"בנעליה": מה משותף לנעליים של ליידי גאגא, נטע ברזילי וגולדה מאיר?

המושבה ראשון-לציון שהוקמה בשנת 1882 הייתה חלוצה בתחומים רבים והרימה תרומה נכבדת לעיצוב הישראליות שלנו. בה נולדו הדגל, ההמנון, בית הספר העברי הראשון ועוד יוזמות וערכים חשובים נוספים. השנה מציין מוזיאון ראשון-לציון  מאה שנים למתן זכויות פוליטיות לנשות המושבה וזאת לראשונה בארץ ישראל (1919) בתערוכה ייחודית: "בנעליה" – תערוכה לציון 100 שנים למתן זכות בחירה לנשים בראשון-לציון לראשונה בארץ ישראל.

נעליה של האישה הפכו לנשק במלחמת המינים: הסינים כרכו את רגלי הילדות כדי למנוע את גדילת הרגליים. סינדרלה וג'סיקה פארקר עשו מהן קריירה. ג'וליה רוברטס חלצה אותן על השטיח האדום ואצל דיילות אל-על הנעליים הציתו מחאה. ואכן, כדי להבין את מקומה, דרכה, תחושתה ושאיפותיה של האישה, צריך להיות בנעליה.

מוצגות בתערוכה עשרות נעליים שעוצבו החל משנות התשעים ועד ימינו אלה, שחלקן עוצבו במיוחד  עבור תערוכה זו. קובי לוי, אמן ומעצב נעליים – בהן כאלה שננעלו על ידי ליידי גאגא, וופי גולדברג ונטע ברזילי בהופעתה באירוויזיון – מציג יחד עם  אמנים ומעצבים ישראלים  מבצלאל עבודות המביעות בהומור ובביקורת את עמדתם בנושא המאבק המגדרי הנשי. 

אוצר התערוכה קובי לוי. צילום: שי בן אפרים

אין מודבר כאן בנעליים רגילות, אמנם מרביתן  נעילות בהחלט אך כל אחת ואחת מהן היא יצירת אמנות בפני עצמה העוסקת בתחום אחד מתוך תחומי ההתמודדות של האישה במאה ה-21.  בעבודותיו לוי מתעמת עם התפקידים המגדריים שעדיין רווחים במקומות עבודה שונים. לדוגמה, בעבודה 'קפה?' ניצבת נעל המדמה קומקום לבן, שממנו נמזג זרזיף קפה המשמש עקב דקיק. ההשראה לעבודה צמחה מסיפורה של מזכירה אמריקנית בשם איריס ריוורה, שבשנת 1977 פוטרה בשל סירובה העיקש להכין קפה למנהליה. התגובה הפמיניסטית לא איחרה לבוא: ארגוני הנשים גייסו חמישים נשים שהגיעו למשרד עורכי הדין שבו עבדה ריוורה וביימו שיעור להכנת קפה בלי לדלג על שום הוראה,  כולל "שלב 5: הדלק את המתג!". האירוע כבש את התקשורת, ריוורה כיכבה על כותרות העיתונים ולבסוף ניצחה והועסקה מחדש. מחאה מסוג זה מופיעה גם בעבודה 'מזכירה', שעיצבה טליה לב-ארי, ובה הנעל נראית כמכונת כתיבה ישנה. מקשי האותיות בחרטומה, לשון הנעל היא הדף, והעקב אינו אלא שתי  אצבעות נשיות מעודנות ומשוחות לק אדום. 

טליה לב ארי קרדיט צילום שי בן אפריים

העבודה 'מעמד'  שעיצבה אינה טסיס היא למעשה כיסא בצורת עקב ענק שאם לא יושבים עליו הוא נופל. איזה "מעמד" מייצג אם כן הכסא אם לא מעמדה הבלתי יציב של האשה.

כאמור, נעלי העקב היו ונותרו שנויות במחלוקת בין המצדדות בהן ורואות בהן אמצעי לקידום והעצמה אישית ולבין המתעבות אותן ורואות בהן תכתיב אופנה מכביד ומיותר.

גולדה של חנוך פיבן באדיבות האמן

מי שלא נכנעה לתכתיבים הייתה גולדה מאיר, שמככבת גם היא בתערוכה בשתי עבודות: חנוך פיבן יצר אות דיוקנה העשוי מן הנעל האופיינית לה שקיבלה את שמה 'נעלי גולדה', בצק, רבע עוף וצמר פלדה. מה אלה אם לא חומרי המטבח שלא היו זרים לה כלל וכלל שכן ידוע שנהגה לכנס את המקורבים לה פוליטית במטבחה – המטבח של גולדה.   האמנית דליה מטמון יצרה דיוקן של מאיר עשוי כולו נעלי גולדה זעירות.

