בלוס אנג'לס, 4 שעות נסיעה. הבנאדם אומר לי 'אני רוצה שתעזבי עכשיו את הכנס (הגדול מאוד) ותבואי אלינו למשרד כדי לתפור את העסקה ולקבל החלטות'. הבנו שזו הזדמנות שאי אפשר לפספס אז נסעתי ברכב 4 שעות, והזמנתי לי חדר בארבינבי עם נרקומנים מתחת לבניין. היה חדר מלא (בגברים, אבל זה לא קשור) ועשינו פרזנטציה, והייתה התלהבות רבה. הוא כל כך התלהב ואמר 'תשמעי אני רוצה מעבר לכל מה שדיברנו עכשיו, אני רוצה אולי להשקיע בכם. אני מבין שאתם אחרי שלב הגיוס, אבל הייתי רוצה להזמין אותך לארוחת ערב עסקית בבוורלי הילס כדי שנחשוב על החזון'. בזבזתי הרבה מאוד זמן על העניין הזה. הכישלון, איך שאני חווה אותו הוא שחזרתי משם משוכנעת ובטוחה שאנחנו מאוד קרובים לחוזה, והיו שם מספרים שיכולים לשנות הכל משמעותית. חזרתי הביתה, סיפרתי לכולם איזה מדהימה אני, ואיזה חוזה פסיכי, סיפרתי את הפרטים הקטנים, ועד היום זה לא קרה".

"אם כבר עושים את זה אז עם האנשים שחשובים באמת". ליהי פינטו. צילום: בני גם זו לטובה WWW.BENNYGAMZO.COM

חדווה: "לפני קצת יותר משנה רשמנו את החברה רשמית. שינינו את המודל העסקי ונסענו לכנס בברצלונה והיה מדהים. אחרי כמה חודשים היינו לקראת סגירה עם אחד המעסיקים הגדולים בעולם שיקנה מנוי לטכנולוגיה שלנו עבור עשרות אלפי העובדים שלו, היינו בשיחות עם המנכ"לית והם היו מדהימים. ואז מה שקרה זה שחזרתי יומיים לפני פסח, עבר פסח, גילינו שהחוזה לא הולך לקרות, ושאנחנו צריכים לכתוב את כל האפליקציה מחדש כי היו בעיות קשות בטכנולוגיה מהימים שקדמו לרישום. עצם מכתבות מפרגנות בגלובס ומלהיות סטארטאפ שאחת החברות הכי גדולות בעולם התעניינו בו, לא היה לנו כלום. זו היתה הפעם הראשונה שחשבתי לסגור. הלכתי לשיחה עם בעלי, פחדתי להגיד משהו כי כשאת אומרת בקול זה עלול להפוך לאמיתי אז פשוט בכיתי".

אתן שומעות 'לא' כחלק משגרת חייכן. מישהי אמרה משהו, 'אני מקפידה ללמוד משהו גם מהדושים הכי גדולים'. תנו לנו קצת דוגמאות לאיך מפתחים עור של ענפה (לא של פיל כי אתן יפהפיות), זה לא מפחיד?

עדי: "אני בוכה. אחרי הסיפור הזה עם הסינים גם אנחנו חשבנו לסגור את החברה ואז בכיתי יומיים. זה לא פתרון כמובן ואין לי עור של פיל. אני נפגעת נורא ולצערי אני צריכה אישור של אחרים. אין לי ביטחון עצמי מופרז. לשמחתי, בן הזוג מאוד האמין בי ואמר "לסגור זו לא אופציה". מאוד חשוב להקיף את עצמך במשקיעים, שותפים טובים, ובאנשים בחיים שלך שמוכנים לספוג אותך, לראות אותך נופלת".

"אין לי ביטחון עצמי מופרז". עדי אקהויז. צילום: בני גם זו לטובה WWW.BENNYGAMZO.COM

ליהי: "אני חושבת שפיתחתי שיטה. זה קרה לי כשהייתי ממש בהתחלה. נתתי פיצ' ואני כמעט בטוחה שאחרי שתי דקות הם ידעו שזה לא הם הקשיבו ושאלו המון שאלות והיו שם. אחרי שתי דקות הרגשתי שאני ממש חווה התעללות. אני נזהרת מלהשתמש במילה הזו כי היא מאוד חזקה, אבל היום אני יודעת שזה מה שחוויתי. ממש הרגשתי כאילו מרביצים לי. אני זוכרת שירדתי במעלית, והסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי 'אני יכולה עכשיו להחליט שאני לא עושה את זה יותר לעולם. אני בחיים יותר לא אעלה באף מעלית לאף משקיע כדי לתת לו את האפשרות לדבר אליי ככה או שאני יכולה להגיד לעצמי שאני ממשיכה בדיוק בדרך שלי, עושה את זה שוב ושוב ושוב ולא מוותרת כמה שזה יהיה כואב. וברגע שיגידו לי לא, וידברו אליי לא יפה, אני אנשום עמוק ואגיד לעצמי שזה מאוד מאוד חבל בשבילם. זהו".

