איך הפכו שוקי האוכל לבילוי החדש של ההמונים?

נקניקיות עגל ואווז בלחמנייה; אטריות ראמן עם בקר טחון, פאק צ'וי ופטריות שיטאקה; אמפנדס ממולאים בבשר; פיצת ארבע גבינות;  פיש אנד צ'יפס ולקינוח מקרונים בשלל צבעים ופרלינים בעבודת יד. כל אלה הם אחוז מזערי ממה שמחכה למבקרים בשרונה מרקט, שוק האוכל הגדול בישראל. מי צריך את כל האוכל הזה? אם לשפוט לפי התורים והעומס, מסתבר שלא מעט אנשים. גם העובדה שבכל מקום שבו יש תנועה אנושית פותחים שוק אוכל, מעידה על כך שאנחנו נמצאים ברעב תמידי.

 

עוד באון לייף: 

 

בשנים האחרונות שוקי האוכל משתלטים על כל חלקה טובה. שוק רוטשילד אלנבי, שוק הצפון, Urban Zone TLV ושוק הנמל הוותיק הם רק כמה דוגמאות, וגם מחוץ לבועה התל אביבית נפתחו או צפויים להיפתח בקרוב כמה שוקי מזון, כמו אושי מרקט בכפר סבא ואגמון מרקט, שוק האוכל שצפוי להיפתח בכניסה לאגמון החולה. ועוד לא דיברנו על כך שבכל קניון שמכבד את עצמו פועל בסופי השבוע שוק אוכל.

 

שרונה מרקט

 

 

אם המילה שוק עדיין נתפסת אצלכם כמשהו עממי, כדאי שתחשבו פעמיים. שוקי האוכל הם כבר מזמן לא המקום ההוא שאפשר להשיג בו ירקות טריים בזול. הם הפכו למקום בו תוכלו להגשים את כל פנטזיות האוכל שלכם, מגבינות עזים ממחלבת בוטיק ועד לצנצנות זעירות של פטריות כמהין או מחית ערמונים. גם ריח של שוק לא תמצאו פה, וגם לא את צעקות הסוחרים. שוקי האוכל הם הקניונים החדשים, ובהם מנסים לעשות את הלא ייאמן ולשלב בין חוויית אכילה אותנטית לסטרילית.

 

למעשה, הבילוי בשוקי האוכל מזכיר את הבילוי בקניון בהרבה מובנים: הם ממוזגים, יש בהם מצוקת חניה, הם מלאים בקהל, ובין אם עומדים בתור לקופה של פוקס או לדוכן הנקניקיות של ביירן, מגיע השלב שבו חולפת בראש השאלה הבלתי נמנעת: האם יש בעולם חולצה, או נקניקיה, ששווים את הסבל הזה?

 

ההשוואה לקניונים היא מתבקשת. משום שאם פעם היינו עסוקים בלקנות בגדים, נראה שעכשיו אנחנו עסוקים בלקנות אוכל. אולי בגלל שהבגדים כבר לא עולים עלינו. אבל אין מה לדאוג, אנחנו עושים את זה בסטייל. אנחנו מספקים את הרעב שלנו בשוקי אוכל מתוחכמים עם מנות אנינות, לא במסעדות אכול כפי יכולתך או תחרויות של זלילת פאי.

אבל זה לא באמת משנה אם אנחנו רוצים עוד אוכל, עוד בגדים, עוד גאדג'טים  או עוד חופשות – השורה התחתונה היא שאנחנו חברה לא מסופקת, שרוצה עוד ועוד ולא יודעת לומר די. וכן, זה לא כל כך מסתדר עם טרנד האוכל הבריא, ועם זה שכולם מסביב תמיד בדיאטה, וכן, גם לא עם הנתונים ששמונים אחוז מהישראלים לא גומרים את החודש.

 

מתוך עמוד הפייסבוק של Urban Zone TLV

 

שוקי אוכל זה כיף גדול. וזה גם נורא טעים. הבעיה היא לא בעצם קיומו של השווקים אלא בכך שהם מסמנים לנו שהפכנו לחברה גרגרנית. מדי. אני לא רוצה להישמע כמטיף נוצרי, ואני ממש לא חושבת שהגרגרנות היא חטא. אבל מדובר במתכון כמעט בטוח לדיכאון, ולא רק בגלל הקילוגרמים העודפים שמתלווים אליו. ולא מדובר כאן רק באוכל.

ברדיפה המתמדת אחרי עוד ועוד, קצת שכחנו לדעת ליהנות מהדברים הכי טובים ולשמוח במה שיש. לא מדובר כאן רק בעניין מוסרי אלא בעניין אגואיסטי. עניין של עונג. כשיש לנו יותר מדי ממשהו, אנחנו פחות מעריכים ופחות נהנים ממנו.

 

מתוך עמוד הפייסבוק של שוק צפון

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם גם מהנושא המוסרי. כי בזמן שאנחנו עומדים בתורים האינסופיים של שרונה מרקט ומתלבטים אם נקנח את הארוחה בארטיקים הטבעיים המופלאים של פאלאטס או באקלר שנראה כמו יצירת אמנות בפושון, מדענים מודאגים מכך שבעוד כמה עשורים, כשאוכלוסיית העולם תמנה לא פחות מתשעה מיליארד בני אדם, לא יהיה בכדור הארץ מספיק מזון לכולם. ארגון המזון והחקלאות של האו"ם מזהיר ש-122 מיליון בני אדם בעולם יסבלו מחוסר ביטחון תזונתי עד 2030. וממש בימים האחרונים החלו להתפרסם ידיעות על כך שסין, שצריכה להאכיל 1.4 מיליארד בני אדם, רוכשת חברות מזון, חוות חקלאיות וקרקעות מסביב לגלובוס ובהיקף מסחרר על מנת להבטיח שיהיה לה מספיק מזון להאכיל את תושביה. לא נורא, אם אין לחם נאכל עוגת מוס של בוטיק סנטרל.

 

נכון, זה קצת צדקני להטיף למי שמבלה בשוקי האוכל שיש ילדים רעבים באפריקה. הרעב היה מנת חלקה של אפריקה הרבה לפני שפתחו את שוק אלנבי. ובכל זאת, אם פעם אמא היתה אומרת לנו לגמור מהצלחת כי יש ילדים רעבים בהודו, היום חסרה הדמות האמהית שתיגש אלינו בקצה התור לדוכן הדים סאם של שגב ותאמר לנו: "די! אכלתם מספיק!".

אוכלמיכל אנסקיסימי שאואר