קוסטה מאגראקיס מציג בעבודתו 'על הקצה' מגף הפוך שעל סולייתו מונחים הבית והחצר שבקדמתו. אישה קטנה עומדת סמוך לגדר המקיפה את קצה חרטום הנעל. האיזון הרעוע בין הבית הקטן לנעל העבודה כמו עומד על פי תהום. 

קוסטה מגראקיס באדיבות האמן

"בעבודה, את חושבת על הילדים שהשארת בבית. בבית, את חושבת על העבודה שלא סיימת. מאבק ניטש בתוכך", אמרה פעם גולדה מאיר, וביטאה היטב את הקונפליקט שבו מצויה האישה בשנות האלפיים. לא פשוט להיות בנעליה. 

החלק ההיסטורי בתערוכה מתייחס להישגן פורץ הדרך של נשות ראשון-לציון לקבל שוויון זכויות פוליטי במערכת המקומית, אשר  הגיע בשנת 1919 לאחר מאבק בן שנתיים בניצוחן של פעילות הציבור נחמה פוחצ'בסקי ועדינה כהנסקי . הצלחתן עלתה מעל המצופה והן הצליחו ליצור מהפך פוליטי ולזכות בשני המקומות הראשונים בבחירות לוועד המושבה כאשר בכל יישוב אחר בארץ ישראל לא היה קיים עדיין שוויון זכויות מסוג זה. לא זו בלבד, כמה עשורים מאוחר יותר ואנו כבר במדינת ישראל, כיהנה בראשון-לציון ראשת העיר הראשונה בישראל, חנה לוין. ואכן בנשים חזקות ומעצימות עסקינן בראשון-לציון.

נחמה פוחצ'בסקי שעמדה בראש המאבק להשגת זכות בחירה לנשות המושבה הייתה אישיות מרשימה ויוצאת דופן. היא הייתה איכרה, הסופרת העברייה הראשונה, לוחמת למען קבוצות חלשות בחברה ולמען שוויון זכויות לנשים. פוחצ'בסקי שילבה עבודה במשק עם פעילות ציבורית וספרותית. פרסמה בחייה שני ספרי פרוזה (השלישי פורסם רק בשנת 2004 על ידי ניניה) וכתבה מאמרי דעה בעיתונות העברית.  על כתביה נהגה לחתום  בשם העט נפ"ש (נחמה פיינשטיין, שם נעוריה). ביתה, שבו הונהג דיבור עברי, היה מקום מפגש לסופרים עבריים ומרכז לצעירי המושבה.

 

חנה לוין, ראשת העיר הראשונה במדינת ישראל הייתה גם היא אישיות ייחודית ורבת פעלים. חנה לוין נבחרה שש פעמים לחברה במועצה ובעיריית ראשון לציון, ועסקה בחינוך, בריאות ורווחה.

בין השנים 1956 – 1960 כיהנה כראשת עיריית ראשון-לציון והייתה האישה הראשונה במדינת ישראל שנבחרה לעמוד בראשות עירייה. לוין דאגה לסלילת הכביש המחבר את ראשון-לציון לים כדי לפתח את שטחי החולות  שכיום, אחרי יותר מחצי מאה,  הם חלק בלתי נפרד מהעיר ובהם שכונות, אזורי תעשייה ומסחר, שטחי טבע מרהיבי עין  וכולם מובילים אל חוף הים. לוין הרחיבה את שירותי הרווחה, החברה והקהילה בעיר ואף תרמה מהונה האישי למען נזקקים.

בזכות פעילותה הציבורית והאישית הענפה, נבחרה להדליק משואה בהר הרצל ביום העצמאות ה-36 למדינת ישראל( 1984).

את חלקה זה של התערוכה מלוות נעליים ישראליות אייקוניות ועבודות בהשראתן. בין היתר מוצגת אבולוציית נעלי הנשים הצבאיות החל מ"נעלי גולדה" שנעלו החיילות בעשורים הראשונים למדינה ועד נעלי האימונים העכשוויות הזהות לנעליים הגבריות בכל. עבודות נוספות עוסקות ב"נעלי קיפי" ובסנדלים התנכ"יים שמקבלים "טוויסט" עדכני ומעניין.

בנעליהג'וליה רוברטסגולדה מאירליידי גאגאמוזיאון ראשון לציוןנטע ברזילי