חדווה: "אני חושבת שאחד הדברים שקורים בעולם המוזר של הסטארטאפים זה שאני לפחות מעמידה את עצמי בסיטואציות ומקומות שבחיים לא הייתי עושה את זה לעצמי במצב אחר. בין הדברים שלמדתי נמצא גם ההכרח לא להיות קבצנית ולתת למישהו אחר את ההזדמנות להצטרף לדרך ולהרוויח המון כסף – אבל עדיין קשה לי עם זה, ובהתחלה התקשתי עם זה יותר. כל הזמן שופטים אותך, גם משקיעים וגם לקוחות, אבל אני שם, אני קמה בשביל זה בבוקר, יש לנו חזון. ואני שם ביחד עם הוויז'ן הזה וביחד עם השותפה שהיא אחת החברות הכי טובות שלי. אתמול הייתי במרפסת שלנו והלכתי רחוק מכולם ובכיתי, וזה היה בסדר".

ליהי: "אני רוצה להגיד משהו שקשור לבכי. אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים זה ליצור לעצמך מערך תמיכה, כי עד היום יש בוקסים שמקבלים בבטן שהם קשים מנשוא. אין מה לעשות, זה עדיין קורה לי שאני עומדת מול מישהו חזק ומשמעותי והוא לא רואה אותי – כן, גם בגלל שאני אישה. זה לא משנה מה אני אעשה, הוא ידבר עם זוטרים, עם אנשים שמדווחים אליי, אבל לא איתי. כי אני אוויר".

עדי מכרה כבר את העסק שלה, בהמון כסף, עסקה גדולה עם אחת החברות הכי גדולות בעולם. איך ההצלחה מתבטאת, איך זה מרגיש, מה קונים מיד אחר כך? ספרו לי על רגעי הצלחה

עדי: "את החברה מכרנו אחרי 3 שנים, שזה כלום. בחלומות הכי ורודים שלי לא חלמתי שהיא תימכר לחברה ההיא שאסור להזכיר את שמה אבל אפשר לקרוא בעיתונות… ביום שבו החברה נמכרה, ואפילו ברגע העסקה עצמו אני עוד אומרת לעצמי – 'תראי, זה עוד יכול להיכשל. כבר היה לך את הקטע עם הסינים, את זוכרת?' אחרי שלוחצים ידיים מגיע החלק המשמעותי- הכסף עובר לבנק. אני חגגתי את נקודת העסקה עם בעלי, יצאנו לארוחת צהריים, השתכרנו, עשינו עוד ילדה שהגיעה 9 חודשים אחרי והלכתי לשחק שח בחנות עם מלא גברים זקנים בני 80. זה מה שעשיתי.

עכשיו אני עובדת על עמותה שאני מאוד מתרגשת לקראתה, שמשכנעת ילדות קטנות לעשות דברים כאלה. אני חושבת שאנחנו דופקים את הדור הבא באיך שאנחנו מחנכים ילדות, הרבה מאוד שנים עשינו עוול, אני מרגישה ששחמט הוא כלי מדהים לחנך בנות וזה מה שאני עושה".

ליהי: "אני מרגישה שרגע ההצלחה הגדול שלי עוד לא קרה. אנחנו סטרטאפ שגייס כסף, שחתם עם נייקי. עד היום גייסנו 7.8 מיליון דולר, ומה שיזמים צריכים להבין זה שזה מרתון, זה כסף שנכנס לחברה כדי שהיא תהיה חברה שתשנה משהו בעולם. אחד מרגעי ההצלחה הכי גדולים באמת היה לחתום חוזה ולעבוד עם חברה בסדר גודל של נייקי, זה היה מבחינתי רגע הצלחה מאוד משמעותי, אבל הכסף עבר ישר לחברה. ברגע שחברה כמו נייקי מכירה בך כמישהו שיכול לשנות משהו אצלם בטכנולוגיה אין כבר ריטיילר שיפקפק, זו חותמת כשרות".

במילה אחת, למה כדאי לצאת ליזמות?

עדי: "הגשמה".

ליהי: "כורח".

 

לצפייה בפאנל המלא:

ועידת היזמיות של און לייףיזמיותנשים ועסקיםסטארט אפ